תפארת יעקב אבן העזר קידושין קלו

שלא יאמרו אין תופסין. גם נראה דהיו מפרשים החשש שמא יבוא לישא אחותה דהאיך שייך לומר בזה שמא יאמרו קידושי תופסין. גם מאי מקשה לרב אשי איכא דשמע בהא ול בהא הא על הבעל בלבד אנו דנין והוא יודע הכל וברור דהכוונה דהעולם יחשבו דקידושין תופסין ואתה מצריכה כרוז לכהונה וכדומה א"כ בקידושי ספק לא שייך זה דבאמת תופסין וצריכה גט ואסורה לכהונה או דהחשש שימשבו דקידושין תופסין ואין אמר תופס בה עוד א"כ עדיין לא הועילו כיון דתופסין באמת אכתי יחשבו דתופסין באמת לגמרי. הכלל דבספק אין מקום לגזירה זו כלל הילכך העיקר לפע"ד כפסק המחבר דבספק הדרי קידושין:

(ה) אבל מן הנשואין. עח"מ וב"ש והעיקר לפע"ד כפי מה שביארנו לעיל דאמימר ס"ל ג"כ קידושין נחנו לטיבועין וכ"ש במת הוא והדר בי' הוא דיכולה לומר תני לי בעלי ואשמח בו לפי זה אפי' תימא דמן הנשואין לא שייך שמא יאמרו אבל כל שלא חזרה היא בלא"ה נתנו לטיבועין וכן דעת המחבר והרמב"ם א"כ הרב שלא כתב בלשון פלוגתא על דברי המחבר ג"כ הכי ס"ל ולא מיירי רק בחזרה היא אבל גם בזה צ"ע דאפשר אחר נשואין אפי' חזרה היא מדינא נתנו לטיבועין וכ"ש לפי מה שפירשתי דברי הרמב"ם בס"ק ד' על פי דברי הב"ש שלא חידש אמימר רק דמשום גזירה אוקמינן אדינא א"כ בוודאי אין מקום לפסק זה ועכ"פ במת הוא וחזר בו בוודאי לא הדרי קידושין ולא כהב"ש שכתב דהוי ספק ומדברי ר"י לא מוכח מידי כמו שכתבתי בס"ק א' ע"ש ודברי מהר"ם שהביא תמוהין כמו שביארנו בס"ק א' באריכות:

סעיף ב. המקדש אחותו המעות מחנה מפני שהכל יודעים (ו) שאין קידושין תופסין בעריות ואין זה טועה אלא גמר ונתן לשם מתנה:

(ו) שאין קידושין תופסין בעריות. מלשון זה משמע דבכל העריות כך הדין ולדעתי בכוונה זכרו אחותו דהא קים להו לאינשי כגון אחותו ואמו וכדומה אבל איכא טובא שאנו רואין דלא קים להו לאינשי כלל כגון ערות אשת אחי אביו לאחר מיתת דודו וכיוצא בזה הבאים ע"י חיתון ומת החתן אינו נראה לערוה כלל כיון שלא היתה קרובתו בחולדה ובזה אפשר דלא אמרינן מעות מתנה כנלפע"ד:

סעיף ג. (ז) השולח סבלונות לבית חמיו בין מרובין בין מועטין בין שאכל שם סעודת אירוסין בין שלא אכל בין שמתה היא בין שמת הוא או שחזר בו האיש (ח) יחזרו הסבלונות כולם חוץ מהמאכל והמשתה (ט) וכן מעות וכן כלים מועטין ששלח לה להשתמש שם בבית אביה אם נשתמשה בהם ובלו או אבדו אינם משתלמין אבל אם היו קיימין חוזר הכל וגובה אותם בב"ד שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך גוי בלבד:

הג"ה. (י) וי"א דאפי' בדבר מאכל ומשתה ודברים מועטים דאין חוזרין (יא) דוקא כשאכל שם החתן ואז (יב) אפי' מה שהוא בעין אינו חוזר אבל אי לא אכל שם חוזר הכל (שם טור) חזרה היא בה חוזר הכל ואפי' המאכל והמשקה נותנת דמיו בזול דהיינו שאם היו דמי המאכל והמשקה ששה משלמת ד' ואם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשים ואחזנים וכיוצא הם ועשה כדרך שעושים כל העם וחזרה בו (יג) משלמת הכל שהרי גרמה לו לאבד ממון והוא שיהיה לו עדים כמה הוציא (וי"א דכ"ז מיירי במה ששלח לאחר אירוסין (יד) אבל קודם אירוסין לאמר שידוכין חוזר הכל) (נ"י פ' מי שמת וכ"כ הריטב"א) ויש חולקין (ב"י בשם הרשב"א):

סעיף ד. המשדך בתו לחבירו ושלח לו בגדים ותכשיטין ואח"כ נתבטלו הש דוכין וחזר בו החתן או חמיו יחזיר מה ששלח לו דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה הדרי מאי דשלחה איהי לדידי' דאומדן דעתה הוא שלא שלחה לו אלא על דעת שיכניסנה לחופה:

(ז) השולח סבלונות לבית חמיו ראיתי לבאר ענין זה על פי סוגית הש"ס והפוסקים ואח"כ נשיב לדברי המחבר והרב. והנה הצעת הסוגיא בב"ב (דקמ"ו ע"ב) במשנה השולח סבלונות לבית ממיו שלת שם מאה מנה ואכל שם סעודת מתן אפי' בדינר אינן נגבין לא אכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין. שלת סבלונות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין. סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אבי' אין נגבין ופי' רשב"ם דמרובין הטעם שפי' שיחזרו ובמועטין לפי שפי' שתשתמש והנהו לא תליא כלל בסעודת חתן והקשו על פירוש זה דהא בש"ס פשיט בעי' דרבא בסבלונות העשויין לבלות ולא בלו מהך סיפא דמתניתין ולפירוש רשב"ם אין ענין זה לזה [ודברי רשב"ם בד"ה ת"ש מגומגמין מאוד]:

אמנם לדעתי יש מזה הוכחה ברורה לפי' רשב"ם ואדרבא לפי פירושם דהנך תרי בבי דמתניתין רישא סבלונות שאין עשויין לבלות וסיפא עשויין לבלות א״כ למה פשיט טפי הך בעי' ממתניתין מברייתא כיון דדחינן ברייתא לא דבלו מ"ש דבמתניתין לא נימא כן. גם קשה כיון דרבא מוקי לה בייבא וסבכתא א"כ קשה למה נקט במתניתין אין עשויין ולא נקט דין עשויין לבלות וזכר ייבא וסבכתא שהיא מדרגה שלישית ולא זכר דין עשויין בתכשיטין חשובין. ולפי' רשב"ם ניחא דוודאי משמע לי' דהנך בבי לאו בסעודת חתן תליא והשתא תקשי רישא לסיפא דברישא מבואר דוקא בפי' שימזרו אבל בסתם לא וסיפא להיפוך דוקא בפי' שתשתמש ובסתם לא ובהכרח דבסתם תליא בסעודת חתן ובפי' לא תליא רק בפי' שיחזרו בכל גוונא נגבין ובפי' שתשתמש בכל גוונא אין נגבין כמו שפי' רשב"ם. והשתא הך דינא דמועטין ומרובין כיון שפי' פשיטא להו דאפי' ישנן בעין אינן חוזרין וכן מרובין בכל גוונא נגבין כיון שפי' ולא מיבעי' לי' לרבא רק בסבלונות התלוי בסעודת חתן ומחלקינן בין עשויין לבלות לאין עשויין בהא מיבעי' לי' בלא בלו והשתא כיון דמתניתין בפי' מיירי ע"כ אפי' כשהם בעין א"כ שמענו דבסתם תלוי בסעודת חתן א"כ מבואר אפי' בעין בסתם תלוי בסעודת מתן ועלה דחינן בייבא וסבכתא בהא אפי' בעין תלוי בסעודת חתן אבל בתכשיטין חשובין שפיר יש לומר דבעין לא ואף דמדברי רשב"ם גופא לא משמע דמפרש הכי מ"מ כתבתי ליישב סוגיית הש"ס על פי פירושו ויש לתמוה שלא זכר רשב"ם כלל ליישב לפי שיטתו דמאי ענין מתניתין דמיירי בפי' להך בעי' דרבא דמיירי בסתם:

אמנם רוב המפרשים פירשו דהך תרי בבי היינו הך ברייתא דמחלקת בין עשויין לבלות לאין עשויין ופי' מרובין היינו אין עשויין לבלות ומועטין היינו עשויין לבלות ותליא בסעודת חתן. והנה מלבד מה דקשיא לפירושם מה שכתבתי מקודם אבל בלא"ה אי הנך תרי בבי בעשויין ואין עשויין משתעי הוי לי' למינקט ברישא דין שאין עשויין דנגבין ובתר הכי דין העשויין לבלות דתליא בסעודת חתן ותלתא בבי למה לי והוא תמוה לכאורה:

והנה לדעת הפוסקים הללו לענין דינא שאין עשויין נגבין לעולם ועשויין תליא בסעודת חתן ומועטין ואכל