תפארת יעקב אבן העזר קידושין קמד

(ח) וכן אם העמיד לו ערבות. עת"מ ס"ק י' ולק"מ לפע"ד דהך מכת שניהם שכתב הרב היינו מכת הבעל והאב והך מכת שניהם שזכר הג"מ היינו הזוג ויצא מרשות האב לגמרי. אמנם לפי הלשון בהג"מ משמע דהי' לו לערב משכנות מן האב על הנדן ובזה אפשר דמהני ערבות כיון שאינו מפסיד אבל ערב סתם אפשר דלא מהני כיון שאינו יכול לתבוע מהאב:

(ט) ויש לו בנים. עת"מ ונראה דס"ד דוקא אם הבעל תי דהוא יורש אשתו ולא הבנים אם לא מהני מה שיש לו בנים כיון שהם לא יטלו הירושה רק האב אבל במת הבעל שהבנים נכדיו ירשו הנדוני' אפשר דלא שייך עגמת נפש קמש"ל כיון שאין לבעל ממילא אין להם כלום ולפי זה אפשר דאם מת הבעל ואח"כ מתה בתו או אם בתו לא מתה כלל מ"מ חייב לשלם לבנים הנדוני' וצ"ע:

ואין חילוק בכל זה. עת"מ וב"ש, ומ"ש הב"ש דהך הג"ה שייך לסוף הסי' אינו נראה כלל דהא בסמוך כתב ג"כ בהדיא או האיש רק שנראה שלמד מלשון התקנה בין איש בין אשה דמעיקרא דדינא ג"כ איש בכלל דאי איש לא ולא שייך בזה אומדנא כלל לא הוי להו לתקן באיש כלל ועוד דעכ"פ הי' להם להזכיר בפי' שתקנו באיש היפוך הדין לגמרי ומשמע דהתקנה בשוה היתה ועיקר חילוקו של הח"מ אינו נראה כלל דמ"מ למה לא נימא שלא נתתייב רק ליתן לבנו ולכלתו:

סימן נד. דין הפוסק לבנו או לבתו ומת ובו סעיף אחד:

סעיף א. מי שצוה לתת לבתו כך וכך מעות לפרנסה (א) ליקח בהם קרקע בין שהיה שכיב מרע בין שהיה בריא ומת והרי המעות ביד השליש ואמרה הבת תני אותם לבעלי בל מה שירצה יעשה בהם אם היתה גדולה ונשאת הרשות בידה ואם עדיין מאורסה היא יעשה שליש מה שהושלש בידו ואם עדיין קטנה היא אפי' נשאת אין שומעין לה אלא יעשה שליש כמו שצוה האב (ב) (וי"א דבעינן שהושלש מתחילה לכך ועיין בת"ה סי' רצ"ב):

(א) ליקח בהן קרקע. עת"מ והב"ש השיג עליו והוא תמוה לפע"ד דהא טעמא דר"מ כתבו התוס' דס"ל דאינה יכולה למכור וקשה מה בכך אכתי יכולה ליתן במתנה לבעלה ועוד למה לי' לר' יוסי לומר משום שיכולה למכור הוי לי' לומר בפשיטות דיכולה ליתן במתנה ואפילו הניח האב שדה כך הדין מהאי טעמא דעיקר טעמא דר"י שיכולה למכור אבל משום שיכולה ליתן אין שומעין לה דאינה רוצה בעצמה ליתן במתנה ומה שאומרת תני לבעלי כי נאמן עלי ואינו כמו מתנה כלל דליתן במתנה לא תרצה בעצמה. אמנם עיקר דברי הח"מ לא הבנתי כלל דמן הנשואין בגדולה בלא"ה שומעין לה לכ"ע אפי' לר"מ דאינה יכולה למכור ואם היא גדולה מן אירוסין קי"ל כר"מ אפילו במעות אינה יכולה לומר תני לבעלי רק יעשה שליש מה שהושלש משום מצוה לקיים דברי המת ואם הניח קרקע סתם ונתנו לבתו בחייו או כתבה לנדן באופן המועיל פשיטא דלא שייך בכאן דין עשרים דלאו בתר דידה אזלינן רק דידי' הוא ואחריותו על הקרקע:

(ב) וי"א דבעינן שהושלש מתחילה לכך. עת"מ. ומשמע מדבריו דהכוונה בלא הושלש לא קנתה הבת כלל ואין דברי הרב נראין כך רק דמשמע דקאי על הך דמקודם אי שומעין לבת או יעשה מה שהושלש ועל זה כתב דאי לא הושלש מתחילה לכך לכ"ע שומעין לבת אבל לא מיירי הכא שלא תקנה הבת כלל תדע דר"י לא ס"ל מצוה לקיים דברי המת ומ"מ פסק דשומעין לה והיינו דנדוני' שפסק לבתו לכ"ע קנתה רק להיפוך הואיל וצוה לשליש שיקח קרקע מצוה לקיים דברי המת אבל בלא הושלש מתחילה לכך לא שייך מצוה לקיים דברי המת ולכ"ע שומעין לה כר"י ובזה נראין דברי הפרישה דדוקא אם רוצין לקיים דברי המת לרעת אחד מן החיים אז אמרינן דוקא בהושלש מתחילה לכך אבל בלא"ה אין עושין מצוה להרע לתי אבל כאן דאנו עושין טובה לבת אף שהיא אינה חפיצה מצוה לקיים דברי האב ומלשון הרא"ש שהביא הב"ש אינו הכרת כלל:

סימן נה. דין ארוסה לענין מזונות וקבורה וירושה ואם יש לה כתובה ובו ז סעיפים:

סעיף א. (א) הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות:

הג"ה. (ב) ואפי' ביחוד אסורין ולכן ארוס שהוא עם ארוסתו בבית א' (ב) מברכין ז' ברכות פן יתייחדו (מרדכי פ"ק דכתובות) וי"א דאין להם לדור ביחד שלא יקיצו זה בזה (כל בו) ואפי' בשידוכין בלא אירוסין יש לחוש (חידושי אגודה פ"ק דכתובות). אפילו אם קדשה בביאה אסור לו לבוא עליה (ד) ביאה שניה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו ויחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נשואין בכל מקום והבא על ארוסתו (ה) לשם נשואין אחר שקידשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא כאשתו לכל דבר וצריך לברך ברכת, חתנים בבית החתן קודם הנשואין:

הג"ה. וי"א (י) דחופה אינו יחוד אלא כל שהביאה החתן לביתו לשם נשואין (כ"כ הר"ן בשי"א ריש כתובות) וי"א שהחופה היא שפורסין סודר על ראשה בשעת הברכה (הב"י הביאו) (ז) וי"א דחופת בתולה משיצאה בהינומא ואלמנה משנתייחדו (תוס' פ"ק דיומא) והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסין יריעה פרוסה על גבי כלונסות ומכניסין תחתי' החתן והכלה ברבים ומקדשה שם ומברכין שם ברכת אירוסין ונשואין ואח"כ מוליכין אותם לביתם ואוכלין ביתד במקום צנוע וזה החופה הנוהגת עכשיו עי' לקמן סי' ס"ב סעיף ט' וסימן ס':

(א) הארוסה אסורה לבעלה וכו'. הרב ב"י כתב על דברי הטור בזה שהוא ממה שאמרו במסכת כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעל כנדה ולפי שנראה לפע"ד כי הרבה מן המחברים לא עמדו על נכון בשורש דברים הללו גם יסתעף מזה איזה השגות בדברי הב"ש וח"מ סי' זה ראיתי להאריך ולברר הכל לנכון והנה ה"ה כתב על דברי הרמב"ם שכתב אפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבוא עלי' ביאה שני' וכו' שהוא ממה שאמרו שם בקידושין ביאה אירוסין עושה או נישואין עושה נפקא מינה ליורשה וכו' ולא קאמר נ"מ אי יכול לבוא עלי' ביאה שני' ש"מ דאפילו נשואין עושה אסור ועוד דמשמע דמסקנא אירוסין עושה. והנה משמע להדיא שלא נסתפק ה"ה ז"ל בביאה שלאחר אירוסין דוודאי אסורה דאי אהא מביא ראי' דאסורה א"כ קשה הא לכך לא קאמר נ"מ בהא דאפילו אי אירוסין עושה מותרת ועוד ראי' השני' אינה רק דאירוסין עושה וע"כ דאי אירוסין עושה פשיטא לי' דאסורה רק לפי דבש"ס מספקא להו אי אירוסין עושה אי נישואין עושה נתן טעם לדברי הרמב"ם חדא דאפילו אי נישואין עושה משמע בש"ס דאסורה ועוד דמשמע דאביי ורבא ס"ל אירוסין עושה: