תפארת יעקב אבן העזר קידושין יג

לה הרי את מקודשת לי בו ושתקה אינו כלום (יח) אבל אם אמרה הן הרי זו מקודשת:

(טז) קודם שנטלתו ונטלתו. בטור כתב קודם שנטלתו או בשעה שנטלתו משמע דבשעה שנותן לידה כל שעדיין לא נגמר הנתינה הוי בשעת מתן מעות אבל המחבר שכתב קודם שנטלתו והיא לשון הרמב"ם משמע לכאורה דבשעה שנותן לידה כל שיש לה אחיזה בו הוי כלאחר מתן מעות. שוב ראיתי שנחלקו בזה הגדולים מחברי דוהני הרב מליסא ז"ל עם הרב בעל המחבר ח"ש והדברים נראין כדברי הדב מליסא אבל מדברי הטור הנ"ל לא נראה כמ"ש ודו"ק ועיין בסמוך:

(יז) אפי' לתוך חיקה. הרב לא העתיק יפה דברי הרמ"ה שהביא הטור ולשון הרמ"ה כך הוא' אפי' לתוך חיקה ולא שקלתינהו וברור דהכוונה דלא שקלתינהו רק הניחה כמות שהיא אבל זרק לה לתוך חיקה והלכה לה עם החפץ לעלמא מודה הרמ"ה. ומזה הי' נראה כדעת הב"ח דצריך שתנער החפץ מחיקה. גם לכאורה דבריו מוכרחין דאי ס"ד דעיקר סברת הרמ"ה דבעינן מעשה עם השתיקה אז הוי הודאה אבל כל שלא עשתה מעשה רק הוא זרק לה לא הוי שתיקתה הודאה א"כ תיקשי למה בפקדון אמרינן דלאחר מאן מעות לא הוי הודאה הואיל ויראה להשליך שתתחייב וקשה תיפוק לי' בלא"ה דלא עשתה שום מעשה בשתיקתה דמעיקרא קיבלה לפקדון ואח"כ לא עשתה שום מעשה וע"כ דמ"מ כיון שהיא מחזקת החפץ אצלה ואינה משליכתו או מחזירתו הוי כעשתה מעשה רק התם הטעם דאינה רוצה להשליך דיראה שתתחייב אבל בלי פקדון דהוי ספק אי אמרינן הך סברא א"כ ממילא אפי' בלי מעשה יש לדון על מה שלא השליכה. אבל מ"מ מה שנראה מדברי הב"ח דצריך שתנער תיכף כשהגיע לחיקה אינו נראה כלל רק כל שלא עשתה שום מעשה בוודאי לא הוי הודאה רק בפקדון הטעם מה שהפקדון בידה ואינה משליכתו הוי כמעשה לולא דיראה שתתחייב אבל כשזרק לתוך חיקה והחפץ מונח בחיקה לא מחמתה ופעולתה כלל לא הוי מעשה כלל רק כשהולכת צריך שלא יהא החפץ אצלה כיון שהיא הולכת לעלמא עם החפץ הוי כמעשה כמו שם בפקדון:

(יח) אבל אם אמרה הן. עב"ש דשדיך לא מהני הואיל וקיבלה לפקדון משמע דכל שקיבלה לקידושין מהני שדיך והדבר תמוה דא"כ מאי ראי' מייתי רבא לדינו מהך ברייתא שאני החם דקיבלה מעיקרא לפקדון לכך לא הוי שתיקה ואח"כ שום הוכחה אבל בהך עובדא דקיבלה לקידושין. מעיקרא ג"כ א"כ נהי דלא הי' שוה פרוטה מ"מ אח"כ דנתברר דיש בו מעות הוי שתיקתה ראי' ולא שייך לומר מאי איכפת לה כיון שהי' רצונה להתקדש. ובאמת שגם על הר"ן ז"ל יש לתמוה דכתב ראי' דשדיך לא מהני דהך דקדיש בציפתא לא גרע משדיך ולא מהני והוא תמוה כיון דס"ד דרבא דשתיקה לאחר מ"מ מהני רק דמברייתא מוכח לה דלא מהני וקשה מאי ראי' באמת שאני התם דלא נתברר כלל דרצונה להתקדש משא"כ בהך דציפתא:

לכן נראה לפענ"ד דהך עובדא דרבא הוי ג"כ ששתקה בשעת מ"מ ואף דבעלמא מהני שתיקה בשעת מ"מ היינו דוקא בקידש בשוה פרוטה אבל בקידש בפחות משוה פרוטה אין השתיקה והקבלה ראי' כלל דרצונה להתקדש דלכך קיבלה הואיל דאין בו שוה פרוטה. ושמואל דחייש לשוה פרוטה באמרה הן דנתרצה להתקדש בוודאי וכל שלא נתברר ריצוי שלה בוודאי אף שאפשר שנתרצית לא ידעו עדים בהא. וכן מוכרח לומר דאטו בשביל דלאו כלהו דינא גמירי לא יהא קידושין כלל וע"כ דכל שלא נתברר הודאתה בבירור גמור הוי כמקדש בלי עדים כיון שהיא לא אמרה כלום ולא ידעי עדים שנתרצית. והשתא שפיר מדמה הך דרבא להך ברייתא דבהא דרבא נמי מה? ששתקה מעיקרא אינה הוכתה דנתרצית לקידושין רק הואיל דלא הי' שוה פרוטה קיבלה ולא איכפת לה כנ"ל לפע"ד:

ולפ"ז יצא לנו דאם אמרה הן בשעת מ"מ אף דאז לא ידעה דיש בו מעות ואינו שוה פרוטה מ"מ כיון דאמרה הן הרי נתרצית לקידושין בוודאי מודה רבא דשתיקה דאח"כ מהני ולא אמרינן לא איכפת לה כיון דגילתה דעתה בפי' דרוצה להתקדש. ובהכי ניחא מה דיש להבין דקאמר שקלתה ואישתקה ופירש"י כלומר שלא השליכהו והיינו דאי דשקלה ואישתקה הוי בשעת מ"מ וע"כ דכבר קיבלה קודם שידעה ואח"כ שנתוודע לה הוי לאחר מ"מ. ולפ"ז יש להכין באמת האיך קאמר שקלה ואישתקה ולפי הנ"ל ניחא דבעינן שתשתוק משעת קבלה עד אח"כ שנתוודע דאי אמרה הן בשעת קבלה אפי' שתקה אח"כ ומעיקרא כשאמרה הן לא ידעה מ"מ הוי שתיקה דאח"כ הודאה כמו שביארנו כנ"ל. ולפ"ז ממילא אין ראי' כלל לדינו של הר"ן דשדיך לא מהני דעיקר ראייתו מהך דרבא ולפי הנ"ל ע"כ דמרבא אין ראי' והתם לא נתבאר כלל דנתרצית להתקדש כמו שהוכחתי:

סעיף ה. אמר לה התקדשי לי בחפץ זה ואמרה לו והרי אינו שוה פרוטה ואמר התקדשי לי בד' זוזים שבתוכו (יט) הרי זו ספק מקודשת:

הג"ה. (כ) וה"ה אם לא חזר ואמר התקדשי לי רק אמר לה הרי בתוכו שוה פרוטה מקודשת מספק (הגהות אלפסי פ"ק דקידושין) (כא) אשה שחטפה מעות מאיש א' והוא בקש ממנה שתחזירה לו ולא רצתה ואמר לה הרי את מקודשת לי בהם (כב) ושתקה והחזיקה המעות לא הוי קדושין דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולאו כלום היא (תשו' מהר"ם פדואה סי' כ"ד):

(יט) הרי זו ספק. הטעם דבהא אינה יראה שתתחייב הואיל ולא קיבלה לפקדון מתחילה אבל משום שמא שוה פרוטה אין חשש לכ"ע אפי' להרמב"ם כיון דהיא אמרה לו בעצמה בעת קידושין והרי אינו שוה פרוטה. והרמב"ם מיירי דהעדים אמרו לו ולא האשה ודלא כב"ש שכתב דדברי המחבר הם להרא"ש והר"ן דוקא וליתא כמו שכתבתי רק בהא חולק הרמב"ם דהא נמי דמי לפקדון ובכהאי גוונא אין ספק כלל לדעתו כיון דמשום שמא שוה פרוטה במדי ליכא למיחש הואיל דאמרה לו דאינו שוה פרוטה. ואם בא לידה בתורת פקדון לכ"ע אין תשש קידושין וגם בזה דברי הב"ש מגומגמין ודו"ק:

(כ) וה"ה אם לא חזר. עב"ש דהט"ז השיג על דין זה ובאמת לא ידעתי כיון דמעיקרא זכר לשון קידושין למה יגרע ממדבר עמה בעסקי קידושין דמועיל בשתקה. וראיתי בט"ז שכתב לחלק הואיל דהוא לאתר מ"מ. ולא הבנתי דמה בכך הא כל שלא קיבלה לפקדון מספיקא הוי כשעת מ"מ מה שלא זרקה א"כ ממילא לא בעי אמירה דילי' דוקא וכ"ש שהוא משיב מיד על מה שאמרו לו הרי אין בו שוה פרוטה והוא משיב יש בתוכו הרי אין לך גילוי דעת גדול מזה דהוא נמשך ללשון קידושין שזכר קודם. ועוד אי בכהאי גוונא בעינן שיפרש לשון קידושין א"כ בהא דמבעי' לן חרופתי צלעתי ושאלו בש"ס ה"ד אי מדבר אפי' שתק ואי אינו מדבר מנא ידעה וקשה הא משכחת לה במדבר ומ"מ בעינן שיזכיר לשין קידושין כהך דהכא ואפי' לדעת הרא"ש נראה לי דהעיקר כהרב כמו שכתבתי דמ"מ כיון דדיבר מעיקרא בעסקי קידושין סגי בהכי. עב"ש ס"ק י"ד דבפקדון והתנו שאינה חייבת באחריות אמרינן הי' לה לזרוק. ולכאורה לפי מה שכתב הר"ן דאפי' בפקדון אינו לפי הדין רק היא חושבת כך א"כ ממילא בהתנו ג"כ י"ל כן. אבל באמת הא ליתא דכיון דהתנו שאין עלי' אחריות יודעת בוודאי שאין עלי' אחריות דאל"כ למה לה התנאי וכ"ה לא אמרינן דלאו דינא גמירי והנה מהך סוגיא דהכא יש להוכיח כדעת הפוסקים לעיל