תפארת יעקב אבן העזר קידושין קמ

(ג) אינו נקנה באמירה. הלשון תמוה דלכאורה אפי' בקנין אינו נקנה ואפשר דכוונת הרב אפי' התחייב עצמו בסך מה אם לא ילך הבן מ"מ אינו נקנה באמירה דלא שייך גמר ומקנה כיון שאין עיקר החיוב הסך שיתחייב רק שילך הבן וזה אין בידו וצריך קנין באופן המועיל. ומ"מ תמוה לי על הרב שהגיה כך על דברו המחבר שנראה לי דדעה זו סוברת כדעת בעל העיטור והר"י בן יחיאל שהביא הריב"ש דאפי' בדבר שלא בא לעולם ואינו בידו עכשיו מהני אמירה ובזה שייך לומר דכה"ג שלא יהא בידו לעולם ותולה בדעת אחרים לכ"ע לא מהני אבל המחבר דפוסק כהרמב"ם דאפי' דבר שלא בא לעולם ואינו בידו עכשיו לא מהני אמירה א"כ פשיטא דכה"ג לא מהני' דאינו בידו ולא יהא לעולם ותיכף תולה בדעת אחר וא"כ מה חידש הרב על דברי המחבר בסמוך:

(ד) מצויין ברשותם. והרב בעל העיטור והר"י בן יחיאל חולקין בזה. ונראה לי דדבר זה תלוי בפלוגתא בפי' האיבעי' נתנו לכתוב או לא נתנו כי לפי' ר"י שהביא התוס' דמדעת שניהם כותבין וודאי והא דאמרינן לא נתנו לכתוב היינו שלא מדעת המתחייב אלמא דאמרינן דהך אמירה אף דלא הי' קנין הוי כקנין דמכח חיבת החיתון וקירוב דעת אמרינן דאמירה שלו כמי שעשה בכל אופן המועיל א"כ ממילא אפי' דשלב"ל ואינו ברשותו מ"מ כיון דאיכא אופן המועיל כמו שכתבו הח"מ וב"ש ס"ד אפי' לא התנה באופן זה אמרינן דהוי כאילו התנה באופן המועיל כמו דאמרינן דהוי כקנין לענין כתובה אבל להרמב"ם דסובר אפי' כתבו אינו כשטר ש"מ דלא אמרינן דהוי כאילו פי' באופן המועיל א"כ ממילא לא מהני בדבר שלב"ל ואינו ברשותו כל שלא פי' שהוא מחייב גופו כנ"ל:

(ה) לפיכך אפי' נכתבו. בזה נאמרו ג' פירושים דעת רש"י ורמב"ם כדברי המחבר ודעת ר"י דברצונו יכולין לכתוב והנה דבר פשוט הוא לפע"ד דגם לרמב"ם ורש"י אם מתרצה בפי' לכתוב יכולין לכתוב מזמן שהוא מתרצה רק מזמן הראשון אין יכולין דמתחילה אינו רק לענין בעל פה ושוב אין בידו לעשותו שטר למפרע ודעת ר"י דיכולין לכתוב מזמן האמירה כל שמתרצה. אמנם פיר"י תמוה דהא במתניתין דאין כותבין שטר אירוסין לא הוזכר רק מדעת שניהם ומה שכתבו התוס' דמשמע לי' על הרצון בלבד לא על הכתובה הוא תמוה דהא כלהו דאיתא החם ואין כותבין למלוה עד שיהא לוה עמו ע"כ הכוונה שיהא ברצון הלוה לכתוב שטר והנהו הם משונים משטר מלוה דהכא בעינן שניהם ובמלוה ולוה בלוה סגי א"כ פשיטא דיש לפרש מדעת שניהם על הכתובה. גם אינו מובן כלל הקושיא מהפקחים דיש לומר דהפקח מתרצה בכתובה ומה צורך לאוקמא באמר. אבל לפירש"י ניחא דס"ד דע"כ אין הכוונה דהפקחות הוא בעת החיוב דלמה זכר כתיבה הא הפקחות באמירה ג"כ וע"כ דבעת החיוב אין כאן פקחות דהאשה אינה מתרצה רק באופן זה רק מתחילה מתנה באמירה ואח"כ כשהאשה רוצה לכתוב לגבות ממשועבדים אז הוא מעכב עד שתתרצה לכתוב כל זמן שאת עמי וא"כ מבואר דמהני כחובה עכ"פ אח"כ ומשמע במתניתין דמהני לגבות מעת החיוב. ובהכי ניחא מה שהקשו התוס', למה לא פריך מעיקרא מרישא ואח"כ מהפקחין ולהנ"ל ניחא דמעיקרא ידע דהוי מצי לפרש בכתב ואי דקתני סתמא דסמך על מה שאמרו אח"כ הפקחים היו כותבין דבכתובה מיירי רק כדמשני מאי כותבין אומרים א"כ לא הוזכר כתובה לכך לא ניחא לי' לפרש בכתב רק דאמירה זו הוי כמו בקנין דלעולם ניתן לכתוב ועל זה משני שהי' בקנין וזה רגילין לעשות שיוכלו לכתוב כל זמן שירצו. גם פיר"ת ור"ח תמוה מאוד בפי' הסוגי' ואין להאריך מאחר שלא זכרו הפוסקים רק פירש"י ורמב"ם:

(ו) ובנשואין הראשונים. כ"כ הרי"ף ורמב"ם והרא"ש מן הירושלמי. ואני תמה דהא בירושלמי למדו דבר זה מהך דהמשיא בנו בבית קנאו א"כ התם איכא כמה דברים המעכבין דוקא גדול ודוקא בחולה ובן ראשון ועוד שם ומ"ש דבחרו ללמוד מהתם נשואין ראשונים דוקא דמבואר ברשב"ם שם דכלהו משום חיבה נינהו דבלי זה אין כאן תיבה א"כ מ"ש הך דוקא ואם באנו לחלק דשם דאפי' אמירה לא הי' דמקנה לו הבית א"כ לגבי נשואין ראשונים ג"כ לא נלמוד מהתם ובאמת לפי הנראה בירושלמי אפשר דס"ל דליכא התם בבית רק הך בלבד דנשואין ראשונים. גם המעיין בירושלמי פרק הנושא משמע דנשואין הראשונים הכוונה לאפוקי מחזיר גרושתו דבהא ליכא שמחה דמותרת להנשא במועד וליכא משום אין מערבין שמחה בשמחה ואפשר דגם בהך דבית פירשו כן אבל דנימא דוקא נשואין ראשונים אפי' האשה זו חדשה היא לו לא שמענו בירושלמי כלל. גם תמוה לדעה זו דפריך מהך דאין כותבין שטר אירוסין הא מדעת שניהם כותבין ור"ת גופא מפרש לה דהראי' דבעי כתובה דוקא ומאי קושיא התם בנשואין שניים בעי כחובה לכן דין זה צ"ע לפע"ד:

(ז) וי"א דבעינן עמדו וקדשו. כ"כ הטור לדעת הרא"ש והב"י הקשה עליו כיון דהביא דברי הרמ"ה ליישב באין לו א"כ לא נשמע דינו של רשב"ם. ובאמת נראה דהטור דייק מדברי הרא"ש דלאו משום כדי ליישב הקושיא מהך דפוסק מעות לחתנו בלבד זכר דברי הרשב"ם דהא כבר פסק מעיקרא בלי הך קושיא לחלק בין נשואין ראשונים לשניים מן הירושלמי א"כ פשיטא דבלא"ה לק"מ מהך דהפוסק מעות לחתנו וע"כ דלכך זכר דברי הרשב"ם לפי שנראין לו דבריו לדינא ממשמעות הלשון עמדו וקדשו ואח"כ זכר דברי הרמ"ה משום דליישב הקושיא לא ניחא לי' לאוקמא הך דהפוסק באוקימתא דוקא דהיינו בשניים או שלא הי' סמוך לקידושין ולהרמ"ה אתי שפיר בפשיטות ומיירי בכל גוונא אבל לדינא נראין לי דברי הרשב"ם. גם הך תירוץ הרמ"ה אינו מובן כלל דאי באין לו מה ס"ד דת"ק שתשב עד שתלבין ראשה דבשלמא ביש לו אתי שפיר כדי שיכריח האב ליתן כי יחוס על בתו אבל באין לו האיך ס"ד שתשב ומהאי טעמא לא משני בפשיטות דפסק לאחר קידושין דכך אמרו הפוסק לחתנו וע"כ משום דבזה אי אפשר לומר שתשב כיון שנתקדשה סתם וה"ה באין לו ואפי' הי' הדבר תלוי בה כיון שאין לה לא הי' מקום לומר שתשב ולא גרע ממאיס עלי עכובין לגרש וכ"ש בהא. ובאמת צריך לפרש דברי הרמ"ה לא שידוע שאין לו רק שאומר כך והוא אינו מאמינו אבל גם זה דחוק דבשביל זה תשב. לכן נראה לי עיקר כדברי הטור בפרט דהך חילוק דנשואין ראשונים צ"ע ג"כ כנ"ל בס"ק לפני זה:

(ח) וי"א שאין מנכין. עב"ש ס"ק ט' ומ"ש לפרש תשובת מהרי"ו סי' ק"ה שאין מגיע לחלק ירושה כפי הסך שפסק האב אין צורך כלל דאפי' מגיע לחלק ירושה מ"מ הבן אינו רוצה השידוך רק אם יחנו לו כפי הסך שפסק חוץ ירושתו והשתא מטעם שאין מרוצים לא יפטרו מן הקנס כיון שהם מרוצים באופן שיתנו מה שפסק חוץ הירושה רק פטר אותם מטעם שאין עליהם חיוב לקיים הפסיקה. ולכאורה מלשון מהרי"ו סי' ק"ד יש לומר אפי' הי' באופן המועיל מ"מ דנין דעתו דלא נתכוון רק בחייו אך מדכתב מעיקרא דמאיזה טעם יזכה דאין כאן מתנת ש"מ ולא מצוה מחמת מיתה משמע דאי הי' באופן המועיל הוי מהני אפי' אחר מיתה. וצריך לומר דוקא אם באנו לדון מכח אומדנא אז דנין להיפוך דלא נתכוון רק בחייו אבל אם באנו לדון מכח חיוב גמור לא מהני אומדנא זו דהוי דברים שבלב וכן משמע מלשון מהרי"ו ע"ש:

(ט) אבל אם אמר אתן. עב"ש מ"ש דבביאור דברי המרדכי בשנים שנשבעין זה לזה בשם הגאון מו"ה ליב. ולכאורה יש להקשות על זה דהא גבי דוד שאמר כל מכה