תפארת יעקב אבן העזר קידושין קלג

(ב) והיא אסורה בקרוביו. אפי' חזרה בה עכשיו דאל"כ פשיטא כיון שעומדת בדיבורה רק דקמש"ל אפי' חוזרת ומ"מ נראה דאמתלא מהני בחוזרת אפי' לדעת הר"ן בשם הרא"ה לעיל סס"י מ"ז דבאומרת לפלוני לא מהני אמתלא הכא שאני דפלוני מודה שלא נתקדשה לו. ואין להקשות אי נימא דאמתלא אינה צריכה לברר א"כ להימני' במיגו דהיתה נותנת אמתלא דהיכי דשחד"א לא מהני שום מיגו כמו שכתבתי לעיל:

סעיף ג. קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני ג) אלא בתי הוא אסור בקרובות האם והאם מותרת בקרוביו ומותר בקרובות הבת והבת מותרת בקרוביו:

(ג) אלא בתי. בש"ס קאמר דקמש"ל דס"ד דהאם נאמנת מדרבנן כמו האב דאורייתא קמש"ל ולפי זה צריך לומר דמיירי ביתומה שיכולה להתקדש ע"י האם דרבנן וס"ד כמו שהאב יכול לקדש בתו דאורייתא נאמן לאוסרה כמו כן האם מדרבנן קמש"ל דלא אבל אין לפרש דהם מחולקים שנתקדשה הבת ע"י אחר כגון האב או שלוחו דא"כ אפי' שניהם יודי בקידושי הבת למה יהיו נאמנים ובמשנה משמע דוקא מצד הכחשה הבת מותרת בקרוביו. אך קשה לי כיון דמיירי דהי' באופן דהבת היתה מתקדשת בקבלת האם כל שהיו מודים שקיבלה שתתקדש הבת א"כ מאי פריך בש"ס הא תו למה לי הא טובא קמש"ל דוקא ברישא לפי דברי האחד אין כאן קידושין כלל אבל בסיפא לדברי שניהם הי' כאן קידושין או לה או לבת ומ"מ אמרינן דשניהם מותרין בקרובים האם והבת הלא בוודאי הי' כאן קידושין ולא דמי לרישא דלא הי' קידושין וודאין כלל אבל בסיפא ס"ד כיון ששניהם מודים שהי' קידושין וודאי או האם או הבת אי אפשר להתיר שניהם קמש"ל דמ"מ שניהם מותרין ואי היו שניהם מודים בה או בבתה הוי קידושין אבל כיון שמכחישין בזה הכל בטל וצ"ע:

ויש להסתפק באתרא דכתבי כתובה והדר מקדשי וכתובה יוצאת בשם הבת או האם בהא נראה לכאורה דיש לחוש דרגלים לדבר כמו שכתוב בכתובה כך קידש ואינו נאמן לומר שקידש שלא ככתוב בשטר כתובה ויש ראי' לזה ממה שכתבו הפוסקים ליישב ראיית התוס' דאלמנה יש לה כתובה דהכא מיירי באתרא דכתבי והדר מקדשי. ולכאורה יש לתמוה א"כ מאי קשיא להו בש"ס בסיפא לימא דמיירי באתרא דכתבי כתובה וברישא שהיא אומרת לא נתקדשתי אין מכתובה ראי' דהיא נתרצית אבל בסיפא דהוא כופר דלא קידש ס"ד דיש לחוש דמשקר כיון דחזינן דכתב כתובה וע"כ צריך לומר דבהאי גוונא הוא אסור באמת א"כ יפה הקשו התוס' דמוכח דאלמנה יש לה כתובה דאי מיירי באתרא דכתבי והדר מקדשי הוא אסור מהוכחה הנ"ל ומזה מוכח דבסיפא כ"ע מודי כיון שקידש אחת וליכא כתובה רק לזו אינו נאמן שקידש אחרת שלא ככתוב בכתובה ושפיר יש לומר דרב מיירי באתרא דכתבי והדר מקדשי ומ"מ מותר בקרובותי' דכתב כתובה ונמלך מלקדש ואי קשיא לוקמא מתניתין בהכי וקמש"ל דאפי' בהא מותר הא ליתא דתיקשי סיפא באם ובת דבהא כה"ג באמת אסור כיון דקידש אחת בלי כתובה אחרת רק זו ש"מ דזו קידש ודו"ק. ובעיקר קושית התוס' לא ידעתי כי נראה לי שלא נסתפקו רק על אלמנה אבל בגרושה ידעו שלא תהא קלה להוציאה דמה נפקא מינה אירוסין או נשואין:

סעיף ד. (ד) קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי הוא אסור בקרובות הבת והבת מותרת בקרוביו ומותר בקרובות האם והאם אסורה על קרוביו:

סעיף ה. כל אלו שטוענין הקידושין כשטען הטוען שהיו שם עדים והלכו להם למדינה אחרת או מתו אבל אם הודו שהיו הקידושין בלא שני עדים אין כאן קידושין:

(ד) קדשתי את בתך. אם הבת גדולה ועשתה האם שליח לקבל קידושין נראה לכאורה דהוי ממש כהך שהביא הרא"ש בשם הרמב"ם ונחלק עליו דמה נפקא. מינה באיש העושה שליח או האשה. אך יש להבין לכאורה מאי פריך בש"ס הא תו למה לי ומשני איידי דתני הא תני הא לימא דמיירי שעשתה שליח וקמש"ל דמ"מ לא חיישינן לקידושי בת וצריך לומר משום דברישא ע"כ מיירי בבת קטנה דכיון שהמקדש אומר שלא קידש פשיטא שאין להשגיח על שליחותה וע"כ בקטנה לכך הוצרך לומר סיפא נמי בהכי ואיידי רישא נקט לה:

סעיף ו. כל מקום שאמרנו שאמרה האשה לאיש קדשתני והוא אומר לא קדשתי (ה) מבקשין ממנו שיכתוב לה גט להתירה:

הג"ה. ואז נאסר בקרובותי' הואיל ונתן לה גט אבל אם הוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני וכפאו לגט משום חשש הנמנע לנושא' (ו) אין האשה נאסרת בקרוביו מחמת הגט (הגהות מרדכי דקידושין):

סעיף ז. מי שאומר קודם שקדשתי את אשתי קדשתי את אחותה בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ולא גרשתיה והרי היא נשואה אינו נאמן לאוסרה על בעלה כל זמן שלא יביא עדים ואפי' אם תאמר היא אמת שקדשתני אינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה ואפי' אם יביא ערים שקידשה אם נתקדשה אחות אשתו בפניו אינה נאסרת על בעלה וזה אסור באשתו שכיון שאמר שקידש אחותה תחלה נאסר בקרובות שתיהן (וע"ל סוף סי' מ"ז):

(ה) מבקשים ממנו. עב"ש ס"ק ב' ודבריו תמוהין כי דבר ברור הוא דאם יכפהו ליתן גט כ"ע מודים דאסור בקרובותי' דהא בהדיא אמרינן בש"ס אמאי כופין הא אמר לא ניחא לי לאסור עלי קרובותי'. מוכח בהדי' דהקרובות אסורין. גם יש לתמוה על הר"ן דכתב דמשמע בש"ס דהקרובות אסורין הא בפי' מבואר כך וע"כ משום שאפשר לחלק דדוקא כשכופין לגרש אז נראה שאנו מחליטין הדבר לאמת ונראה כאחות גרושתו אבל כשמבקשין ליתן גט בהא נחלקו דלא נראה כאחות גרושתו שלא גירש רק לטובת האשה ולזה כתב הר"ן דלא משמע כן רק כל שנותן גט הוי כאחות גרושתו והקרובות אסורין ועכ"פ בין למר בין למר ע"כ נקט מבקשין דאי כופין הקרובות אסורין לכ"ע. אמנם הא קשיא לי האיך אפשר דהקרובות מותרות דא"כ למה קאמר רב בנותן גט מעצמו חייב ליתן כתובה וקשה למה לא חידש דאסור בקרובות דגלי דעתי' דקידש באמת וע"כ דגם במבקשין שאינו נותן מעצמו אסור בקרובות ולא חידש רק לענין כתובה לפיכך נראה לי להכריע בזה דאם נשא אחת מהקרובות ואח"כ גירש ע"י בקשה אינו חייב להוציאה אבל אם עדיין לא נשא בוודאי אסור לכתחלה לישא אותה. ובהכי ניחא הא דקתני הוא מותר בקרובותי' וקשה הא ע"כ שלא גירש א"כ אסורה לכל ולא בקרוביו בלבד. ולהנ"ל ניחא דמותר תיכף לישא קרובות ואח"כ מגרש והיא אסורה בקרוביו והשתא ניחא דנקט רב לכתובה דלקרובות במה נפשך אי כבר נשא אפי' גירש מעצמו אינו צריך לגרש דאין לך פי' יותר מזה שהרי הקרובה תחתיו ואי לא גירש אפי' מבקשין אסור לישא קרובותי' ולכך נקט לכתובה ודו״ק:

(ו) אין האשה נאסרת. עח"מ ס"ק ג' ולפע"ד לק"מ