תפארת יעקב אבן העזר קידושין קלח

(יב) אפי' מה שהוא בעין. הנה בכלים מועטים אמת כי לפי פירושם איפשט בש"ס דהא אפי' בעין אינו חוזר אבל בשאר סבלונות העשויין לבלות לכאורה סלקא בתיקו ומדברי הטור דכלהו לא הדרי אפי' בעין כשאכל רק סבלונות שאין עשויין לבלות ואף שיש לומר דכיון דסלקא בתיקו ממילא אינו חוזר מספק ואפשר דס"ל אפי' תפיסה לא מהני מ"מ קשה ביון דאה זה שלח לזה וזה לזה וזה יש לו סבלונות החוזרין וזה ספק כגון בעין א"כ בוודאי לא מפקינן מאידך מספיקא אפי' למ"ד דלא מהני תפיסה בתיקו וא"כ פשיטא שהי' לו לפטור להזכיר דבכלים מועטין דוקא אפי' בעין אבל סבלונות העשויין לבלות בספיקא קאי ונ"מ כנ"ל. ויש לי מקום לומר דס"ל להטור בפי' הסוגיא בבעי' זו דלמסקנא איפשט בעיין דאפי' לא בלו אינן חוזרין והיינו דקשיא לי' הך ת"ש למה לא מוקי לה בבלו כמו שהקשו התוס' שם. לכן ס"ל דכוונת הפשיטות הוא כך דוודאי אי נימא דאפי' לא בלו צריכין אנו לידע פי' עשויין ואין עשויין איזה מיקרי עשויין אבל אי דוקא בבלו אין נ"מ בזה דאי אנו רואין דבלו פשיטא דעשויין לבלות נינהו ואי ישנן בעין אפי' היו עשויין דין אין עשויין יש להם והיינו דקאמר ת"ש סבלונות מועטין תרגמא רבא בייבא וסבכתא וזהו הכל בכלל הפשיטות ורבא מפרש סבלונות העשויין לבלות דקתני במתניתין מה הן ומזה מוכת דאפי' ישנן בעין אינן חוזרין ורבא גופא בתר דבעי פשיטא לי'. ולענין דינא כבר ביארנו ס"ק ז' העיקר דאפי' כלים מועטין ממש אפי' אי נפרש דגריעי מסבלונות העשויין מ"מ לא איפשט בעיין אפי' בהא כשישנן בעין. ומה דמוקי מתניתין בהא היינו דבהא לא תליא בסעודת חתן אבל לא לענין בעין וממילא לא נפשט בעיין כלל ודו"ק:

(יג) משלמת הכל. הב"ש הקשה מ״ש בסבלונות ששלת לו כפי המנהג אינה משלמת רק פחות שליש ולק"מ דוודאי המנהג לשלות לה אבל מ"מ יכולה לומר הי' לך לשלוח לי מעות לקנות בהם צרכי מאכל ומשקה עבורי ואני לא הייתי קונה רק בזול כי המנהג רק לשלוח לי ואני יכולה לעשות מה שאני רוצה אבל כאן שהמנהג שהוא יעשה א"כ הוטל עליו לעשות ולקנות ולהאכיל ולא הי' יכול להמתין לקנות בזול וזה ברור. ונידון הקושיא שהקשה הראב"ד ישבה ה"ה ואינו עולה יפה בדין קנקנים שנשברו ולדעתי יש ליישב בענין אחר ואין להאריך:

(יד) אבל קודם אירוסין. מה שהקשה בת"מ כבר יישב הב"ש אך מה שהשיג הב"ש על הב"ח דלענין פרעון פחות משליש לא תליא בהא כלל והביא ראי' מפרה שאולה אינו נראה כלל דשם שאני דלא הכירו שהוא של אחר וחשבו של אביהם הוא אבל כאן כיון דידעה דיוכל להתבטל לא הי' לה להשתמש בהם כלל ואינה מנכה שליש כנ"ל. כ"ש בהך עוברא דהרא"ש דגם אותן שלש מאות זהו' שנתן למשודך יכול לומר לולא זה לא הייתי נותן תכשיטין רק מחמת שנתת לי שלש מאות זהו' נתתי לה התכשיטין וכיון שאתה חזרת בך ראוי שאשלם אותן השלש מאות בזול דהיינו לנכות מה שנתתי לה ודו"ק:

סעיף ה. ראובן שידך בתו לשמעון בקנין ושבועה והשלישי שטרות ואח"כ אירע שהמירה (טו) אחות המשודכת יכול שמעון לחזור בו ופטור מהקנין ומהשבועה ומחיוב השטר (דהיינו הקנסות שעשו ביניהם) ואם החזיר השליש השטר למשודכת לא עשה כלום וה"ה אם נשתטית המשודכת שיוכל המשודך לחזור בו וכן (טז) אם קלקל המשודך מעשיו יכולה המשודכת לחזור בה ופטורה מהקנין ומהשבועה ומחיוב השטר ואם החזיר השליש השטר למשודך לא עשה כלום:

הג"ה. (יז) וי"א דכל זה קודם אירוסין אבל אחר אירוסין נסתחפה שדהו (מהרי"ק שורש קע"א) ועיין בי"ר שי' רכ"ח סעיף מ"ג וסי' רל"ב שם סעיף ט"ז:

(טו) אחות המשודכת. עב"ש ס"ק י"א ודבר פשוט הוא דאתי המשודכת פשיטא דהוי אונס דרוב בנים הולכין אחר אתי האם ואינו רוצה להוליד בנים רשעים:

(טז) אם קלקל המשודך. עב"ש דאף דהיו מעשיו מקולקים רק אח"כ החזיק בדבר הרבה. ובאמת אם קלקל מעשיו מעיקרא אין סברא לחלק בין רב למעט עד שנחשוב כאין סהדי רק שם מיירי שהי' משחק בקובי' ועיקר הקלקול בזה שאינו עוסק בישיבתו של עולם ופסול לעדות. ומעיקרא שלא הי' משחק רק באקראי לא הי' פסול כלל כיון שלא הי' עיקר עסקיו בזה. לכך הוי אונס אבל בעבירות אחרות אין סברא לחלק בין רב למעט ודו"ק:

(יז) וי"א דכל זה. נראה דלא קאי רק על ביטול מצד קלקול המשודכת אבל אם קלקל המשודך נראה דלכ"ע אפי', אחר אירוסין הדין כך דלא שייך לומר נסתחפה שדה דאשה שדה של הבעל ולא הבעל שדה האשה.. והנה הרב כתב זה בשם י"א ולכאורה ע"כ כ"ע מודים בזה דמפורש בש"ס גבי מומין דאחר אירוסין אמרינן נסתחפה שדהו. אמנם אחר העיון דין זה תמוה בעיני מאוד כי דבר פשוט הוא לפע"ד דאפי' הי' האונס מצד הבעל כגון שחלה שאינו יכול לישא אשה וכדומה דאז פשיטא דאפי' במשודכת שייך נסתחפה שדהו מ"מ הוי אונס ולא דמי למומין דשם כתב לה כתובה לחלוטין אפי' תתגרש מן האירוסין דלא אמרינן שלא כתב לה רק על מנת לכונסה א"כ עיקר הכתובה נכתבה שתגבה באירוסין וא"כ מאי יועיל במה שנולדו בה מומין ואינו יכול לישא אותה הלא הכתובה אינו רק לכונסה דאל"כ כשמגרשה סתם או נתאלמנה לא יהא לה כתובה אפי' כתב אבל הכא שלא נתחייב בקנס רק שיחזור בו וכל שהחזרה באונס לא נתחייב בקנס ומאי נפקא מינה אי נסתחפה שדהו אפי' האונס מצדו ממש כגון שחלה וכדומה מ"מ כל שהיתה החזרה באונס לא מיקרי חזרה ולא נתחייב וכ"ש בנשתטית דאינו יכול לכונסה בשום פנים א"כ אנן סהדי דלא נתכוון לחזרה כזו וזה ברור לפע"ד:

סעיף ו. (יח) כשרוצין לעשות הבטחות לשידוכין עושים בענין שלא יהא אסמכתא דהיינו שעושים שטר מזה שחייב לחבירו מנה ואחר שחייב עצמו מנה (מתנה עם אבי הבלה) שאם יקיים השידוכין ויבנם לחופה עם משודכתו זאת הרי החוב מחול לו. ואח"כ עושים שטר שחבירו חייב לזה מנה ומתנה עמו שאם וכניס בתו לחופה עם זה המשודך יהא החוב מחול לו ומניחים שני שטרות אלו כיד שליש:

הג"ה. (יט) וי"א דכל קנסות שעושים בשדוכין אין בהם משום אסמכתא (תוס' פ' איזהו נשך והרא"ש פ"ד דנדרים) וכן המנהג פשוט לגבות קנסות שעושין בשידוכין וכמו שיתבאר במ"ה סי' ר"ז ודוקא אם כבר נכתבו שטרי הקנסות אבל אם קבלו קנין ע"מ לכתוב השטרות וקודם שנכתבו חזר אחד בהם ומיתה בעדים שלא לכתוב השטרות הרשות בידו למחות בשטר (תשו' הרא"ש כלל ל"ד) (וכמו שיתבאר בת"ה סי' ל"ט וסי' רמ"ג) י"א דמי שפוסק על בתו (שם כלל מ"ג) או על בת בתו (הרשב"א סי' תשכ"א) או קרובתו שתנשא לפלוני ואח"כ אין הבת רוצה דהפוסק פטור מן הקנס דזה מקרי אונס אע"ג דלא התנה ובלבד שלא יהא ערמה בדבר (וע"ל ס"ס נ"ז) וכן בשאר אונסים כגון שמת הפוסק (כ) אין יורשים צריכים לקיים ופטורים מן הקנס ודוקא בפסיקא בעלמא פטורים מן הקנס אבל אם נתחייב עצמו בשטר