תפארת יעקב אבן העזר קידושין קיד

בע"א אין חוששין ושאלו אותו במודים ונסתפק וקאמר עלה דשמואל פסק אפי' במודים ופריך עלה ממתני' ומשני. והנה וודאי דברי ר"י לא נאמרו במכחיש דמאי קמ"ל דע"א בהכחשה אינו כלום וע"כ בגוונא שאין יודעים אי אומר אמת או לא כגון אחד מכחישו וס"ד דלדידן נחוש קמ"ל דלא:

ובהכי ניחא מה שיש לתמוה על הרשב"ץ דהא בס"ד בעי לאוקמא מתני' בע"א ולא דק מינה כמ"ד חוששין א"כ מבואר דלמ"ד חוששין אפי' באחד מכחיש העד חוששין. ולפי הנ"ל ניחא דבמתניתין לא חיישינן רק לאותו שמודה אבל אנן מבחוץ שאין יודעין אין לחוש. ואי קשיא כיון דעיקר חידושו של ר"ה לאותן שאינן יודעין ועלה קאמר בשניהם מודים מספקא לי' א"כ האיך דייק מהתם לאותן שאינן יודעין שיחושו. הא ליתא ודעיקר הספק אי טעמא משום שאין מאמינין העד א"כ מסברא ראוי לחוש במודים או טעמא שאין הקידושין בעצמותן כלום א"כ מאי מהני מודים. ולזה דייק ממתניתין דהקידושין בעצמותן הוי קידושין רק מחסרון אמונה א"כ ראוי לחוש במודים אפי' לאותן שאין יודעין ועכ"פ היינו דוקא במודים אבל באחד מכחישו שוב אפי' אנן אין לחוש לדברי העד ודו"ק:

(ז) ואין חילוק. לשון זה תמוה לכאורה דהא הכא הכל בשניהם מודים מיירי וא"כ פשיטא שיש חילוק דאי מודים שנתקדשה לפני ב' וודאי מהני ולפני ע"א לא הוי רק מקדש בע"א. ונראה דמש"ה כתב הרב והוא לבד ראה שאינו אומר שיודע שהאחרים ראו דאז וודאי יש חילוק במודים רק שאומר שהוא ראה רק שהיו אחרים ג"כ אז אף שהם מודים לדברי העד לא הוי רק כמקדש בע"א כיון שאין האחרים אומרים שראו ג"כ. ובזה נדחה מה שביקש הח"מ לדייק מלשון הרב דבאומר אחרים ראו מהני ולהפוך היא דאז הוי הכחשה לדברי העד וודאי אינו נאמן רק אפי' אינו מכחיש שהעד אינו אומר רק שהיו שם ואינו יודע אם ראו ס"ד דעדיף ממקדש בע"א לפי שהי' שם יותר ובהא מהני מודים קמ"ל כיון דלא ראו דינו כמקדש בע"א ואפי' מודים לא מהני:

ולענין עיקר הדין מה שהאריכו הח"מ וב"ש אומר בקצרה הנלפע"ד ברור בזה והוא דבפרק האשה שנתארמלה גבי הא דאמרינן ע"א אומר נתקדשה הקשה הרמב"ן ז"ל הא בלי עד המכחיש ע"א אינו כלום דהכי איפסק הלכתא בקידושין המקדש בע"א אינו כלום דאין דבר שבערוה פחות מב'. ומשמע אפי' אומר בפני ובפני אחר אינו כלום. מבואר מדברי הרמב"ן הללו למ"ד אין חוששין אין הפרש אפי' אומר בפני ובפני אחר ואין שום מכחיש אותו אינו כלום ואפי' לכתחילה תנשא. וכן מוכח באמת להדיא בפ' האומר דפריך למ"ד אין חוששין מהך ברייתא דחבילה. וקשא הא שם פשיטא דע"א האומר אשתו היא היינו דבמה"י נתקדשה לו ומאיזה צד נפרש דאמר רק בפניו נתקדשה [כדי[ להקשות למ"ד אין חוששין וע"כ דלא שנו להו כלל וכיון שאין חוששין לקידושי ע"א ולא אמרינן כיון דלממון קם לשבועה אף בקידושין נחוש רק כל שאין ב' אינו כלום א"כ אי ס"ד דבאומר בפני ובפני אחר או שאומר בפשיטות שיודע דזו אשתו של זה שנתקדשה לו נאמן לחוש לדבריו אלמא דע"א יש לו אמונה בדבר שבערוה לחוש לדבריו א"כ אף בנתקדשה לפני אחד ניחוש לקידושין וזה ברור:

ולפ"ז מ"ש בת"ה דאפי' מכחיש האחר לכ"ע חוששין. להיפוך מוכח מהנ"ל דאפי' אין האחר מכחיש אין חוששין למ"ד לא חיישינן לקידושי ע"א. ולפ"ז הב"י שהשיג עליו. אפי' באינו מכחיש משיג. וכן משמע באמת מדברי הרשב"א. ולפ"ז הכלל העולה מזה דמקדש בע"א פליגי הפוסקים ואין חילוק בין אי אומר בפני בין אי אומר בפני אחרים ג"כ ואפי' אין האחרים מכחישין רק שאינם כאן רק אם אומר בוודאי שאחרים ראו ובעלי דברים מודים אז לכ"ע חיישינן אפי' בלי עד כלל. והך סוגי' דפ' האשה שנתארמלה מתפרשת או כדברי הר"ן שם לפי ששניהם מודים שזרק לה חיישינן שזה טועה או כמ"ש התוס' שם אבל אחד האומר נתקדשה אפי' לפני ב' כל שאין בע"ד אומר ברי כדבריו אינו כלום כמו שהוכחתי מהך סוגי' דפרק האומר כנלפע"ד אף שהב"ש לא כתב כן. ודין היין שכתב הב"ש אינו ענין כלל לכאן דשם אינו דבר שבערוה רק איסור. ודין ע"א בזה כדין האיסורין ותליא אי איתחזק היתר או לא ודו"ק. אבל כאן בדבר שבערוה הדין כמו שכתבתי זולת למ"ד חוששין לקידושי ע"א סובר כיון דלשבועה קם בממון אף בקידושין קם כששניהם מודים ולדעתם אפי' אומר בפני בלבד ושניהם מודין חיישינן ונראה דאם אין מודים רק אינן יודעין לכ"ע לא מהני ודו"ק. וכן משמע בש"ס הנ"ל ואם אחד מכחיש ואחד מודה אפי' אותן שאינן יודעין אין להם לחוש כי לא אמרו לחוש לקידושי ע"א אפי' אותן שאינן יודעין רק בשניהם מודים כנ"ל ס"ק ו':

(ח) והאחד מהן קרוב. עב"ש וח"מ מה שהקשו הא הוי נמצא אחד קרוב ופסול ועדותן בטלה ולפעד"נ דלק"מ דאי ס"ד דלענין קידושי ע"א למ"ד חוששין עדות קרוב מבטל א"כ הא גבי הורג ורובע הקשו הרוג יציל נרבע יציל הורג ורובע יצילו ומשני יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר. והשתא הכא כיון דכ"ע מודים דבלי הודאת בעלי דברים לא מהני עדות העד כלל גם הודאת בע"ד בלי העד לא מהני רק בצירוף א"כ תיקשי הא הוי נמצא קרוב ופסול דאין לך קרוב ופסול יותר מבעלי דברים בעצמן והנך מקיימי דבר (נינהו] והשתא כיון שאין הודאת בעלי דברים מבטל האיך יעלה על הדעת דקרוב אחר יבטל. גם בש"ס משמע להדיא דפריך לרב כהנא דיליף דבר דבר מממון הכא יועיל הודאה כמו בממון. ומשני דחייבה לאחרינא. ויש להבין הא לר"פ נמי קשה דמודה דבלי עד כלל לא מהני הודאה ומ"ש מממון. וע"כ דידע די"ל כיון דהעדות נוגע לאחר ג"כ צריך עד והודאה ג"כ ושנים לא צריך כיון דמודים ובלי עד לא סגי כיון דנוגע לאחר. וע"ז משני דכיון דנוגע לעולם לאחר ג"כ בעינן ב'. ועכ"פ למ"ד חוששין לא שייך לבטל בשביל קרוב כיון דמצרפין הודאת בע"ד ודו"ק:

והנה הב"ש דעתו דלהרא"ש דבעינן תרתי. כאן אפי' העיד בב"ד לא נתבטל כיון דבעת קידושין עדיין לא נתבטלו וכבר נעשו הקידושין בהכשר ואינו נראה לי כלל ודוקא בממון דלא איברי סהדי רק לשיקרא וכל שלא ישקרו אין צריך לעד כלל א"כ כל העדות רק להעיד אם ישקרו לכך לא נתבטלו רק בעת הגדה אבל בקידושין דאפי' שניהם מודים בעינן עדות דוקא לקיים העסק בעת קידושין ואי לא"ה אפי' יודו לא יועיל א"כ כשהי' אז קרוב נתבטלו אז ואין כאן עדות. ואף דהרא"ש פ"ק דמכות כתב האיך מצאנו ידינו ורגלינו בגיטין וקידושין בקרובים. ומתרץ כיון שלא העידו בב"ד אלמא דלא נתבטלו בעת קידושין הא ליתא דס"ל באמת כמ"ש דלענין הנוגע לעסק הקידושין בעצמותן בלי הכחשה בלא"ה אין קרוב מבטל כיון דהודאת בעל דברים סגי אי היו שנים כשרים א"כ אף קרוב אינו מבטל ולענין הכחשת בעלי דברים ממילא לא מהני עד שיעיד א"כ אז דוקא נתבטל ודו"ק:

סעיף ג. (ט) צריך שיראו המקדש והמתקדשת את העדים אכל אם ראו אותם ענים מהחלון והם רואים ואינם נראים לו או לה אינה צריכה ממנו גט:

הג"ה. ואפי' שמעו העדים שאמרה שמקבלת לקידושין יכולה לומר יודעת הייתי שאין קידושין בלא עדים וכוונתי לשחוק בו (ריב"ש סי' רע"ו) ודוקא שאומרת שכיוונה לשחוק בעלמא אבל