תפארת יעקב אבן העזר קידושין קכז

אינו רק הכוונה שיצא קול כאן שנתקדשה שם כיון דליכא רגלים לדבר משמחת אירוסין לא מהני ורבותא קמש"ל דאפי' היו הקידושין בעיר אחרת דאין סתירה מה שלא הי' שמחת אירוסין מ"מ לא מהני ואין הפרש כלל לדינא בין בעיר זה לעיר אחרת ויש לי לפרש עוד ברייתא הנ"ל בדרכים אחרים והכי נראה לי עיקר:

ודע דבענין מגורשת אני מסתפק אי בעינן כהך דעולא ור"א וכן נראה מדברי התוס' שכתבו דהך דעולא לא שייך בגירושין ש"מ דבעינן קול כהך דקידושין אבל מדברי הרמב"ם לא נראה כן רק דוקא בקידושין בעינן קול כעולא ור"א אבל בגירושין כיון דמגרשין בצנעה כל שיצא קול גירושין חוששין לו וכן משמע במשנה וש"ס שם מקודשת ומגורשת ולפי דברי התוס' יהא מקודשת הכוונה כהך דעולא ומגורשת כר"א וא"כ לאו כחדא נינהו ואיכא מ"ד דבעינן לאלתר דוקא אם לא שנפרש קידושין ג"כ כהך דר"א דהא עולא על המשנה קאי ומפרש לה בנרות דולקות ודו"ק ואין להאריך כאן:

סעיף ב. וכן אם באו שנים ואמרו ראינו (ה) כמו שמחת אירוסין ושמענו הברה ושמענו מפלוני ששמע מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני והלכו להם העדים למדינה אחרת (ו) או מתו ה"ז קול שמחזיק אותה מקודשת:

הג"ה. וי"א דלא הוי קול אלא כששמעו (ז) תרי מתרי אבל חד מתרי לא (טור בשם הרא"ש והר"ן והמ"מ בשם הרשב"א) ואין חוששין לקול אלא כשהוחזק בב"ד שב"ד תקרו בדבר ושמעו שיש ממשות בקול כמו שנתברר אבל כל זמן (ת) שלא הוחזק בב"ד לא אם לא במקום שיש חזקה טובה שנתקדשה אז לא בעינן הומזק בב"ד (מהרי"ק שורש פ"ו) ויש לב"ד לחקור ולדקדק אחר הקול כדי לברר אם יש בו ממשות (ב"י בשם התשב"ץ ובשם הרשב"א):

(ה) כמו שמחת אירוסין. כן הוא לשון הרמב"ם וכל הפוסקים לא זכרו מזה ונראה שטעמו דקשיא לי' דהא ללישנא קמא דר"א ע"כ דהך דעולא הוי כמו דבר הברור דהא ודאי לא. פליג אדעולא מדלא קאמר ור' אבא אמר כמ"ש התוס' שם וא"כ תיקשי ללישנא בתרא נהי דבהך דר' אבא יש לומר דמודה גם להך דעולא אבל בהך דעולא קשיא למה לי' להזכיר קול כה"ג דהוי כדבר ברור כיון דבהך דר' אבא דאינו דבר ברור כ"כ סגי ושייך בגירושין כמו בקידושין ומזה דייק הרמב"ם דבלישנא בתרא בעינן עכ"פ כמו שמחת אירוסין וקול הברה רק לא שמחת אירוסין ממש ובצירוף הך דשמענו מפלוני הוי דומה להך דעולא ותרווייהו שווין וכן יש לפרש בתוס' שם שהעמידו בלישנא קמא אף דתיכף נדחה הך לישנא בלא"ה גם תיקשי להו ללישנא בתרא כהנ"ל וע"כ דדוקא בלישנא קמא קשיא להו דע"כ דלא מיירי כלל בשום שמחה כיון דבעינן דבר הברור מה צורך לשמחה והברה ועל זה תרצו מה שתרצו אבל ללישנא בתרא דאינו דבר ברור בלא"ה לק"מ כנ"ל להרמב"ם:

ועב"ש בשם ר"י שצריכין להיות כשרין והב"ש הקשה עליו מהש"ס ולפעד"נ דהך פלוגתא בש"ס היינו באותן שבאו לפנינו להעיד בזה אמרינן כיון שבאו לב"ד להעיד אף שהן פסולין מדין תורה לגבי קול חוששין להם אבל ר"י מיירי מאותן שמעידין מפיהם דכיון שהקול יצא מפי פסולין שאמרו בשוק ולא העידו בב"ד כלל בוודאי אין לחוש לזה דכמה רקים ופוחזים יש שמוציאין פיהם דבר שקר ולעז ואין חוששין משא"כ הנך שבאו להעיד חוששין להם אפי' אינן כשרים, ונידון מה שנסתפק הב"ש אי בעינן לפלוני לפי מה שכתבתי לעיל דעיקר הטעם שאין אוסרין אשה לכל העולם מחמת לעז וקול א"כ ה"ה כאן ולענין היום ועיר אחרת לפי מה שפרשתי לעיל ג"כ אין מקום ספק בזה:

(י) או מתו. מדקדוק לשון הטור נראה לי דלמ"ד דבעינן תרי מתרי וודאי אפי' מעידין מפי שנים שמתו מהני רק בחד ס"ל להרמ"ה דדוקא במעיד מפי חיים דיש לחוש שיבואו ומילתא דעביד לגלויי לא משקרי אבל בתרי מודה ע"ש. ומה שהקשה הב"ש מח"מ סי' ע' פשיטא דבעיקר הענין לא דמי כלל רק הקושיא מלשון הש"ס כיון דכאן מדקדקין מלשון הש"ס דנקט הלכו דמתו א"כ אי שם אפי' מתו לא הוי להו למינקט הלכו ודו"ק:

(ז) תרי מתרי. ומדברי הרמב"ם מבואר אפי' תד מקרי וגם בזה נראה לי דהרמב"ם לטעמו דמצריך שמתה וקול הברה חוץ חזה והוא חשיב לי' כחד והוי כמו חרי ולהרא"ש דלא מצריך שום שמחה כלל לכך לא סגי לי' בחד כנלפע"ד:

(ח) שלא הוחזק בב"ד כו' ויש לב"ד לחקור. כבר כתבתי שקשה לפרש הך מילחא כי הם פירשו דנ"מ בנשאת וא"כ היינו דין השני שחידש ר"א ועכ"פ הוי לי' לר"א להקדים הך מימרא דנשאת. והנה כבר כתבתי לפרש דהעיקר לענין ביטול הקול ועכשיו נראה לי עוד לפרש דוודאי כל קול יש לחקור עליו ולברר שהוא שקר רק דלא מבטלינן קלא וזה שחידש ר"א דדוקא לאחר שהוחזק אבל קודם שהוחזק אין לחוש לו רק לברר שורש דבר שהוא שקר. וכן יש לפרש דין השני של רב אשי בנשאת באופן זה. ומה שהקשו בש"ס לרב אשי היינו מסיפא דמשמע בנשואה כמו שפירשו רש"י והר"ן או כמו שכתבתי לעיל ומדקתני מגורשת מקודשת משמע דלא מהני לבטלו רק היא מקודשת או מגורשת ועל זה משני דתדא קתני ומיירי בפנוי' דבהא חוששין לקול ולא מבטלינן לי' אבל בנשואה לא ודו"ק:

סעיף ג. בד"א שלא היה שם אמתלאה אבל אם היה שם אמתלאה ושמעו, האמתלאה כששמעו שנתקדשה לא הוחזקה מקודשת. כיצד האמתלאה פלונית נתקדשה על תנאי או קידושי ספק כגון שאומרים שזרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה או (ט) אם יש להסתפק (י) אם יש בקידושין שוה פרוטה או שהיה קטן לא הוחזקה אלא שואלין אותה וסומכים על דבריה הואיל ואין שם ראיה ברורה ולא קול חזק:

(ט) אם יש להסתפק. הרמב"ם השמיט זה ותמה בכ"מ על מה שהשמיט והטור זכרו ואני תמה להיפוך דהא רש"י פי' בהא דנחלקו אי מבטלינן קלא בלשון ראשון או משתקין להו לבטולי קלא אי נמי כשנתברר שהוא שקר עכ"פ מוכח דהא שאמרו במשנה דבאמתלא אין חוששין לקול אין הכוונה לבטולי קלא רק שאין צורך לבטלו כלל דאל"כ הנך דס"ל מבעלינן קלא בלי אמתלא האיך יחלקו על המשנה ובהנך עובדי בש"ס מבואר להדיא דרק לבטולי קלא סגי בהכי מה שהוא חפץ קל או בן קטן בין הבנים אבל שיהא בגדר אמתלא שלא לחוש לקול כלל לא סגי רק בהך דחשיב במתניתין גירושין על תנאי או קרוב לו דהקול יצא עם השובר ביחד ולפיכך לא זכר הרמב"ם ז"ל בגדר אמתלא הנך עובדי דבש"ס דלאו לענין אמתלא הוזכרו רק לבטולי קלא. ובזה נראה לפע"ד ליישב דברי הראב"ד דפי' במתניתין גירש על תנאי קאי אהא דמיירי במשנה דיצא קול מקודשת ומגורשת ותמה עליו הרמב"ן דהא משמע בש"ס בהנהו עובדי דתולין להקל ולמה לא נתלה בכאן דנתקיים התנאי ולפי הנ"ל לק"מ דבש"ס לא נזכר רק לבטולי קלא ולא מיבעי' לפי' שני של רש"י ז"ל דאין מבטלה רק כשנתברר שהוא שקר א"כ נהי דהא וודאי מיירי של נתברר שלא הי' שוה פרוטה או שהי' קטן כדמשמע לישנא אבל מצד אחר נתברר להם שהכל שקר ולמ"ד מבטלינן בלא"ה הי' מבטלין רק למ"ד אין מבטלינן סגי בהכי דמימר אמרי וכו' אבל במתניתין לא מיירי מביטול הקול כלל ואפי' לפי' שני של רש"י ז"ל עכ"פ מיירי באופן דלמ"ד מבטלינן הי'