תפארת יעקב אבן העזר קידושין קכח

מבטלין הקול בלא"ה אבל במתניתין לא נזכר לענין ביטול כלל וזה ברור:

אמנם עדיין יש להבין למה השמיט הרמב"ם הך מילחא דקטן ושוה פרוטה ועכ"פ הי' לו להזכיר לענין ביטול הקול וליכא למימר דסובר מבטלינן קלא בלא"ה חדא שלא זכר מדין ביטול הקול כלל ועוד דמשמע מדבריו שזכר הך דיצא קול מראשון וקידשה שני דהעמידו הדבר על בוריו היינו דאי מיגלי' דהוי קידושין מעלי' ש"מ דסובר דלא מבטלינן קלא דלמ"ד מבטלינן אמרו בש"ס לענין אי מיגלי' דקידושי קמא לא הוי קידושין מבטלינן קלא עיי"ש ונהי שנאמר שלא זכר דין הביטול לפי שהוא תלוי במנהג מקומות אבל עכ"פ הי' לו להזכיר בפחות משוה פרוטה וקטן דלכ"ע מבטלין הקול. לכן נראה לפע"ד בכוונת הרמב"ם והרי"ף דהם היו מפרשים מה שנחלקו בש"ס אי מבטלינן קלא הכוונה על שני פנים כמו שפירש"י [ונראה מדבריו ג"כ דתרווייהו אמת] והיינו בין בקול שהוחזק בב"ד בין בקול שלא הוחזק בקול שהוחזק נחלקו אי מבטלינן ע"י בירור שהוא שקר גמור ובקול שלא הוחזק ע"י ביטול סתם להשתיק הקול שלא יתחזק עוד מכאן ולהבא. ומה שהכריח להם לפרש כן הוא לפי שהראי' מר"ת מורה דלאו לענין בירור שהקול שקר מיירי וכן נראה מדברי התוס' להדיא דהראי' מורה יותר כפי' א' של רש"י ולכך נדחקו לפרש כפי' הב' ודו"ק] ומסוגית הש"ס לקמן שם דאי מיגלי' דקידושי קמא לאו קידושי מורה כפי' הב' כמ"ש התוס' והרא"ש ולכך פירשו הם דבאמת בתרווייהו נחלקו וכן נראה מפירש"י דהכל אחד והשתא הנך עובדי בש"ס בקטן ופחות משוה פרוטה ע"כ קודם שהוחזק איירי דאי אחר שהוחזק כיון דלא מהני בירור שהקול שקר כ"ש דלא מהני מימר אמרי כיון שכבר הוחזק רק קודם שהוחזק מיירי בהא קאמרי דאפי' למ"ד לא משתקינן. להקול היינו כשאין שום סברא אבל בהא כיון דמימר אמרי משתקינן להקול שלא יתחזק עוד:

והנה דבר ברור דהך דינא קודם שהוחזק לא שייך רק למ"ד דקלא דבתר אירוסין הוי קלא דאז נ"מ ושתק הקול שלא יוחזק אחר שתתארס אבל למ"ד אפי' בתר אירוסין לא חיישינן מה צורך להשתיק הקול הא בלא"ה כל קלא דלא איתחזק אין לחוש ואנן לענין להתירה להתקדש לאחר איירינן א"כ תתקדש ובלא"ה לא יועיל מה שיתחזק אח"כ רק הנך אמוראי ס"ל כל קלא בתר נשואין דוקא לא חיישינן או אפשר דלא ס"ל לגמרי כהך דרב אשי דקלא דלא איתחזק ונשאת לא חיישינן אבל לדידן דקיי"ל קלא דלא איתחזק אפי' נתארסה לא חיישינן מה מקום יש לביטול הקול כל כמה שאינה רוצה להתקדש לאחר בוודאי אין מבטלין ואי רוצית להתקדש לאחר תתקדש ובלא"ה לא נחוש לקול אפי' ותחזק ולאחר שהוחזק שוב אין מבטלין אפי' נתברר שהוא שקר כ"ש בקטן ופחות משוה פרוטה והילכך השמיטו הרי"ף והרמב"ם הנך עובדי ולא זכרו רק הך דרב אשי ור' חביבי דאפי' בתר אירוסין לא חיישינן וכן הך דשמואל דמבואר דלא מבטלינן קלא אחר שהוחזק אפי' נתברר שהוא שקר וקודם שהוחזק כיון דקיי"ל כר' תביבי ממילא אין חוששין ומותרת להתקדש ולהנשא ודו"ק. ודברי הב"ש שכתב ויותר מסתבר וכו' דבריו מגומגמים מאוד כי היכן נשמע ממה שכתב יצא עלי' קול דבנתברר מבטלין הקול ואדרבא מבואר להיפוך כמ"ש ודו"ק:

(י) אם יש בקידושין שוה, פרוטה. עח"מ דבקרוב לו לא מהני אם יצא הקול שזרק לה סתם דאין זה ראוי להסתפק מאליו. ומ"מ נראה לי דלא מיירי שמעידין בפי' שזרק לה ונפל ספק קרוב לו ספק קרוב לה דא"כ הוי כמעידין שנתקדשה בספק קידושין וראוי לחוש מספק רק יצא הקול שזרק לה ולהם יש ספק כיצד נפל אבל מודים כי יכול להיות דלאחרים שעמדו הוברר שהי' קרוב לו אבל אם יצא הקול שנתקדשה ספק גמור לכל העולם יש לחוש מספק ואף דאנן חוששין להך דשמואל שמא שוה פרוטה במדי משום דשם יש כמה גווני שאינה צריכה גט מספק כגון שאמר התקדשי לי בשוה פרוטה או שאינו ראוי להתקיים וכדומה. גם נראה לי דמילתא דשמואל חומרא בעלמא הוא ובקול לא חששו ולא במעידין בפי' על ספק קידושין שהוא ספק מדינא כנ"ל ונידון מ"ש הב"ש במחלוקת הראב"ד והרמב"ן הכל מבואר בר"ן להדיא די"ל דתליא אי תלינן לקולא והר"ן דחה כמו שדחה הב"ש ולקמן ס"ז אבאר בזה בס"ד:

סעיף ד. ויצא עליה קול שנתקדשה לפלוגי ולאחר ימים אמרו אמתלאה (יא) אם נראים הדברים לב"ד שהוא כן סומכין על האמתלאה ולא הוחזקה מקודשת ואם לאו הואיל ולא נשמעת האמתלאה בעת שנשמעו הקידושין אין חוששין לאמתלאה:

הג"ה. נתברר אח"כ ששקר הקול כגון (יב) שבאו העדים שחלו בהן הקידושין ושנתקדשו בפניהם ואומרים לא היו דברים מעולם מבטלין קלא (טור בשם הרמ"ה) וי"א דבזמן הזה אין מבטלין קלא (ב"י שכן דעת הרמב"ם וכן משמע מהרי"ף וכ"כ הר"ן פ' המקדש) שלח לה סבלונות והוא בדרך שאין חוששין לסבלונות ששלח לה אע"ג דיצא עליה מזה קול מקודשת אין חוששין לקול שכן דרך לקרא לסבלונות קידושין (כן משמע בתשובת הרא"ש כלל ל"ה) וכל מקום שאין צריכין להחמיר אין להחמיר בקול כלל כדי שלא יתן יד לרשעים שיוציאו קולות על בנות ישראל לעגנן או להוציא מהן ממון (ב"י בשם הרשב"א):

(יא) אם נראין הדברים. הפוסקים כתבו דהוא פוסק כר' וביד וכפי' הרי"ף והרמב"ן דלא כפירש"י ובאמת אי אפשר לפרש מה שהקשו על זה בש"ס מהך משנה נתקדשה מותרת לחזור דמשמע בהדיא דר' זביד מקיל טפי אם לא שנפרש דהך ואת לא תסברא הכוונה כיון שהשיב לו ר' זביד במקום אמתלא והוא קיבל ממנו ש"מ דלא ס"ל כרבה בר ר"ה והקשה לו דשם מוכח דמהני אמתלא אח"כ אפי' אינו מקום אמתלא רק קול קידושיך סתם. אבל לפע"ד נראה דדינו של הרמב"ם מהך עובדא ללמד דשלח לשאלו האיך הי' המעשה ואמר לו על תנאי קדיש והשיב לו שאינו נאמן וקשה כיון שלא האמינו מה שאמר לאיזה צורך שאל לו שיאמר לו המעשה כיון דאמתלא לא מהני אח"כ ומזה מבואר שאי הו' אומר לו דבר הנראה וניכר שכך הוא הי' מאמינו רק לפי שאמר לו קידושין על תנאי לא האמינו ודברי הרמב"ם הם ממש הך עובדא והביא על דין זה המעשה שאירע בימי הש"ס והיינו כמו שכתבתי:

והנה יש לדייק קצת במה שאמר כיון דבעידנא דהוי קלא לא הוי אמתלא לא כל כמינה דמחזקת אמתלא. והנה ראש דבריו מורין דהיינו הך דאמתלא לא מהני אחר זמן. וסוף דבריו משום שהוא אינו נאמן אבל אי הי' יוצא הקול מאחרים או שנתברר שהיתה האמתלא אז מהני אף דעכשיו נתברר וזהו דלא כרמ"ה שהביא הטור דאפי' בכה"ג לא מהני ונראה דסבירא לי' להרמ"ה דוודאי מיירי שיצאת האמתלא שלא מפיו דוקא רק יצא אמתלא בעיר רק הוא החזיק האמתלא בוודאי שכך הי' ועל זה אמר דאמתלא לאחר זמן לא מהני ובשביל שאתה אומר שכך הי' בוודאי ואי הי' נתברר האמתלא בבירור אח"כ הוי מהני אבל אתה לאו כמינך דמחזקת האמתלא לבירור ואינה רק ספק ולא מהני אחר זמן. והנה בדעת רש"י מפרשים הרשב"א והר"ן דלא נחלקו כלל רבה בר ר"ה ור' זביד ולפעד"נ דוודאי נחלקו דלר' זביד לא בעינן שתצא אמתלא כלל רק כל שיש לפרש מעצמו אמתלא מהני וכ"ש דלא מגרע אחר זמן ודו"ק: