תפארת יעקב אבן העזר קידושין קמב

ומה שהביאו התוס' ראי' מהא דקאמר כופין לאב איפכא מיבעי' לי' [וראי' זו הביאה המרדכי בשם הר"ם והב"י העתיק דברי המרדכי בטעות או שנפל טעות בספרי הב"י] תמוה לי דלפי פרושם קשה האיך ס"ד כופין לאב אפילו הי' אומר איפכא קשה דזה שאמרו תשב עד שתלבין ראשה ה"ד אי בגדולה הרי כופין לבעל דמהאי טעמא אין כופין לאב דאי אין כופין לבעל למה לא יכפוהו לאב מה בכך דהי' במעמדה והוי כהיא פסקה מ"מ הרי האב משלו פסק ואי בקטנה כופין לאב וברור לפע"ד דהכוונה בפשיטות שלא נחלקו רק בגדולה דבהא חשב אבל קטנה כופין וקאמר אי לאב איפכא מבעי' לי' דגדולה דראוי' לנשואין ראוי לכופו שלא תשב אבל קטנה אין לכופו דאכתי קטנה היא ועל זה אמר כופין לבעל דדוקא גדולה פליגו רבנן אף שהאב פסק כיון שהיא נתקדשה לו ברצונה הי' לה להעלות על הדעת שמא לא יתן האב וכך סברה וקבלה שתשב אבל קטנה מודי רבנן דאין דעתה דעת ולא היו הקידושין מדעתה ולמה תשב היא עבור פסיקת האב וקידושיו. ובהכי ניחא מה שתמה הב"י על הטור דזכר דברי הרא"ש דפוסק כברייתא דכיון דהשמיט הך דגדולה וקטנה ש"מ דפוסק כמתניתין וסובר דהך אליבא דברייתא קאי ולפי הנ"ל הא ליתא ולא מן השם הזה לא זכרו הך דגדולה וקטנה רק לפי דס"ל דזה לא שייך רק לת"ק דסובר אפילו בפסיקת האב אמרינן חשב אבל לדידן דק"ל כאדמון ובפסיקת האב לא משכחת לה כלל שתשב ובפסיקה דידה פשיטא דאין מעשה קטנה כלום [וכ"ש לפי הנ"ל דאפילו גדולה דוקא בהטעתו א"כ לא שייך בקטנה] וכן מדס"ד כופין לאב ש"מ דמיירי כשהאב פוסק א"כ לדידן אינו נ"מ בזה:

(ב) והלך האב. עב"ש. ואף דלעיל בהג"ה כתב הרב דצריך לסלק לו קודם הנישואין דוקא או להשליש א"כ מה בכך דיש לו לפרוע. מ"מ צריך להשתדל לילך עמו לדין ולהוציא ולא שחשב או אפשר דצריך שישאנה ולתבוע אותו לדין ומ"ש התוס' דאינו רוצה לטרוח היינו לת"ק אבל אנן קי"ל כאדמון. גם יש לומר דכוונת הרב לעיל דאם רוצה לגרש אין עליו חיוב כיון שאין רוצה לסלק לו קודם החופה אבל אינו יכול לעגנה ועמ"ש לעיל:

(ג) אני לא פסקתי. עח"מ ואף לפי מה שכתבתי בס"ק א' דיש לגמגם בזה דמשמע בש"ס דילן דלא כירושלמי מ"מ נראה דלפי ש"ס דילן אין ג"מ בין פסק במעמדה או לא דאפילו בלי מעמדה פליג ת"ק כיון שקיבלה קידושין כך סברה וקבלה שחשב אם לא יסלק אבל מ"מ פליג אדמון אפילו פסק במעמדה כנ"ל:

(ד) אבל אם פסקה. עב"ש וח"מ דלא כהטור וכבר כתבתי ליישב דברי הטור דאין מהרי"ף והרא"ש שום ראי' דפסקו דלא כברייתא ואדרבא על הרמב"ם יש לתמוה דקטנה שפסקה על עצמה מה ס"ד שיועיל שתשב עד שתלבין הא אין מעשה קטנה כלום וכן מדברי התוס' נראה דהכל על פסיקת האב קאי א"כ כיון דקי"ל כאדמון דבפסיקת האב לא אמרינן תשב עד שתלבין ראשה אין נ"מ בדין זה כלל. ומה שדחו הראי' דהלכה כברייתא מהא דקאמר אפילו כברייתא והשיב כל מקום שאמר משום דבלא"ה קשה קושית התוס' הא סתרי אהדדי וע"כ כמו שתרצו התוס' א"כ אין ראי' כמבואר בר"ן אבל לפע"ד הוא תמוה דמלבד מה שכתבתי לעיל ליישב קושית התוס' בלא"ה לק"מ דאטו ר"ג אכולה מילתא דאדמון דמתניתין קאי רק במה שבא אדמון להקל עלי' דמה אני יכולה לעשות בהא קאמר רואה אני ובברייתא דאדמון מקיל אפילו בפסיקה שלה קאמר רואה אני אפילו בפסיקה שלה א"כ זה שאמר דהלכה כר"ג שפיר שואל אותו אי לפי ר"ג דמתניתין דלא ראה דבריו רק בפסיקת האב אפילו בברייתא דראה דבריו אפילו בפסיקה שלה לית הלכתא כר"ג ולא אמר הלכה רק במתניתין א"כ מאי סתירה יש כאן הא בשניהם קאמר רואה אני במה דמקיל אדמון רק כאן הוסיף אדמון להקל ושפיר שואל אותו אי נראין דברי ר"ג להלכה רק כפי הנזכר במשנה או אפילו בברייתא והשיב לו אפילו כברייתא נראין דבריו א"כ ממילא מוכח דהלכה כברייתא כיון דהלכה כר"ג וכן הרא"ש זכר ראי' זו ולא דחאה כלל לכן דין זה צ"ע לפע"ד. ומ"ש המחבר ולא הגיע ידה עמ"ש בס"ק א' באריכות בזה:

(ה) אבל אם ידה משנת. עת"מ שהביא מדברי תשובת מיימוני להוכיח אפילו פסק אבי' דהא מביא ראי' מלשון אדמון דקאמר מה אני יכולה לעשות משמע דאי בידה לעשות צריכה לעשות א"כ אפילו פסק אבי' דבהא מיירי אדמון צריכה לעשות מה שתוכל אבל מ"מ לפי מה דאוקמא בירושלמי בפסק במעמדה אבל בלא"ה מודי רבנן א"כ יש לומר ע"כ לא הוצרך אדמון להך סברא דמה אני יכולה לעשות רק לפי שפסק במעמדה הילכך כיון דיש בידה לעשות צריכה לעשות אבל בלי מעמדה כיון דגם רבנן מודי ש"מ דאין צריך כלל להך סברא דמה אני יכולה לעשות ואפילו יש בידה לעשות פטורה ואינו יכול לעגנה ולפי זה לפי מה שכתבתי לעיל דבש"ס דילן נראה לכאורה דאין חילוק בזה א"כ אפילו בלי מעמדה יש לומר דצריכה לעשות ודו"ק:

סימן נג:

דין הפוסק לבנו או בתו אם קני ודין אם נפלה לפני היבם ודין מתה הבת ובו ג סעיפים:

סעיף א. האב שפסק ע"י בתו לא קנחה הבת אותה המתנה עד שיכנוס אותה בעלה וכן הבן לא קנה עד שיכנוס (א) שכל הפוסק אינו פוסק אלא ע"צ לכנוס לפיכך הפוסק מעות לחתנו (ב) או לבנו ומת קודם שיכניס ונפלה לפני אחיו ליבם יכול האב לומר ליבם (ג) לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן ואפילו היה הראשון עם הארץ והשני חכם ואע"פ שהבת רוצה בו:

(א) שכל הפוסק. כך היא גירסת הרי"ף והרמב"ם בירושלמי אבל הרי"ף הביא גירסא אחרת כשפסק על מנת לכנוס אבל בסתם לא ודחה הרי"ף פי' זה ובתוס' פרק כ"ש דמ"ז הביאו הירושלמי הזה וגרסי כשפסק על מנת לכנוס והריטב"א כתב כן בשם רב האי וכתב עוד שם דמה שחילק רב האי בין חתנו לבתו היינו לפי פירושו וגירסתו דכיון דבסתם לא אזלינן בתר אומדנא א"כ בבתו אפילו פסק לכנוס מ"מ קנתה אפילו להתייבם דס"ס הרי נכנסת לנישואין והוא לא פי' איזה נישואין אבל למ"ד אפילו בסתם ה"ה בבת ע"ש. ולפי זה יש לתמוה על הפוסקים שזכרו דברי רב האי בס"ב וכאן פסקו בסתם דנין על מנת לכנוס. איברא דברי הריטב"א תמוהין לפע"ד ואף שכתב דבריו בשם רבותינו הרי אנו רואין כל הפוסקים דעתם אינו כן ואפילו בסתם יש לחלק כן דנהי דאמרינן על מנת לכנוס אבל לא אמרינן בבת דוקא לכנוס לזה שנתקדשה ולא לאחיו ומה שאמרו בירושלמי שם כינוי הפוסק לבתו קטנה כופין ליתן הכוונה כהך ברייתא ממש בפרק שד"ג דאמרינן בד"א בגדולה אבל בקטנה כופין והכוונה קטנה שפסקה על עצמה והוא פסק לבתו והיא פסקה לו דבגדולה חשב לתנא דידן כיון שפסקה היא אבל בקטנה כופין ליתן גט ע"ש היטב. וקצת יש ראי' לגירסת הרי"ף ורמב"ם בירושלמי דהא בברייתא תני עלה אפילו הי' הראשון ע"ה והשני ת"ח והיינו דבכל גוונא כך הדין והשתא אי כוונת הירושלמי לאוקמא מתניתן