תפארת יעקב אבן העזר קידושין קיב

מתניתין מפשטא ומוקי לה באמר הראוי' לביאה] גם לפי' הר"ן ז"ל אני תמה דלדבריו תיקשי מאי משני רבא דאמר כלכם ואחת משתי אחיות הא מ"מ כיון דקידושין שאינן מסורין לביאה אינן קידושין א"כ אכתי הו"ל את וחמור והוא לא רצה רק לזכות בכולן ואחת מן האחיות בשלמא אם נפרש שדבר זה אינו תלוי במחשבתו רק אנו אומרין דהואיל דכלל את וחמור שניהם לא קני. א"כ י"ל דהיינו דוקא בדבר שאי אפשר שיהא בו קנין אבל באחת משתי אחיות כיון שאם הי' מפרש הי' קונה לא הוי את וחמור. אבל לפי' הר"ן לא שייך לומר כן אם לא שיודה הר"ן דלא אמרינן דנתכוין לזכות בכולם רק כשכלל כולם ולא כשפרט. א"כ ליתא לדברי הח"מ שעשה מחלוקת בין דברי היש מחלקין להר"ן. גם קשה מה לו להר"ן לסברתו כיון דמוכרת לחלק כנ"ל בלא"ה ניחא וצ"ע בזה:

אמנם לפעד"נ ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בפשיטות לפי מה שכתבתי לעיל (סק"ב) דעיקר הטעם דאינן מקודשות במקדש בבת אחת לפי שלא נתכווין לקדש רק שתיהן ושתיהן אי אפשר לפי שאינן בזה אחר זה ואחת לא רצה לקדש לכך אינן מקודשות כלל ע"ש. והיינו דמקשה רבא לאביי מסיפא על דרך זה במה נפשך אי הכוונה כלכם שהוא מקשר זו בזו כמו ברישא שתיכן. א"כ למה נכריות מקודשות הא לא רצה רק כולן ומ"ש מרישא ושפיר קאמר דהוי את וחמור ולכ"ע כה"ג שלא רצה רק כולם לא קנה כלום ועלה קאמר דע"כ הכוונה כלכם כל אותן הראויות שיתקדשו לי יהיו מקודשות ולא הי' כוונתו כולם דוקא. וא"כ מוכח דקידושין שאינן מסורין לביאה לא הוי קידושין דאל"כ אף אחיות יהיו מקודשות ואביי סובר דכלכם הכוונה כולם דוקא ובאמת כולן אינן מקודשות ומתניתין שאמר הראוי' לביאה לכך רק נכריות מקודשות ולא הי' כוונת רבא לאוקמא מתני' שאמר בפי' כך דא"כ לוקמא שאמר שתי אחיות רק לא רצה לשבש המשנה רק כך הפי' כלכם הראויות להתקדש וממילא היא כמו שאמר כלכם ואחת משתי אתיות דכך ראויין להתקדש ואביי מוקי לה שאמר הראוי' לביאה בפי'. והשתא לא קשיא מה שהקשה רש"י לאוקימתא דרבא דהא מ"מ הו"ל קני את וחמור. ולפי הנ"ל לק"מ דאת וחמור קנה מחצה רק אי נפרש כלכם ממש קשיא לי' דבהא לכ"ע לא קנה כלום כיון דע"כ נתכווין שיוקשרו זו בזו דאי לא נתכוון לכך א"כ למה אחיות אינן מקודשות תהא אתת מקודשת וממילא שניהן צריכות גט מספק וע"כ דלא נתכוון ואתיות אינן מקודשות מכת קידושין שאין מסורין לביאה. ולפ"ז פשוט הוא אי אמר נכריות ושתי אתיות בוודאי קנה מחצה כמו שביארנו ודו"ק:

תשלום דינים אלו נתבארו לעיל (סי' ל"ז) ע"ש סימן מב. אין מקדשין אלא לרצון האשה ובפני ב' עדים ובו ה סעיפים:

סעיף א. אין האשה מקודשת אלא לרצונה והמקדש אשה (א) בעל ברחה אינה מקודשת (ב) אכל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו הרי זו מקודשת. וי"א שאינה מקודשת הלכך הו"ל ספק:

הג"ה. (ג) אמרה תתלה קדשוני וזרק קידושין לתוך חיקה ואמר לה הרי את מקודשת לי וניערה בגדי' תוך כדי דיבור להשליך ממנה הקידושין ואומרת שלא כיוונה מתחילה רק לשתוק בעלמא אפ"ה הוי מקודשת. ואין הולכין בענין קידושין אתר אומדנות והוכחות המוכיחות שלא כיוונה לשם קידושין. לקח יד והאשה בחזקה שלא ברצונה וקידש (ד) והיא, לא זרקה הקידושין הוי מקודשת אע"פ שמתחלה באונס הי' ונתן לה סתם ולא אמר לה כלום הואיל ובתחילה דיבר עמה מקדושין. (ה) הי' חייב לה מעות ואמרה לו תן לי מעותי וכאשר התחיל ליתן אמר לה הרי את מקודשת ל' וזרקה היא המעות מידה אינן קדושין:

(א) בעל כרחה אינה מקודשת. הסמ"ג כתב הטעם דוהיתה לאיש אחר מדעתה משמע. ואמת שכך פירש"י ביבמות (י"ט.) אבל מ"מ אין מזה הוכתה לתלוי' וקדיש. דקרא מיירי שזרק לה או תתב לידה כסף או בא עלי' ע"כ ואמר הרי את מקודשת אבל בכה"ג שאנסוה עד שנתרצית לקבל בעצמה קידושין דבכה"ג באיש מקודשת באשה נמי י"ל דמקודשת ובכ"מ שאמרו קידושין דמדעתה נתכוונו באופן הראשון הנ"ל אבל עיקר הטעם דחכמים הפקיעו הקידושין רק הסמ"ג מפרש לה בדידי' לכן ס"ל בדידה כ"ע מודים מקרא הנ"ל אבל הא ליתא כמ"ש. והנה בהג"מ תמה על (הסמ"ק) הסמ"ג] דבש"ס בדידה מיירי. והנה נראה פשוט דס"ל להג"מ דבדידי' לא שייך להפקיע כלל לומר היא עשתה שלא כהוגן דליכא למימר דעיקר כוונתו להקשות. דלשון הש"ס לא משמע לי' הכי חדא דגירסת הסמ"ג היא עשתה ועוד דאפי' לגירסא דידן יש לפרש לפי שזה שהכריחו לקדש עשה שלא כהוגן חכמים הפקיעו הקידושין שלא יועילו מעשיו וע"כ דס"ל להג"מ דהך סברא לא שייך כלל רק כשאנסו אותה. ולפ"ז יש להבין הא מודה הג"מ דאיכא פלוגתא אי באיש מקודשת או לא א"כ מ"ט דמ"ד אינה מקודשת. וצ"ל דהך מ"ד סובר דוקא למכור אמרינן תלוי' וזבין מהני אבל לקנות לא ומ"ד מקודשת סובר דלקנות הוי כ"ש מלמכור. ולפ"ז לק"מ קושי' הח"מ ודו"ק:

(ב) אבל האיש שאנסוהו. כ"כ הרמב"ם וכתב ה"ה דס"ל דהך הפקעת קידושין לא שייך בדידי' שיכול לגרש בע"כ ומ"מ לא ביאר ה"ה מנין לו להרמב"ם דבר זה ואם הי' כוונתו מסברא הי' לומר יראה לי כדרכו. אבל לפע"ד נראה כי דברי הרמב"ם מבוארים שם פ' חזקת דקאמר הלכתא אפי' בשדה זו דאמר אמימר תלוי' וקדיש קידושיו קידושין מר בר רב אשי אמר באשה וודאי לא הוי קידושין וכו' ע"כ. והשתא יש להבין מה זה שזכר מבר"א ״באשה״ וודאי לא הוי קידושין ופשיטא דכל קידושין באיש ואשה הם וכיון דבקידושין מיירי מה ביקש בתיבת באשה. וברור דהכוונה כך דאמימר סתם ולא ס"ל לחלק בין כפיית האיש לכפיית האשה וכללה כייל תלוה וקדיש קידושיו קידושין וקאמר מר בר רב אשי דבאשה וודאי לא הוי קידושין משום הוא עשה שלא כהוגן רק באיש הוי קידושין ודברי הרמב"ם מבוארים בש"ס ודו"ק:

אמנם מדברי התוס' ריש קידושין יש להוכיח קצת דהאיש שאנסוהו ג"כ אין קידושין דכתבו שם בד"ה אי תנא וז"ל ואע"ג דתנא האיש מקדש דמשמע בע"כ היינו משום דכבר אשמעינן הכא דבע"כ לא והא דקתני היבמה נקנית ולא קתני היבם קונה בע"כ איידי דקתני האשה נקנית תנא נמי סיפא היבמה נקנית דנקנית משמע מדעתה ומשמע בע"כ ע"כ. והנה יש להבין במה נפשך אי ס"ל לתוס' דשם הי' באפשר ג"כ למיתני בלשון אתר קשה חדא דהוי להו לומר והא דתנא האיש מקדש וכמו שהקשו אח"כ ביבמה. ועוד מה זה שתירצו ב' תירוצים הפכיים דביבמה תנא לישנא איידי רישא ושם קתני לישנא אחרינא לפי דכבר שמענו עכ"פ הוי לי' למיתני כמו הכא כמו דנקט היבמה אף שאינו כפי הלשון הצריך לשנות כ"ש דהוי לי' למינקט התם ודו"ק. ואי דס"ל דהתם דבעי למימר בו ובשלוחו לא יפול בו לשון אתר רק האיש מקדש. א"כ מאי קשיא להו דפשיטא שאין במשמעותו בע"כ כלל כיון דבהכרת' צריך לשון זה כפי ענינו ואטו בכל מקום שהוזכר קידושין בדידי' נלמוד בע"כ רק כאן לפי שהי' יכול לשנות לשון שיורה מדעתה וקתני האיש קונה נאמר בע"כ משא"כ התם. לכן נ"ל דוודאי ס"ל דשם לענין דמיירי התם שמקדש בו וכשלוחו הי' יכול לשנות לשון אתר האשה מתקדשת