תפארת יעקב אבן העזר קידושין קיג

בו ובשלוחו ובה ובשלוחה רק הא דקתני האיש מקדש להורות ענין אסר דדעת המקדש עכ"פ בעינן ובע"כ של מקדש אינה מתקדשת כגון תלוה וקדיש והשתא קשיא להו לתוס' כיון דאמרי כאן דהך האיש קונה יורה בע"כ של אשה ג"כ לכך נזהרו מזה ושנו האשה נקנית ומאי הועילו כיון דתני התם האיש מקדש ויורה ג"כ דתלוי בדעת המקדש דוקא א"כ אכתי נטעה דהכל בדעתו תלוי אפי' בע"כ של אשה וכיון שלא הועילו ניתני כאן ג"כ האיש קונה. וע"ז תירצו דזה כבר שמענו מכאן דע"כ של אשה לא וממילא ידענו דלא נתכוונו התם רק לאפוקי ע"כ של איש אבל מיבמה קשיא להו דלא הו"ל למיתני כלל האי לישנא דאין בו צורך כלל לכך קאמרי והא דקתני היבמה נקנית אבל מעיקרא לא קשיא להו דלא ליתני האיש מקדש דמשמיענו ענין אחר כנ"ל רק כיון דתנא כך שוב אין תועלת במה ששונה כאן נקנית וע"ז תירצו דאכתי יש תועלת ודו"ק ומ"מ לא קשיא מסוגיא זו לאמימר דס"ל כתירוץ קמא בש"ס ואין להאריך כיון דקיי"ל דהוי ס"ק אף דבש"ס פ' חזקת וודאי משמע כהרמב"ם כמו שביארנו:

(ג) אמרה תחלה קדשוני וכו'. הטעם בזה דאף דבעלמא מהני זריקה תכ"ד אפי' בקדושין משום דאמרינן דלאו חזרה היא כלל רק גילוי דעת דלא רצתה מעולם ולכך כאן שיש לנו גילוי [דעת] מקודם הקידושין להיפוך ממילא יש לנו לדון דחזרה היא ולא מהני תכ"ד בקידושין. ומ"מ נראה דלא הוי רק. ספק דאולי לאו חזרה רק תיכף בעת קידושין לא רצתה. וכן מבואר בתשו' מהר"ם אף דשם מבואר הטעם דהא דלא מהני תכ"ד בקידושין רק משום חומרא וכמו שפי' רשב"ם אבל לדידן דקיי"ל דאינו חומרא רק מדינא י"ל דמקודשת גמורה היא מ"מ נראה עיקר דהוי ס"ס כמ"ש. ועב"ש (ס"ק ב') דמכאן מוכח דאין צריך רצון על הזריקה רק על קידושין ועמ"ש לעיל (סי' ל' ס"ק י') דיש לחלק בין זרק לחיקה דהוי כידה לא בעינן רצוי על הזריקה אבל בזרק לחצירה דאינו רק מטעם חצר י"ל דלא מהני רק בנתרצית על הזריקה דאז הוי כעשתה לחצר שלית בפי' אבל מטעם רצון הקידושין אני אומר שמא חזרה בה וכמו בגירושין דלא מהני מחזרת להתגרש רק צריכה לעשות שליח בפי' כגון תזכה לי חצרי ודו"ק:

(ד) והיא לא זרקה. עת"מ וב"ש ועמ"ש, לעיל (סי' כ"ח ס["ק ט״ז וסי' ל' ס"ק ט') בביאור דברי הרמ"ה שם במה שכתב ולא שקלתינהו ולק"מ. ומ"ש הב"ש ליישב דמיירי דבתחילה הי' רצונה להתקדש היא תמוה דהאיך לא זכר הרב העיקר שנתרצית להתקדש כיון דזה גורם הקידושין כמו שזכר קודם דאמרה קדשוני:

ועוד י"ל דהכא דומה לשתיקה בשעת מ"מ דאף דלקת ידה בחזקה ונתן בידה מ"מ לא הי' לה לשחוק רק לומר בעת נתינה ממש שאינה חפיצה ומדשתקה הוי כשתיקה בשעת מ"מ וממילא לא קשיא אדברי הרמ"ה דלעיל (סי' כ"ת) גם לא קשיא מה שהקשה הח"מ דהוי ספק קידושין דשאני הכא אף שהנתינה הי' בחזקה ולא קיבלה בעצמה הקידושין מ"מ שתיקתה ראי' שנתרצית משא"כ בזרק לה קידושין ודו"ק:

(ה) הי' חייב לה וכו' וזרקה. דברי הטור, בזה תמוהין רבחייב לה לא בעינן זרקה ובזרקה לא בעינן חייב לה. ומ"ש הב"ש על דברי הר"ן דלא קאמר שאני חייב לך לא דמי כלל כיון שתבעתו מתחילה תן לי מעותי מודה הר"ן. ונ"ל משום דזריקתה מורה שלא קיבלה לפרעון דאל"כ למה כששמעה השליכה הי' לה לקבל בפרעון גם [שנתן( לה ג' פשוטים על חוב מנה שתבעתו בוודאי לא לפרעון נתנו וא"כ ס״ד לחוש שקיבלה לקידושין וחזרה בה דלא מהני תכ"ד בקידושין וגרע טפי מנתן הוא לידה וזרקה די"ל דחשבה שנותן לה לאיזה ענין אבל כאן שהוא לא רצה ליתן לה מעצמו שום דבר רק היא תובעתו חוב מנה וכיון שנתן לה ג' פשוטים ידעה דלא על חוב נתן לה וכן ממה שזרקה ראי' דלא קיבלה על החוב כלל א"כ. י"ל דקיבלה לקידושין קמש"ל דמ"מ לא גרע מנתן לה מעות לקידושין וזרקה תיכף.. ובהכי ניחא מה שאמר וכאשר מתחיל ליתן [דאי נתן] הכל פשיטא דיכולה לומר לפרעון קיבלה ורבותא קמ"ל:

סעיף ב. המקדש שלא בערים ואפי' בע"א אינם קידושין ואפי' שניהם מודים בדבר ואפי' קדשה בפני ע"א ואח"כ קידשה בפני ער אחר זה שלא בפני זה אינה מקודשת:

הג"ה. ויש מחמירים אם מקדש לפני ע״א אם שניהם מודים אבל (ו) אם אחד מכחיש העד אין לחוש ובמקום עיגון ודוחק יש לסמוך אדברי המקילין (ז) ואין חילוק בין אומר העד שנתקדשה לפניו לבד או שאומר שנתקדשה לפני שנים והוא לבד ראה והאחרים אומרים שלא ראו וכן אם קידש לפני שנים (ח) והאחד מהם קרוב הוי כמקדש לפני ע"א ועי' לקמן (סי' מ"ז ס"ג):

(ו) אם אחד מכחיש העד, עח"מ וב"ש והנה מה שהקשה הב"ש מנדר"א לק"מ דאדרבא לכל הפירושים שנאמרו בתוס' פרק חזקת מבואר דוקא היכא דאיכא שבועה להכחיש העד לא אמרינן מיגו ולא כגוונא דהכא דאין כאן שבועה. אמנם אני תמה אי ס"ד דהשטאה מהני א"כ ממילא אף הכחשה ממש תבטל הקידושין לגמרי שהרי היא כמקדש בלא עדים כלל ומה נ"מ במקדש לפני עדים ולא ראו אותם דאמרינן הואיל ויכולין לומר לשחוק כווננו אף אי אומרים שנתכוונו לקידושין אין קידושין כמ"ש הב"ש ס"ק י"א בשם מהרי"ט (דלא כהרב בהג"ה לקמן בשם מהר"ם פאדווה] א"כ כ"ש במכחיש דאין כאן אפי' ע"א שלא נתכוונו לשחוק עכ"פ ואי דמודה דלא נתכווין לשחוק במה שמכחיש כאומר לא לויתי דהוי כאומר לא פרעתי מ"מ הודאה בלבד בלי עדים כלל לא מהני ואף דהעד אומר שלא דיבר דרך שחוק מ"מ הלא ב' עדים ג"כ מעידין דלא דיברו דרך שחוק ומ"מ יכולין לומר לשחוק [תכוונו] ולא הוי הכחשה לעדות כיון שהם לא ראו העדות אף כאן לא הוי הכחשה לעד דהוא הי' יכול לכוון לשחוק כיון שיכול להכחיש העד והרי מכחיש אותו באמת וא"כ אפי' לגבי השני המודה אין כאן קידושין והא וודאי מוכת להדיא בש"ס במשנה האומר לאשה קדשתיך דאסור בקרובותי' דס"ד לאוקמא בע"א אף דהיא מכחשת ש"מ דמ"מ מהני לאותו שמודה [ואולי מזה יש ראי' באמת כמהר"ם הנ"ל דלא כמהרי"ט] וע"כ דטענת השטאה בע"א לא מהני כלל דלא כהב"ח ובאמת שיש להקשות בגוף דברי הרשב"א ג"כ אפי' אי נימא דאינו יכול לטעון משטה מ"מ במכחיש דנאמן לא יהא קידושין כלל אפי' לאותו שמודה מטעם דאפי' אי באמת קידש נתכוון להשטות על סמך שיכחישנו כמו בב' עדים שלא ראו וכ"ש בע"א כיון דבאמת מכחיש על סמך זה השטה בו. וצ"ל דמ"מ אינו רגיל להשטות על סמך שיכחיש העד כיון שאם יודה לא יאומן לומר שהשטה ומה צורך לו להכניס עצמו בדבר שיצטרך להכחיש העד אבל אי נימא דיכול לטעון משטה א"כ פשיטא דאפי' לא טעין רק הכחיש אנן נימא להשטות נתכוון ואפי' להשני לא יועילו הקידושין ודו"ק [ועמ"ש לקמן בס"ג בדינו של הרשב"א]:

אמנם יש להקשות על הרשב"ץ מה ביקש בזה דבמכחיש אין לחוש וכי ע"א בהכחשה חשיב לכלום ומשנתינו היא האומר לאשה קדשתיך וכו' היא מותרת בקרוביו ומוקמינן לה בע"א. לכן נ"ל שבא לומר לענין לחוש אותן שאין יודעין כלל אם העד אומר אמת או אותו המכחיש וס"ד דוקא המכחיש אין לו לחוש אבל אותן שהם מבחוץ ואין יודעין יחישו לדברי העד קמ"ל דלא וזה באמת מוכח בש"ס דר"י אמר מעיקרא