תפארת יעקב אבן העזר קידושין קלד

דמה שאמרו איכא דידע בחליצה ולא ידע בהכרזה היינו כשהחליצה היא מתחילה סתם ואח"כ נולד דבר שצריך להכריז עלי' אז אמרינן איכא דידע וכו' אבל הכא תיכף בשעת נתינת הגט הי' ידוע שהוא נותן גט כדי לסלק חשש הנמנע לנושאה בהא פשיטא דמאן דידע בגט ידע לאיזה סיבה נותן לא שהיתה צריכה גט וכן הך עובדא דהרא"ש הי' הגט מחמת הקול שהיו חוששין שצריכה גט מחמת הקול הילכך אף שנתברר אח"כ שלא היתה צריכה גט שלא הוחזק הקול בב"ד מ"מ שפיר כתב הרא"ש איכא דידע בגט ולא ידע בהכרזה וזה ברור:

סימן מט. קידש אחת מחמש נשים וכל אחת אומרת אותי קידש ובו ג' סעיפים:

סעיף א. המקדש אחת מה' נשים (א) וכתב לה כתוכה ואינו יורע איזו היא וכל אחת מהן אומרת אני הוא אסור בקרובות כולן (ב) ונותן גט לכל אחת ואחת (ג) ומניח כתובה ביניהם ומסתלק (ד) ואם קידש בביאה קנסו אותו חכמים (ה) שיתן כתובה לכל אחת ואחת:

(א) וכתב לה כתובה. זהו להפוסקים דארוסה אין לה כתובה אבל לפי מה שכתבתי לעיל דלא איבעי' לן בש"ס רק באלמנה מן האירוסין אבל בגרושה יש לומר דפשיטא להו דיש לה כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ ניחא הכא בפשיטות ואין צורך לדחוק כמ"ש הפוסקים ולקמן סי' נ"ה אבאר בס"ד:

(ב) ונותן גט לכל אחת ואחת. יש לי ספק אם נושא אחת מהן אי פטור מכלום או דמ"מ צריך ליתן לנשארים כתובה אחת דיש לומר דלא יצא ידי חובתו רק בזה כי האשה שנתקדשה היא תראה להתגבר להשיג כתובתה כמ"ש הרא"ש בב"ב בטעמא דכל דאלים גבר או אפשר דעיקר הטעם משום דאחת נתחייב בוודאי א"כ כשנושא אחת דאין כאן חיוב ברור אפי' על אחת אינו צריך ליתן כלום ומשמע לי מפירש"י שפירש ואינו רוצה לישא כולן משמע דאינו פטור רק כשנושא כולן ובלא"ה צריך להניח כתובה אחת (ודוחק לפרש לשון רש"י שאין בכולן מי שירצה לישא אותה] ומ"מ בנושא שלש מהן צ"ע דאפי' למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב כאן להחזיק פשיטא דהולכין ומ"מ אפשר דלא שייך בכאן רוב דהוי כמחצה על מחצה דכל אחת קבוע וצ"ע ולא ידעתי למה לא זכרו הפוסקים מזה דבר:

(ג) ומניח כתובה ביניהם. זהו מה דמוקמינן מתניתין כרשב"א דבהא כ"ע מודים דמניח כתובה ומסתלק. ולכאורה יש לתמוה כיון דלא סליק מתניתין רק רישא להודיעך כחו דר"ע וסיפא כחו דר"ט א"כ כרבנן נמי מצי אתיא ורישא בקידש להודיעך כחו דר"ע סיפא בגזל להודיעך כחו דר"ט ובכל גווני פליגי. לכן נראה לי דבלא"ה יש להבין לפי פירש"י בקושיא קידש קתני מאי ענין זה למחלוקת רשב"א ות"ק הא מתניתין גופא תיקשי מינה ובה דרישא מבואר בבעל לא פליג ר"ט ובסיפא מבואר בלקח לא פליג ר"ע. לכן נראה לי דוודאי במתניתן ידע דיש לומר רישא להודיע כח ר"ע וסיפא כחו דר"ט רק מדקאמר רשב"א בקידש לא נחלקו וכן בלקח לא נחלקו מבואר דלת"ק בהא הי' מחלוקתן דאי לת"ק נמי לקח נחלקו ובקידש קשה במה נפשך אי הי' המחלוקת בקידש ונקח מנא לי' באמת דגם בגזל ובעל נחלק ר"ט ואי דלת"ק בקידש נחלקו וגם בגזל כדקתני במשנה א"כ לא הי' לרשב"א לומר רק לא נחלקו בקידש דבלקח מודה לת"ק דלא נחלקו רק דדייק דנחלקו בלקח ג"כ מדנחלקו בקידש ומדברי רשב"א מבואר דלת"ק נחלקו, בקידש ולקח ושפיר קשה ממתניתין והוצרך לאוקמא כרשב"א דוקא וקידש בביאה וזה ברור לפע"ד ופירש"י צ"ע:

(ד) ואם קידש בביאה. פירש"י דקנסינן לי' דרב מינגד ולכאורה נראה דאם קידש בכסף ובעל אח"כ ג"כ לא קנסינן לי' ובאמת לא ידעתי מה צורך לזה ואי הקנס משום זה הי' לנו לקנוס האשה ג"כ דאיהי נמי פשיטא דעבדא איסור זה שנתרצית לו להתקדש בביאה. גם לא מצינו בשום מקום במשנה דאסור לקדש בביאה ונראה בהרבה מקומות דרק רב הוא דתיקן כך. לכן נראה דעיקר הקנס הוא שבעל אשה שלא ידע איזה היא ובזה יש איסור גמור ואפי' קידש בכסף כל שבעל אח"כ ולא ידע למי עשה איסור. ומ"מ האידנא דיש איסור לקדש בביאה וניתוסף איסור על שניהם מ"מ קנסינן לי' דבשביל שניתוסף לו איסור אינו בדין שישכר כנ"ל:

(ה) שיתן כתובה. עב"ש דצריכין לישבע ולדעתי פשוט הוא דלפי מה שפירש הרמב"ם דנכתב כתובה ונאבדה אין משביעין לשום אשה מחשש שתמצא הכתובה ויהא שבועה לבטלה כמו במלוה על המשכון ושאני גזל שאין חשש שבועה לבטלה כנלפע"ד:

סעיף ב. המקדש אשה (ו) וחזר בו מיד ואמר שהמעות יהיו מתנה אפילו תוך כרי דיבור (ז) אין חזרתו כלום וצריכה גט:

(ו) וחזר בו מיד. אבל תנאי מהני ולפי זה יש להוכיח דתנאי מהני אפי' אחר כדי דיבור דע"כ דלאו חזרה היא דאל"כ אפי' תכ"ד לא יועיל תנאי וע"כ דלאו חזרה היא א"כ ממילא מהני אפי' אחר כ"ד ומ"מ אינו מוכרח דיש לומר דלאחר כ"ד אמרינן דחוזר בו ועכשיו רוצה לחדש תנאי ולאו כל כמיני' אבל תכ"ד ממילא דנין דלא הי' כוונתו לחזור רק מעיקרא על דעת כן התחיל לקדש. וכבר הארכתי בזה הריב"ש דוקא בעביד במקום אחר:

(ז) אין חזרתו כלום. עב"ש בשם מעשה ויש להסתפק בשלח שליח לקדש לו אשה והגיע בשליח תכ"ד לקידושי השליח אי יכול לבטל השליחות ואף דבגט משמע מדברי הפוסקים לקמן סי' קמ"א דלא מהני ביטול היינו דכתיבת הגט ונתינתו לשליח חשיב כמעשה ואף דיש לגמגם בזה לפי סברת הר"ן דטעמא משום חומר הדבר גמר בלבו תיכף א"כ לכאורה בשליח לא שייך זה אבל מ"מ יש לומר כיון ששלח שליח בדבר איסור כזה גמר בלבו כל שיגרש יהא גט אבל כאן בשלח שליח לקדש לו אשה דלא עשה מעשה א"כ כמו עדים המעידין קידש דיכולין לחזור אף דהאיסור חמור כיון דלא עבדו מעשה ה"ה זה שלא עשה מעשה. ודוחק לומר דהאמירה לשליח חשיב כמעשה טפי מהגדת עדים בב"ד וצ"ע ולא ידעתי למה לא זכרו הפוסקים מזה ומ"מ נראה לי בשלח לקדש בשטר אפשר דהוי כמו גט דחשיב מעשה כתיבת השטר ומסירתו לשליח אבל אי ציוה לשליח לכתוב שטר ולקדש הוי כמו כסף וכמו כן בגט באמר כתבו ותנו שלא עשה מעשה כלל רק אמירתו לשליח ובא וביטל תכ"ד לנתינתו אפשר דמהני:

סעיף ג. (ח) כל מי שאינו בקי בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם להורות בהם שבקל יכול לטעות ויתיר את הערוה וגורם להרבות ממזרים בישראל:

(ח) כל מי שאינו בקי. כתבו הטור ומחבר לדין זה כאן לפי שבכאן תשלום דיני הקידושין מתי מקודשת ומתי