תפארת יעקב אבן העזר קידושין קלט

חייבין יורשיו לשלם ולא מהני אונס ועיין לקמן סי' נ"א (שם תמצאנו). שנים ששידכו ביניהם והיו דרים בעיר אחת ועשו קנס ביניהם ואח"כ יצא אחד מן העיר ורוצה שהשני ילך אחריו לקדש אם אינו רוצה פטור מן הקנס (ריב"ש סי' קע"ז ובתשובת הרמב"ן סי' רע"ח) ועיין בח"ה סי' י"ב סעיף ט' אם רוצה העובר ליתן הקנס אם מחויב לקיים הדבר מצד קיבול הקנין:

סעיף ז אם נותן משכון לחבירו להבטיחו שלא יחזור בו מהשידוכין צריך שיאמר אם אחזור בי תזכה בכך וכך ממון כגוף חפץ זה:

הג"ה. שנים שנשבעו זה לזה שישאו זה את זה ועבר א' מהם או שאחד נשבע לבד נתבאר הכל בי"ד סי' רל"ו דיני שדכנות עיין בח"ה ס"ס פ"ז וס"ס קפ"ה וסי' רס"ד:

(יח) כשרוצין לעשות. נראה לי דלפי נוסח זה אפשר דאפי' נשתטית או המירה אחות המשודכת לא מהני כיון שהתחייב עצמו בחיוב גמור רק שאחר שחייב עצמו מתנה שאם יכניס בתו לחופה מחול לו א"כ כל כמה שלא הכניס לחופה יהא הטעם איך שיהא מ"מ לא נמחל החוב והנך פוסקים שכתבו לעיל סבירא להו שאין בזה משום אסמכתא וצ"ע:

(יט) וי"א דכל קנסות. הב"י תמה על הטור שהוא סותר עצמו גם דברי הרא"ש סותרין זה לזה. ולפעד"נ דוודאי כל שהתנה בחיובו בפי' על תנאי לכ"ע צריך שלא יהא בו אסמכתא דמה בכך דמגיע מדין בושת מ"מ כיון שנתחייב על תנאי הוי אסמכתא רק דס"ד אפי' לא נתחייב על תנאי יהא בו אסמכתא מכח אומדן דעת דאינו רק על תנאי וכ"ש כשמתנין עם השליש דבאופן זה יחזיר ובאופן זה לא ס"ד דאפי' כתב שטר החיוב סתם הוי אסמכתא ועל זה אמרינן דאין בשידוכין משום אסמכתא כנ"ל:

(כ) אין יורשים צריכין לקיים. הב"ש הביא בשם נ"ש שהקשה מהך דלקמן סי' קי"ג ועיין מה שכתב ליישב ולפעד"נ פשוט דשם דפסק לחלוטין לראשונה אומדין דעתו גם לשני' אבל כאן עדיין לא פסק כלל לחלוטין דאם ירצה יתן הקנס ויפטר ומפסיקא זו אין ראי' דבאמת דעתו ליתן לה כך כפי מה שהוא שהרי הניח לו מקום לחזור בו וליתן קנס משא"כ שם דפסק באמת ונתן כך וכך ולפי זה גם כאן צריכין ליתן לה עכ"פ כפי הקנס דסך כזה וודאי הי' דעתו לפזר עבורה:

סימן נא. דברים שנקנו באמירה אם נתנו לכתוב ובו סעיף אחד:

סעיף א. איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין ואמר לה (א) כמה את מכנסת לי כך וכך ואמרה לו וכמה אתה נותן לי או כותב לי כך וכך:

(ב) ואין חילוק בזה בין נשואין ראשונים לשניים (כ"נ מהרמב"ם וכ"כ הריב"ש סי' שמ"ה) וכן האב שפסק ע"י בנו ובתו כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך:

הג"ה. ודוקא בדברים כאלו שביד האב לקיים אבל אם פוסק על בנו שיעשה איזה דבר כגון לילך אחריה למקום אחר (ג) אינו נקנה באמירה דאין זה תלוי באב רק בבן (מרדכי פ' הנושא ובפ' מי שמת). עמדו וקדשו קנו אותן הדברים ואע"פ שלא היה ביניהם קנין ואלו הן הדברים הנקנין באמירה והוא שיהיו הדברים שפסקו (ד) מצויים ברשותם שאין אדם מקנה דבד שלא בא לעולם ודברים אלו לא נתנו לכתב (ה) לפיכך אפי נכתבו אינם כשטר שיטרוף בהם ממשועבדים כד"א כשפסק האב לבתו בין קטנה בין גדולה או לבנו (ו) ובנשואין הראשונים. (ז) וי"א דבעינן דעמדו וקדשו מיד ולא הפסיקו בדברים אחרים אבל הפסיקו בדברים אחרים לא (טור) וכן אם קדשו ואחר כך פסקו לא מהני (תוס' פ' נערה) (ויש אומרים דבעינן גם כן דהתנו כן ביחד אבל אם עשו בלא תנאי אלא כל אחד אומר מעצמו אינו נקנה באמירה) (ריב"ש סי' שמ"ה) אבל אח שפסק לאחותו או אשה שפסקה לבתה וכן שאר קרובים וכן האב שפסק לבנו או לכתו בנשואין שניים לא קנו אותם הדברים עד שיקנו מיד הפוסק שהוא נותן כך וכך:

הג״ה. הדברים הנקנים, באמירה או שפסק האב וקנו מידו הוי כשאר חוב ואפי' מת האב קודם שנשאת החתן מוציא מן היורשין ואפי' ממשעבדי כשאר חוב (ריב"ש סי' קכ"ט) (ח) וי"א דאין מנכין לבת מירושתה הואיל וזכתה בהן בחיי האב (ט) אבל אם אמר אתן כך וכך וכן חתן שפסק לעשות לה כתובה כך וכך ובשעת הנשואין חוזרין בהם עיין בח"ה סי' רמ"ה אם צריך לקיים מצד הקנין אבל מצד הקנס שפסקו על עצמן ודאי צריך לקיים ולכן נהגו לעשות תנאים חדשים קודם הנשואין כן נ"ל וכל הדברים שנתבארו כאן שאינן נקנין באמירה היינו דוקא במתנה מרובה ולעשיר אבל הפוסק לעני צריך לקיים (י) משום דהוי כנדר (ב"י בשם ר"מ וכן הוא בירושלמי) וכן בעשיר מתנה מועטת אית בי' משום מחוסרי אמנה אם חוזר בו (ב"י בשם הרשב"א) (ועי' בח"ה סי' רמ"ט בהלכות מתנה) החתן צריך לשלם שכר התנאים אם לא נכתב רק שטר אחד (נ"י פ' גט פשוט) אבל אם נכתבו ב' שטרות כל א' משלם שלו כל מה שפוסקין צריכין ליתן (יא) קודם שיכנוס אבל לא יוכל לומר כנוס ואח"כ אתן אבל אם רוצה להשליש המעות הרשות בידו (הגהות אלפסי ועי' בח"ה סי' ע"ג סעיף ח'). מי שנשבע ליתן נדוניא לחתנו והוא מרגיל קטטה עם הבת (מהרי"ק שורש פ"א):

(א) כמה את מכנסת לי. עח"מ וב"ש ס"ק א' ומדברי שניהם משמע דמ"מ דוקא להתחייב לקרובים אבל לאיש אחר שאינו קרוב כלל לא נקנה באמירה דדוקא בקרובים הוא חושב שהחיוב אצלה דבר גדול ומחמת חיבה גומר ומקנה אבל בדבר שהוא יודע שאין אצלה ענין גדול כ"כ לא גמר ומקנה ולפי זה אפשר לומר דוקא בת או בן אבל שאר קרובים ג"כ לא נקנה באמירה:

(ב) ואין חילוק בזה בין נשואין ראשונים לשניים. בח"מ דחה הראי' ממתניתין דפרק הנושא דיש לומר דלא הקפידו רק על המחייב לא על המקבל וההוא דהנושא מיירי שהוא בחור והב"ש ס"ק ב' נראה דרוצה לדייק דהוא אלמן מדקתני בנותיהן ניזונית ואין זה כלום דהכוונה בנות שיש לו מאשה זו או מאשה אחרת שנשא אחר נשואי זוג אמנם יש לי ללמד על זה מצד אחר שהרי בירושלמי למדו לחלק בין נשואין ראשונים לשניים מהא דב"ב מי שמת המשיא אשה לבנו בבית קנאו ואמרינן עלה בנשואין ראשונים והשתא התם מבואר להדיא דבעינן נמי נשואי דידה ראשונים א"כ אי נימא דהך חילוק קאי נמי באיש ואשה שפסקו ביניהם א"כ תיקשי מתניתין דהנושא דעכ"פ ליכא נשואין דידה ראשונים וע"כ דהך חילוק לא קאי רק על המחותנים לא עליהם בעצמם. אמנם בעיקר דין זה דנשואין ראשונים יתבאר בסמוך מה שיש לגמגם בזה: