תפארת יעקב אבן העזר קידושין קמג

באוקימתא כשפסק דוקא על מנת לכנוס הוי להו לאוקמא כשהראשון ת"ח ושני ע"ה דבהא וודאי לא כתב לע"ה וע"כ דהירושלמי מוקי למתניתן בכל גוונא ואפשר דלכך זכרו הרי"ף והרא"ש הך ברייתא דת"ח וע"ה קודם שזכרו הירושלמי דלכאורה הי' להם להביא הך מעיקרא אלא שרמזו להנ"ל:

(ב) או לבנו. עח"מ וב"ש ולא ידענא מאי בקשו בזה דפשיטא דכך היא כוונת הרב דאי להשמיענו דלא קנה עד שיכנוס זה מבואר בפי' בדברי המחבר מעיקרא רק שבא להוסיף דאפילו לבנו יכול לומר לזה רציתי ליתן ולא לבני השני גם פשוט הוא דהמחבר לא מיירי רק קודם שיכנוס כמבואר ודברי מהרי"ק הם על פי התקנה של ר"ת וגם בזה אני חוכך קצת דלא אמרינן בכה"ג דאיכא יבם כיון דבנו הוא ג"כ אפשר דאין מחזירין:

(ג) לאחיך הייתי רוצה ליתן וכו', פירש"י דלאחיו היתה יושבת עד שתלבין ראשה ולכאורה הוא תמוה דקי"ל כחכמים דיכולה לומר מה אני יכולה לעשות אפילו ראשון תי וכן הקשו עליו הר"ן והריטב"א ובהג"א כתב כפירש"י. ונראה לי דס"ל לרש"י כדברי הרמ"ה שהביא הרא"ש פרק שד"ג דכתב ליישב קושית תוס' דהא נקנה באמירה דמיירי דאין לו וכן משמע לשון המשנה ופשט לו הרגל דאין לו כמו שפירש"י שם וסבירא להו דדוקא באין לו פליג אדמון דאינה יושבת עד שתלבין ראשה אבל ביש לו רק אינו רוצה יכול לעכב עד שיתן כי מחמת עכבה שלו יצטרך בהכרח ליתן דהא פסק מתחילה. ואי לא ירצה לישא יתן לו הילכך אין כופין לכנוס או לפטור ולפי זה כאן דמיירי שיש לו שהרי אומר לאחיך הייתי רוצה רק לך איני רוצה שפיר כתב רש"י אי הי' אחיו קיים ולא הי' רוצה היתה יושבת עד שתלבין ראשה או עד שיתן וזה ברור לפע"ד:

סעיף ב. יש מי שאומר שהפוסק לבתו כגון שאמר בשעת קדושין כך וכך אני נותן לבתי קנתה הכת (ד) לענין שאם נתייבמה לא מצי למימר לאחיך הייתי רוצה ליתן שהרי לבתו פסק ולא פקעו הקדושין שמכחם יבמה אחיו:

(ד) לענין שאם נתייבמה. עב"ש ות"מ והוא תמוה לפע"ד דהמעיין ברא"ש יראה להדיא דוקא לענין שאם מתה קודם נישואין שלא ירש הבן שלה רק דס"ד דלענין יבום גרע שלא נתן לה רק שתוכל ליקח איש אבל יבם זה דממילא חל עליו לייבמה לא פסק לה קמש"ל כיון דיבם זה מכח נישואין הראשונים הם לא פקעי וזה ברור ומה שכתב הרא"ש אח"כ בפסק הגאון יתבאר בסמוך:

סעיף ג. הפוסק מעות לחתנו בשעת הקדושין ונתנה לו קודם החופה ומתה הבת ויש להם בן יחזיר המעות לאב שכל הפסק דעתו ע"מ לכנוס ויש מי שאומר דהני מילי בפוסק לחתנו אבל מי שנתן לבנו סתם שתנשא בו ולא הזכיר שתנשא לפלוני קנתה אותה מתנה וכיון שנתקדשה, אף על פי שבטלו הקדושין כשמת הארום (ה) אין האב יכול לחזור בו הג"ה. מי שנדר מעות להשיא יתומה ומתה עיין בי"ד סי' רנ"ג (ו) הפוסק מעות לחתנו או לבתו וכנסה ואח"כ מתה הבת ועדיין לא נתן י"א שזכה בהן הבעל וצריך ליתן לו כל מה שפסק (רש"י והרמב"ם והר"ן ומרדכי בשם ר"י הלבן) (ז) ור"ת פירש דלא זכה בהן הבעל ומכח ספק לא מפקינן ממונא מן האב (ת"ה שכ"א ומהרי"ק שורש צ"א והגהות מי') כל זמן שלא באו פעם א' ליד החתן (מרדכי פרק נערה) אפי' בא ליד שליש מכת שניהם (שם כפ"ה) וי"א דאם בא ליד שליש זכה הם (מרדכי) (ח) וכן אם העמיד לו ערבות (הגהות מרדכי) אבל בלא זה אפי' עשה האב עליו שטר וזקפן עליו במלוה (ט) ויש לו בנים ממנה לא זכה בהן הבעל (ת"ה סי' שכ"א) ולא מפקינן מן האב אבל אם תפס החתן לא מפקי' מיניה דיכול לומר קים לי כסברא הראשונה (מרדכי) וכל זה שלא בא פעם אחד ליד החתן בחיי הבת אבל אם בא לידו פעם א' אע"פ שהחזיר ליד האב זכה בכל (י) ואין חילוק בכל זה בין פוסק לבתו או לבנו ומת (כן משמע מל' התקנה וכ"כ הגהות מרדכי בשם מוהר״ם) עוד תיקן ר"ת וחכמי צרפת שאף אם כבר נתן האב הנדוניא אם מתה האשה או האיש תוך שנה ראשונה בלא זרע קיימא חוזר הכל לאב או ליורשי המת וי"א עוד דאף בשנה שנייה יחזרו חצי הנדוניא (הכל במרדכי) וכן המנהג פשוט במדינות אלו שנוהגין בזה כתקנת קהילות שו"ם ודוקא מה שהוא בעין חוזר אבל מה שהוציא או נאבד פטור ובלבד שלא בזבז לאחר מותה רק לצרכי קבורתה (ג"ז שם) י"א דאם החתן רוצה למכור נכסיה תוך שנתיים יורשים יכולים למחות מהאי טעמא (הגהות אלפסי פרק מציאת האשה) ועיין עוד מאלו הדינין לקמן סי' קי"ת:

(ה) אין האב יכול לחזור. עת"מ וב"ש ונראה ברור דהעיקר כדברי הדרישה בזה. דלהב"ח ומהרש"ל מה זה שכתבו וכיון שנתקדשה בלא נתקדשה כלל פשיטא שיכולה להנשא למי שתרצה גם מה זה שזכרו שנתן לבתו בפסק ג"כ כך הדין וברור דהכוונה דכיון שנתן לה כל שלא זכר לפלוני כבר הקנה לה המעות לחלוטין אבל בלא נתן רק פסק אינו צריך ליתן כשמתה וכל זה ברור לפע"ד ודבר זה תלוי במ"ש בס"ק הקודם כי לפי דברי הב"ש וח"מ לעיל דברי מהרש"ל כאן מוכרחין אבל לפי מה שהשגתי עליהם לעיל ס"ק לפני זה ממילא גם כאן העיקר כהדרישה. (ו) הפוסק מעות לחתנו. שם בברייתא אמרו כתב לה פירות כסות וכלים ויש להבין מה זה ששנו דוקא כה"ג הוי לי' למיתני בפשיטות הפוסק מעות לחתנו. לכן נראה ברור לפע"ד דהברייתא לא מיירי רק בדברים העשויין לבלות לא שיהא הקרן קיים כמו כל נדוני' שהוא בגדר נכסי צ"ב ולכך ס"ד דר' נתן שזכה הבעל ודוקא בנדוני' שעיקר ההכנסה בשביל בתו היא שהרי אחריותו עליהם אז אינו מחוייב ליתן כשמתה בתו אבל הנך שהן נתנו לבלות ולכלותן ס"ד שזכה בהם ובזה נדחו כל ראיית ר"ת נגד פרש"י ואין להאריך כי העיקר בוודאי כפירש"י ודברי ר"ת דחוקין לכל מעיין ומהאי טעמא נראה דמהני תפיסה בכאן אף לאחר הספק כמו שכתב הרב לקמן ודו"ק:

(ז) ור"ת פי' וכו'. לקמן סי' צ' מבואר בשח"ו שיורש הבעל מכח זרעו ולא אמרינן אומדנא בהודאה וא"כ יש לתמוה הא לר"ת כאן אזלינן בתר אומדנא אפילו בהודאה אפילו זקף במלוה והנה הב"ש סי' צ' הקשה קושיא זו והניח בצ"ע ובתשובת שב יעקב נאמרו ג' ישובים על זה מגדולי החכמים הרב שבות יעקב וכנסת יחזקאל ובעל שב יעקב ואין דבריהם נכונים בעיני ואין להאריך כי נראה לפע"ד פשוט דדוקא הכא דהתיוב חל על האב בעצמו לפרוע הנדן הילכך דנין דאין אדם מחייב ליתן לאחרים חילו שיתן ובעת נתינה נותן לאחרים ולכך אם כבר נתן לא אמרינן אומדנא להוציא אבל שם לא התחייב כלל ליתן ומה שיש עליו ליתן כבר נתן השטר ושוב לא יתן יותר ומה שנתן כבר עבר ודומה להכא אם כבר נתן הנדן דכבר אסח דעתי' ואין לו עגמת נפש ומה שירש אחר מותו בזה לא שייך עגמת נפש דסוף סוף כבר אסח דעתי' כיון שהוא לא יתן לעולם אבל כאן השטר שנותן עליו לפרוע בעצמו עגמת נפש הוא ליתן מעות מכיסו לאחרים ליתן נדן לחתנו אחר מות בתו וזה ברור ופשוט לפע"ד: