תפארת יעקב אבן העזר קידושין קמא

יבוסי משמע להיפוך דלולא דעברו כבר דורות הרבה הי' מועיל השבועה אף שהם עברו. ולכאורה יש להוכיח גם כן משבועת לבן ליעקב דיואב נלחם אתם לפי שעבר בלעם על השבועה. אבל מכל מקום נראה לפע"ד שאין מזה שום הוכחה דוודאי יש לומר דאין דנין שבועתם כאילו נשבעו על תנאי ונתבטלה לגמרי התם שאני דפשיטא כיון שהם מצירין לישראל לא שייך לומר שיחול השבועה שהוא יכנו והוא לא יכה אותו וכל כה"ג אם נשבעו שלא ירע זה לזה והוא רוצה להרגו פשיטא דאינו חל השבועה על זה שלא יכנו ולכך פלשתים שהיו מצירים אז לישראל והם רצו להציל עצמן אין מקום שתחול השבועה אבל מ"מ לא נתבטלה השבועה בשביל זה ולכך אנשי יבוסי שלא הרעו לישראל כלל וישבו בטח לא הי' יכול דוד להלחם לולא שעברו הרבה דורות. ומה שנלחם יואב עם אנשי ארם טעמא אחרינא איכא לפי שאני מפרש מה שנאמר עדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור שהשבועה היתה על תנאי והמפרשים דחקו מאוד בפירוש הכתוב בזה ולדעתי הכוונה בפשיטות שהם כרתו ברית זה עם זה שלא ירע אחד לחבירו ועל זה אמר דהמצבה עדה על הברית והשבועה רק בתנאי אם אני לא אעבור ואם אתה לא תעבור והיינו שכל שיעבור אחד מהם בטלה השבועה שלא היתה רק על תנאי זה וכיון שבטלה ע"י שעבר בלעם בטלה לגמרי לכך הי' יכול יואב להלחם עמהם ולפי זה בעלמא כה"ג שנשבעו לא שירע אחד לחבירו רק כגון תנאים וכה"ג אין ראי' שכל שלא פירשו בפי' על תנאי שתלאו זה בזה לא נתבטלה השבועה של חבירו וצ"ע כי מפירוש רש"י פרשת וישלח דלא פי' כמ"ש ודחק לפרש אם אני ע"ש משמע וס"ל דבלי התנאי ג"כ הי' נתבטל כשעבר אחד כדברי המרדכי ולפעד"נ כמ"ש:

(י) משום דהוי בנדר. עח"מ ס"ק י"ג בשם מהרי"ל ומתוך לשון מהרי"ל משמע שכל שהיו עניים בעת שפסק חייב לקיים הנדר ולא ידעתי מנא להו דפשיטא לפע"ד דעל עת תשלומין של הפסיקה שכל שפסק ליתן לזמן פלוני והם אז עניים חייב אבל העשירו אף שהיו עניים בעת פסיקה לא הוי כנדר כי לא פסק רק ליתן לזה וראוי לדון על שעת נתינה:

(יא) קודם שיכנוס. ולכאורה מדברי התוס' שהקשו על הא דר' גידל מהך דהפוסק מעות לחתנו ישאנה ויתבענו לדין וקשה מה צורך שישאנה תיכף יתבענו לדין דהא מחוייב ליתן קודם שיכנוס ומזה נראה לכאורה שאינו יכול לתבעו קודם ואף לפי מה שתרצו התוס' דיכול לומר איני רוצה לילך עמו לדין א"כ אפשר דמהאי טעמא צריך ליתן לו קודם שלא יצטרך לירד עמו לדין אבל מ"מ היינו דוקא לת"ק דס"ל תשב עד שתלבין ראשה אבל לאדמון דקיי"ל כוותי' וודאי אינו יכול לכופו קודם. וצ"ל דהכא הכוונה דהחתן ג"כ נתחייב אם יחזור בו הילכך שפיר קאמר דיכול לחזור כל שאינו מסלק לו או ביד שליש ובאמת יתן גט וס"ד דהאב יאמר שהוא חוזר בו וחייב קנס כיון שהוא רוצה לסלק קמש"ל כיון שאינו מסלק לו תיכף יכול החתן לחזור בו ולפי זה יש לומר דמודים התוס' במסקנא דצריך לסלק קודם ודו"ק:

סימן נב. הפוסק מעות לחתנו ואינו רוצה ליתן לו ובו סעיף א:

סעיף א. (א) הפוסק מעות לחתנו (ב) והלך האב למדינה אחרת או שאין לו יכולה היא לומר לבעל (ג) אני לא פסקתי על עצמי או כנוס בלא נדוניא או פטרני בגט (ד) אבל אם פסקה היא על עצמה ולא הגיע ידה הרי זו יושבת עד שתמצא מה שפסקה או עד שתמות בד"א בגדולה אכל בקטנה שפסקה על עצמה כופין אותו ליתן גט או יכנוס בלא נדוניא:

הג"ה. וכל זה כשאין יד האשה משגת ליתן מה שפסק אביה (ה) אבל אם ידה משגת צריכה ליתן מה שפסק אביה ואינה יכולה לומר כנוס או פטור (הגהות אלפסי פרק שני דייני גזירות ותשובות מיי' סוף ה' אישות) וכל זה לא מיירי אלא ק דם שנשאה אבל לאחר שנשאה ודאי לא יוכל לבגוד באשתו משום שאין נותנין לו מה שפסקו לו אלא חייב בכל דבר שאיש חייב לאשתו (הגהות מרדכי פרק שני דייני גזירות) מי שפסק לתת לבתו ואח"כ אומר שנתן לבתו לא מהני אלא שצריך לתת לזוג (מהרי"ל סי' קל"ז). וע"ל סי' ב' שלא יתקוטט אדם בעבור נדוניא אע"פ שפסקו לו:

(א) הפוסק מעות לחתנו. ראיתי לבאר קצת בענין זה. והוא שנראה לי לפע"ד דכל המחלוקת בענין זה דוקא באופן שהטמה האב לבעל שלא הי' לו מעות בעת פסיקה או שיש לו גם עכשיו ואינו רוצה ליתן אבל אם אירע לו אונס שעכשיו אין לו האיך יעלה על הדעת שיסבור ח"ק חשב עד שתלבין ראשה כיון שנאנס בפסיקה זו וכמו כן היא שפסקה על עצמה שהי' לה מעות ונאנסה שאין לה עכשיו האיך יעלה על הדעת שתשב עד שתלבין ראשה ולא יועיל לה האונס ובאמת שהוא יצטרך לישא אותה בלא הנדן בוודאי אינו מועיל אונס אבל לא שיוכל לעגנה ודבר ברור הוא לפע"ד שלא נחלקו חכמים ואדמון רק שפסק ולא הי' לו או שיש לו עכשיו ג"כ ואינו רוצה ובזה ס"ל לחכמים כיון שהוא פסק יכול לעגנה ואדמון סובר דמ"מ כיון שהאשה לא עשתה כלום אינו יכול לעגנה ומה שאמר אדמון אילו אני פסקתי על עצמי היינו באותו אופן כמו האב שיש בידה לפרוע ולא היתה רוצה או שלא הי' לה גם בשעת פסיקה והטעתו וה"ה דהוי מצי לחלק בפסיקת האשה ג"כ אלא דבהא בנאנסה גם חכמים מודים ולא נחלקו רק לפי שהאב פסק והוא לא נאנס רק שאינו רוצה או שלא הי' לו. אלא שיש לדקדק קצת דקאמר מתניתין דלא כי האי תנא דקאמר אפילו בפסקה על עצמה חולק אדמון ולפי הנ"ל לכאורה לק"מ דהתם שיש לה טענה שלא הטעתו שחשבה שהאב יתן כיון שפסקה בפניו [כמו שפי' הטור ודו"ק] אבל במתניתין היא אומרת אילו אני פסקתי בעצמי היינו שלא בפני האב ואין לה טענת אונס כלל. ונראה לי דעיקר הקושיא מרישא דקאמר בפוסק מעות לחתנו לא נחלקו ובמשנה מבואר דאפילו בהא נחלקו ובהכי הוי ניחא מה שהקשו התוס' דקאמר אפילו ברייתא והא סתרי אהדדי ולפי הנ"ל לק"מ דלא סתרי כלל בסיפא ויש מקום לפרש גם במשנה כן רק דתנא דמתניתין לא זכר רק לחלק בין פסקה היא להאב ותנא דברייתא זכר אפילו בפסקה היא אבל יש לומר דלא פליגו ואפילו בפסקה היא פליג אדמון וזה ששאל אי הלכה כאדמון אפילו באופן זה כפי תנא דברייתא או רק כפי הנזכר במשנה דבזה יש לומר דכל שפסקה היא מודה אדמון אפילו לא הטעתו כלל כגון שיכולה לומר כסבורה וכו' ולפי זה ניחא ג"כ מה שיש לדקדק דבירושלמי מביא האי תנא לא בלשון פלוגתא על המשנה ומשמע בהדיא דאינו חולק כלל ולפי הנ"ל ניחא כיון דעיקר הקושיא מרישא ובירושלמי מוקי למתניתין דוקא בפסק במעמדה בהא נחלקו רבנן אבל בלי מעמדה מודי א"כ יש לומר דמה ששנינו בברייתא דלא נחלקו בפוסק לחתנו היינו שפסק בלבד בהא מודי רבנן ומסיפא ג"כ לא קשיא כנ"ל והיינו דנקט בירושלמי הך מילתא שפסק במעמדה ותיכף הביא הברייתא להורות דלפי זה יש לקיים הברייתא ומתניתין בלי מחלוקת ולפי זה צ"ע על התוס' שזכרו הך דירושלמי בש"ס דילן דלדידן דס"ל דברייתא ומתניתין פליגו אין לחלק כלל בין פסק במעמדה ודו"ק: