תפארת יעקב אבן העזר קידושין קכא

(ו) או מאיסורי לאווין. עת"מ ודבריו. תמוהין דבד"מ מבואר להדיא דבחייבי לאווין לא נסתפק כלל רק בשניות וגם בזה העלה בצ"ע דלמה יהא עדיף ערוה דרבנן מלאו דאורייתא ובאמת הא לא קשיא דערוה דרבנן הוא משום לתא דעריות דאורייתא לכך עשו מדרבנן כדאורייתא לחומרא אבל איסור דרבנן הנמשך מכת איסור לאו וכן איסור לאו שאין בו לתא דעריות קידושין תופסין לגמרי. גם מה שכתב בת"מ שם דאפילו להרב דוקא שלהשני אינה ערוה כלל אמת הוא ומ"ש הב"ש שם להשיג עליו מדברי הב"י סי' מ"ב ליתא דשאני עדים פסולים שאינם אותן העדים שעל הקידושין הראשונים אבל אי יבואו עדים ויעידו על אחד שקידש ועל השני שקידש מאי סברא יש לומר שיחולו שניהם אי כשרים הם הראשון קידש ואי פסולים אף השני לא קידש וכמו כן אי דיינין להו כספק פסולים כל שהם בעצמן מעידין על ב' הקידושין אין לחוש והתם נמי נראה לפע"ד וודאי אם היא ערוה על השני אותה ערוה שעל הראשון ממש היינו הך דעדים הנ"ל כשהם אותן העדים שראו קידושין הראשונים אבל אי להשני ערוה מצד אחר אף דהוי ג"כ מדרבנן שניהם תופסין בקידושין. עוד כתב הב"ש דהד"מ אינו מסופק כלל ונעלם ממנו לשון הד"מ דמבואר להדיא דמסופק והניח הדבר בצ"ע וכן נראה לפע"ד עיקר דאפילו ערוה דרבנן לא תפסי קידושין של שני אפילו לאחר שאינה ערוה עליו ודברי הטור שם סי' ט"ו מתפרשין יפה שאינם בני קידושין דאסור לקדש אותם רק דאורייתא לא תפסי קידושין ודרבנן תפסי קידושין אי קידש ושניהם שווין שהן ערוה שאסור לישא אותם מטעם ערוה וזה ברור [אבל חייבי לאווין אין ספק כלל דלא תפסי קידושין כיון שאינה ערוה כלל ובזה לא נסתפק הד"מ כלל ודלא כח"מ וב"ש] וכדמוכח מלשון הפוסקים כאן דאפילו שניות הוי קידושין גמורים:

סעיף ט. ישראל מומר שקידש קדושיו קדושין גמורים וצריכה ממנו גט (יא) ואפילו זרעו שהוליד משהמיר אם קידש אותו זרע ישראלית קדושיו קדושין ודוקא שהולידו מישראלית ואפילו מומרת אבל אם הולידו מן הכותית דינו ככותי אפילו היה המוליד ישראל שאינו מומר (יב) אבל ישראלית מומרת שיש לה זרע עם הכותי שקידש קדושיו קדושין. (מרדכי סוף החולץ):

(יא) ואפילו זרעו. עח"מ ולפעד"נ דס"ל לה"ה דנכרי ועבד הבא על בת ישראל דכשר דבתר דידי' שדינן לי' וכשר לבוא בקהל להתגייר וא"כ בלא גירות אין קידושיו קדושין לזה אמר דמומר שאני ומהאי טעמא קאמר קידושיו קידושין ולא גמורין מחשש פרוצה ושמא מעכו"ם נבעלה ועמ"ש בסמוך:

(יב) אבל ישראלית מומרת וכו'. לא ידעתי מנין פשיטא אליבא דרבינא כדקאמר התם בהדיא ואמר רבינא וכו' והוא לא ס"ל הולד כשר רק או ממזר או פסול כמבואר בש"ס סוף האומר ע"ש פירש"י והיינו דבתר דידה שדינן לה אבל אי בתר דידי' שדינן לה הולד כשר מכח גר שנתגייר ולא משום צד ישראלית שבו וא"כ אין קידושיו קידושין וכן משמע בתוס' שם בכמה מקומות דצריך גירות. גם בפירוש החומש פירש"י פרשת אמור בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר ואף דהרמב"ן ס"ל התם דלא בעינן גירות מ"מ פשיטא דלאו כל אפין שווין בזה ואולי מהאי טעמא לא כתב קידושין גמורין דחיישינן למ"ד דצריך גירות אמנם לדינא מדקאמר בש"ס יבמות דלכ"ע פגום לכהונה מק"ו מאלמנה משמע דלא בעי גירות דאל"כ הרי גיירת פשיטא דפסולה לכהונה ומה צורך לק"ו ומדברי רש"י פרק האומר יש לדחות דבקושיא הוי ס"ד או דהוי ממזר או גר ומשני דממזר לא הוי רק פסול להו דהוי קידושין ובש"ס דפריך והאיכא בנות היינו והיינו אפילו אי שדינן לה בתר דידה לא הוי ממזר לפי שאין קידושין תופסין בו לכ"ע ע"ש וא"כ ממילא אין צריך גירות כלל וזהו דקאמר פסול דפגום לכהונה וכ"ע דס"ל הולד כשר הכי ס"ל כרבינא והיינו דפריך והאיכא בנות והאמר רבינא דברי רבינא יש לומר אי הולד כשר צריך גירות ולא חיישינן לקידושין ומדרבינא קאמר על דברי שמואל ש"מ דקרי בנך ושמואל סובר הולד כשר מבואר דאפילו למ"ד כשר לאו עכו"ם הוי רק ישראל פסול א"כ תפסי קידושין וזה ברור לפע"ד:

סעיף י. (יג) כותי שקידש צריכה ממנו גט:

(יג) כותי שקידש. עב"ש שהקשה מהך דיבמות ותירוצו דחוק דשמואל גופא מנא לי' אבל באמת לק"מ דהתם מקרא ילפינן בד' בגדו כי בנים זרים ילדו א"כ הכתוב עשאן כעכו"ם אין לחלק בין להקל [בין[ להחמיר אבל שם בחולין דאמוראים עשאום כעכו"ם לא שייך שיעשו רק לחומרא וזה ברור ולא ידעתי למה לא הביאו ראי' מהך סוגי' דחולין גופא דקאמר אי לשחיטה ויין נסך וכו' וקשה הא יש לומר דאינהו אפילו לקולא עשאום כעכו"ם וע"כ דלקולא לא ובאמת בלא"ה יש להבין שם דבתר הכי פריך גמורים למאי ומשני לבטל רשות וקשה מאי פריך מעיקרא אי לשחיטה לימא לבטל רשות ומה צורך לומר אינהו גזור ולא קיבלו וצריך לומר דעיקר הקושיא דע"כ מכח שהיו נכשלין בשחיטה ויין נסך גזור עלייהו לענין רשות דאי לרשות גרידא מה ענין למה שסיפרו להם עובדא דסבא שאינן שומרי תורה וע"כ לפי שהיו רוצין לתקן שלא יכשלו בשחיטה תקנו זה א"כ שפיר פריך הא כבר גזור ומשני אינהו לא קבלו וגזור רב אמי וקבלו ובזה אפשר לפרש טפי למה קבלו עכשיו טפי לפי שאז היו גוזרין רק על שחיטה ויין נסך ולענין רשות היו נחשבים כישראל לכך לא נתקבל גזירתם ואתי אינהו וגזור אפילו לענין רשות לכך נתקבל שידעו שמחשבים אותם כעכו"ם ולפי זה פשיטא דמוכח דלקולא לא דא"כ מה צורך לומר לענין רשות הוי לי' לומר דלשון גמורים היינו אפילו לקולא וא"כ פשיטא דעכו"ם גמורים מחשבים להו וזה ברור:

סעיף יא. (יד) מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש ישראלית הרי זו ספק מקודשת:

(יד) מי שחציו עבד וכו' הרי זו ספק. עב"ש דחצי' שפחה שאני דגזירת הכתוב הוא והיא שפחה נחרפת לאיש והוא מדברי הר"ן שם. אבל בש"ס שם מבואר דמצד הסברא הוי קידושין ושאני חצי אשה דשייר בקנינו אבל חצי' שפחה לא שייר בקנינו (תדע דאל"כ למה לא נלמד חצי אשה מחצי' שפחה ואי נימא דבהא נמי גלי קרא אשה ולא חצי א"כ מאי קשיא להו בש"ס קידושין דנפשוט קידושי בכולה דא"כ קרא דחצי אשה למאי אתא] ועוד דהא קרא דשפחה דחינן לה בש"ס דאין מזה ראי' כלל והוכרחו זה מתנא דבי ר' ישמעאל דמאי מאורסת מיוחדת א"כ לא מוכח מידי והנך אמוראי דמעיקרא דס"ל דהוי קידושין לא זכרו קרא כלל רק מסברא דלא שייר בקנינו. ולפי זה צריך להבין באמת ההפרש בין חצי שפחה לחציו עבד ונראה לי דהטעם דכיון דחציו עבד כופה רבו לשחררו הוי לי' כמו דבר שבידו וא"כ שייר בקנינו שהי' לו לקדש לחצי השני לאחר שישתחרר וכיון דבידו הוא היתה מקודשת לו לגמרי ועכשיו ששייר חצי' שייר בקנינו משא"כ שפחה דאין כופין לשחרר אותה ואפילו אי הי' אומר לאחר שתשתחרר לא הוי מהני ועוד דאפילו שפחתו לא מהני משום שאין בידו לקדשה ושמא אחר השיחרור לא תתרצה כדאמרינן בקידושין ואף דעכשיו רוצית בקידושין לפי שהיא שפחה והוא לא ירצה לשחררה בלא זה אבל להיפוך כשהוא חציו עבד וקידש