תפארת יעקב אבן העזר קידושין קיח

יכולין ב"ד לפסוק להשיא את הקטנה כמו שיש רשות לאמה ולאתיה ויכולין להתנות שאם תמאן תאבד כל אשר לה אבל אין להם רשות להשיא את הקטן (נ"י פרק חרש) יע"ל ריש סימן קנ"ה:

(א) או נשא אינו כלום, ואפי' השיאו אביו אינו כלום ובב"ח כתב (בסי' א') דהאב המשיא אשה לבנו קטן הוי קידושין דרבנן ובת"מ השיג עליו ובאמת דברי הב"ח מבוארין במהרי"ק שורש ל' והביאו הרב ב"י סי' זה. ובאמת נראה שהוציאו כן מכת קושי' המרדכי ריש הבא על יבמתו דמשמע בקצת מקומות דיש נשואין לקטן ובזה ס"ל לחלק דקטן שאין לו נשואין היינו שאינו סמוך לפרקו אבל בסמוך לפרקו דמצוה להשיאו תקינו. לי' רבנן נשואין. דמה שתירץ המרדכי דלענין זה תקנו לו קידושין שלא יהא [בעילתו[ בעילת זנות הוא דחוק מאוד דכיון שאין צריך גט וחליצה ולא מיאון איזה קידושין יש כאן. וקושית הש"ס למה לא תקנו לו נשואין כמו קטנה ותרש בכל זמן קטנותו ובמהרי"ק שם משמע מטעם זכין לאדם אתי עלה ע"ש. ועכ"פ דברי הב"ח לאו דבריו בלבד נינהו. ומ"מ לדינא כיון שהרב ב"י כתב שדברים תמוהין הם ובש"ס קתני סתמא שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשותיהם פטורות מן החליצה משמע דכל שלא הגיע לגדלות לאו קידושין הם כלל בפרט לפי מה שאבאר לקמן דבלא"ה לק"מ קושית המרדכי:

(ב) ומיהו אם בבר נשאה. דברי הרב הללו צ"ע לפע"ד דמשמע אפי' בכה"ג שאסור לכתחילה להשיאו מ"מ אי עבר ונשאו א"צ לגרשה ובאמת דבר זה לא מוכח כלל מדברי המרדכי דלא מיירי התם רק בקטן סמוך לפרקו דמצוה להשיאו וקאמר אף דלא הוי נישואין לענין גט וחליצה מ"מ לא הוי בעילת זנות אבל בהך קטן שאסור להשיאו מאיזה צד נימא דמ"מ לא הוי בעילת זנות דכיון דאסור להשיאו א"כ לא תקנו לו רבנן נישואין כלל אפי' לענין שלא יהא בעילת זנות. גם בלא"ה נלפע"ד ליישב קושי' המרדכי דהא דקאמר התם דמצוה להשיאו היינו ליתן לו קטנה דבהא לא חיישינן לביאת זנות בקטן וקטנה אבל ליתן לו גדולה ניהו דבי' ליכא למיחש בדידה הוי ביאת זנות ובכהאי גוונא וודאי אסור ואפי' סמוך לפרקו ובש"ס. דמשני סמוך לפרקן שאני הכוונה דכיון שאינן גדולים לא חיישינן לביאת זנות תרע דע"כ הך דקאמר התם דאסור להשיא גדולה לקטן ע"כ דוקא גדולה קאמר משום למען ספות הרוה את הצמאה. א"כ ממילא מאי קושיא מהך דמצוה להשיא סמוך לפרקו התם בקטנה לא שייך למען ספות הרוה וכו' וע"כ דהכא נמי קאמר סמוך לפרקו שאני דלא שייך למען ספות כנ"ל. ועכ"פ דברי הרב צ"ע. וכן מבואר להדיא בתשו' הרשב"א שהביא ב"י שיש בזה איסור ע"ש:

(ג) דמסתמא בעל. כ"כ הרא"ש שם. ובאמת לפ"ד הרשב"א שהעדים צריכין לראות הנתינה ממש אף דביאה אין צריכין לראות משום אש בנעורת א"כ הינח במייחד לשם קידושין לפני העדים אבל ביחוד סתם מנא לן דבעל והרי אין עדים [ואפי' בעל שמא מתחילה היחוד לא הי' לביאה כלל א"כ ממילא בעת ביאה לא ראו המקדש ומתקדשת את העדים] על זה כלל ואטו כל המייחד עם פנוי' אמרינן דבעל בוודאי וא"כ אפי' בעל אח"כ לשם קידושין מכת חזקה אז לא ראו העדים והם לא ראו רק יחוד פנוי ופנוי' ולא שייך לומר בזה אש בנעורת כל שלא פרשו היחוד לשם קידושין ובשעת יחוד לא שייך חזקה דבעילת זנות כי לא נתייחד כלל לבעול או שישהה שם יחוד הראוי לביאה ודו"ק וצ"ע:

(ד) ואם קיימה וכו' ואין צריך לכתוב. דין זה צ"ע לפע"ד דבש"ס משמע להדיא דדוקא באב שהשיא חשה לבנו שייך דין זה דאמרינן דאף דהיו נישואי קטן דלא מהני מ"מ יש לה כתובה כיון שדר עמה וע"מ כך נתחייב לה כתובה. גם נ"ל דכתובה זו לח כתב הקטן כי אין ממש בכח שלו ואסורין לחתום על כתובתו רק האב התחייב עבור בנו וס"ד כיון שאינן נשואין אין לה כחובה קמ"ל דיש לה אבל וודאי אם הוא מקדשה מחדש בגדלות צריך לכתוב לה כתובה חדשה כמו כל נושא אשה. גם פשיטא דיש לה כתובה ממנו מחדש. וכן משמע בר"ן שם. וכן משמע בירושלמי שם להדיא דקשיא להו כיון שאין קטן מגרש האיך תטול כתובה ומוקי לה שבעל. עכ"פ מוכח דלא על כתובת הבן שמחויב מחדש אנו דנין רק על כתובתה שקודם לה בעודו קטן ובש"ס דפליגי בה אי יש לה תוס' או לא. או דהמחלוקת כשהאב נתחייב בתוס' ומר סבר יש לה דהתחייב בזה על מה שהוא דר עמה בעודו קטן ומר סבר אין לה תוס' דלא נתחייב בתוס' רק בנישואין גמורים ואז הוי דבשלב"ל כיון שאינו רק כשיגדיל ויקדש. או דהמתלוקת אם קידש סתם אי הכוונה כמו הכתובה דמעיקרא וגם הוא מתחייב באותו תוס' כמו אביו ומ"ס דרק מנה ומאתים שהוא מחויב בתנאי ב"ד ממילא לא אמרינן דנתבטל חיוב דמעיקרא לגמרי רק מעכשיו מתחייב רק אמרינן דחיוב דמעיקרא בתקפו אבל בתוס' כל שלא פי' הבן להוסיף לא נתחייב הבן. [או דהכוונה דלכך כתב לה כתובה דבלי כתובה הוי ביאת זנות ולכך תוס' אין לה דכל שיש לה כתובה שוב לא הוי בעילת זנות ולא נתחייב בתוס' כיון שאין נישואין ודו"ק] אבל עכ"פ הכל בקטן שהשיאו אביו מיירי. ומיושב מה שהקשו התוס' דמאי קמ"ל ותירצו שם דקמ"ל אפי' היא בעולה יש לה מאתים. והוא דחוק דקאמר לא שנו אלא מנה ומאתים דמשמע דבמנה נמי איכא רבותא דיש לה. גם יש להבין מ"ש התוס' דאין לה ממאתים דבעולה דג"כ מדינא אין לה רק מנה. ולפי הנ"ל ניחא דעיקר קמ"ל דכתובה שהי' לה בעודו קטן קיימת אף דלא הוי נישואין כלל ולא הוי תספא בעלמא דהא בוודאי גדול התחייב באותה כתובה דהיינו האב ולא הקטן דאסורין לחתום על כתובה של חיוב קטן אבל הפוסקים שכתבו דין זה בנישואי קטן לא ידעתי האיך יצויר ענין זה ואיזה כתובה יתחייב ואין מעשה קטן כלום. ומכ"ש שכתבו שאין צריך לכתוב אחרת הוא תמוה לפע"ד כנ"ל. ובעיקר מה שחדשו התוס' בזה עי' בסמוך מיש בזה:

(ה) לא כתב לה כתובה. משמע אבל בכתב לה לכ"ע יש לה מאתים אפילו עכשיו היא בעולה והוא מדברי התוס' שם שהקשו מאי קמש"ל ותרצו דקמש"ל כהנ"ל אבל באמת מלבד מה שכתבתי לעיל שדברי התוס' דחוקין ובלא"ה לק"מ אבל מלבד זה מוכת ברמב"ם להדיא דלא ס"ל כלל סברת התוס' הנ"ל שכתב שם קטן שנשא ובעל לכשיגדיל יש לה עיקר כתובה גר שנתגייר יש לה כתובה מנה. והנה אי אפשר לומר דהוי ס"ל כסברת התוס' שהרי כתב בהדיא דגר יש לה מנה וא"כ תיקשי קושית התוס' גם אגר והתוס' כתבו בהדיא גם בגר מאתים והשתא ע"כ גם בקטן כוונתו עיקר כתובה אם היא בתולה מאתים ובעולה מנה דליכא למימר דבהא מודה לסברת התוס' תדא כיון דבגר ע"כ צריך לומר דמתניתין קמש"ל דס"ד אפילו מנה אין לה כיון שלא נשא נשואין גמורים רק אמרינן דמסתמא קידש א"כ ה"ה בקטן. ועוד אי בקטן קמש"ל מתניתין כתובתה קיימת מאתים א"כ האיך אפשר דמדנקט גר וקתני כהאי לישנא ממש ואין לה רק מנה וברור דאין לה רק כתובה המגיע לה כפי מה שהוא רק בגר כתב מנה לפי שאין לה לעולם רק מנה שהיתה זונה ואפילו היא בתולה כולם דין זונות יש להם לענין כתובה והיינו דלא נקט מאתים רק עיקר כחובה כפי מה שהוא ודברי הת"מ שכתב דמדברי הרמב"ם מוכת דלא כהגהת אלפסי והוא תמוה דלהיפוך מוכת אפילו בכתב אין לה רק מנה דלא כתוס' הנ"ל אך צ"ע על הרמב"ם כיון דלפי הנראה אינו מפרש המשנה בכתב לה כתובה א"כ הך מחלוקת בתוס' מאי עבידתי' גם למה השמיט מחלוקת זו דאי משום שכתב עיקר כתובה סמך דנשמע מינה תוס' לא דהא לא שמענו רק בלא כתב ומנין לה תוס' אבל