תפארת יעקב אבן העזר קידושין קי

שאינו עכשיו כלל ועל הך דר' אושעי' בפנוי' קאמר כי היכי דתפסי [וכו'] והיינו כמו דראשונים חלין כן השניים ולא הוי דשלב"ל דהא בלא"ה חלין קידושין הראשונים וכמו כן [לפום] סברא זו גם בהך דמעיקרא כיון דכבר מקודשת אינו מחדש דבר חדש רק שיחול אחר שיגרש ג"כ ואדרבא מימרא בתרא גרע דעכשיו פנוי' היא רק לפי שמקדשה עכשיו מיד ג"כ ממילא גם קידושין השניים חלין וכ"ש במקודשת כבר [בפרט דבהך מימרא בתרא י"ל דלא קידש ראשונים רק באופן שיחולו גם השניים מ"מ מהני וכ"ש בהך דמעיקרא] ולפ"ז ממילא אי נימא דלא נפשוט בעי' דר' אושעי' א"כ שניהם בספק. וזהו דעת הרמ"ה שהביא הטור. והרמב"ם סובר דנפשט בעיין כמ"ש הר"ן א"כ ממילא הוי מקודשת וודאי בתרווייהו. וכיון שזכר בב' פרוטות בפנוי' כ"ש באשתו כנ"ל. ולפ"ז מ"ש המחבר בפשיטות בנתן פרוטה לאשתו דאינה מקודשת צ"ע כי להרמב"ם מקודשת וודאי ולהרמ"ה הוי ספק ודוק היטב:

(יד) לאחר שתתגרש. הב"י כתב משנה פ' האומר. וליתא שם. ונראה כוונתו כמו אחר שימות בעלך. ובאמת אינו דומה כלל דמיחח הבעל אינו בידו כלל אבל גירושין אפי' של אחר י"ל דהוי בידו דמשחדי לי' בממון כמו שאמרו בפ' המגרש לענין תנאי שבידו לקיים דכה"ג הוי בידו אבל מ"מ כמו דגר לא חשיב בידו ה"ה הך אבל ממשנה לא מוכח זה:

סעיף ח. האומר לחבירו אם תלד אשתך נקבה (טו) תהא מקודשת לי אינו כלום ולהרמב"ם וקצת מפרשים אם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר העובר (טז) הבת מקודשת וצריך לחזור ולקדשה מאביה לאחר שתלר כדי שיכניסנה בקידושין שאין בהם דופי:

(טו) תהא מקודשת לי. לשון המשנה פרק האומר וכן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי זו מקודשת ואינה מקודשת, והביא הרא"ש ירושלמי דמהא שמעינן דבת יום אחד מתקדשת בכסף. ויש להבין לפמ"ש הר"ן דלראב"י נמי לכשתלד קאמר כמו לכשיתלשו א"כ מנין דמתקדשת בת יום אחד דלמא דוקא כשמקדש לכשתהא ראוי' לביאה אז מקודשת מקודם הלידה אפי' בכהאי גוונא לא מהני רק בהוכר עוברה אבל שתתקדש תיכף כשנולדה מנא לן והך משנה מוקמינן לה כראב"י בש"ס ובאינה מעוברת ע"ש. ואמת כי לא נתבררו לי דברי הר"ן בזה כי מאי הך דתרומה דבעי ראב"י לכשיתלשו להך דהכא דבתרומה לאו משום דשלב"ל מצריך לכשיתלשו רק משום דגזירת הכתוב הוא שאין תרומה במחובר לקרקע על תלוש לכך בעינן שיאמר שתהא תרומה לכשיתלשו אבל מכח דבר שלב"ל כל דאין בו משום דשלב"ל מהני הקנין מיד ולא בעי לכשתלד כלל. אבל מ"מ בלא"ה יש להבין מנין לנו להוכיח דלמא באמת לכשתלד קאמר משום שאינה מתקדשת לשעתה רק לכשתלר ותהא ראוי' לביאה [תדע דמשמע בירושלמי הנ"ל דקודם שתלד וודאי אינה ראוי' להתקדש אפי' לראב"י ודוק] לכן נ"ל ברור דהך דאיתמר עלה דר"ח ברייתא היא כדגרסינן דתניא ולא מתניתין דידן היא ובברייתא קתני אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי לא אמר כלום והא מוקמינן באינה מעוברת אבל מעוברת מקודשת והועיל מאמרו עכ"פ לכשתלד אבל במתניתין מיירי ע"כ שהיא מעוברת דקתני אם ילדה אשתך נקבה הרי זו מקודשת ואינה מקודשת הרי דדנין אם היא מקודשת תיכף ובהא וודאי במעוברת מיירי דאל"כ האיך תתקדש מיד כיון שאין הבת בעולם כלל ואפי' לראב"י אינה מקודשת ועלה דייקינן בירושלמי דבת יום אחד מתקדשת תיכף לכ"ע והיינו דלא נקט בש"ס וכן האומר דלאו למתניתין דידן נתכוונו רק בברייתא היא ששנו בה בלשון הזה וזה ברור לפע״ד:

(טז) הבת מקודשת. בש"ס משמע דלראב"י מקודשת בזה וכתבו התוס' דאין הלכה כוותי' והביאו ראי' מפלוגתא דר"ה ור"נ בפירות דקל. ובאמת יש לדחות דשאני התם דטעמא דר"נ דאפי' לראב"י אינו קונה רק לכשיבואו לעולם והוי כמו מקדש לאחר ל' דיכול לחזור בו וה"ה בקנין ור"ה סובר דקנה לראב"י תיכף. ועוד י"ל דטעמא דר"נ משום דראב"י נמי לא אמר רק כשישנו עכשיו קצת בעולם אז מהני עבידי דאתי לקנות מה שלא בא לעולם אבל שם שאין מן הפירות בעולם כלל רק שיגדלו פירות אח"כ אף דעבידי דאתי כיון שאינן בעולם עכשיו כלל לא מהני ולא דמי לתרומה דכבר גדלו במקצת עכ"פ אמנם מהא דקאמר אביי דראב"י ור"מ כלהו ס"ל משמע וודאי דאין הלכה כראב"י דכללא היא דאין הלכה כשיטה:

והרמב"ם ז"ל פסק דמקודשת ובוודאי אי אפשר לומר דפסק כראב"י דהא בהך דלכשאתגייר פסק דאינה מקודשת ובש"ס מבואר דלראב"י ור"מ מקודשת בהא. אמנם לפע"ד דברי הרמב"ם ברורים דקשיא לי' באמת קושית התוס' האיך קאמר לא שנו על הך ברייתא דלמא כרבנן אתיא. גם לישנא כמאן אזלא הא דתניא אינו מובן כלל דאי הכוונה אי אזלא כרבה או כר"י הא קאמר דאתיא כתרווייהו ואי הכוונה אי כראב"י אי כרבנן הא פשיטא כראב"י. לכן נראה ברור דהכוונה כך דקשיא להו אהא דר"ח מאי קאמר לא שנו במה נפשך אי אליבא דרבנן קאמר ומפרש ברייתא כרבנן הא מהך ברייתא דלעיל מינה שמעינן להדיא דלראב"י ג"כ לא מהני באינה מעוברת דהא קאמר דוקא בפירות מחוברין ולא באין שם פירות כלל ואי לראב"י קאמר מ"מ האיך קאמר לא שנו דלמא ברייתא כרבנן ואפי' מעוברת ואי דבא לומר לתרווייהו כך הדין הא מדקאמר יתר על כן אמר ראב"י מבואר דלרבנן לא מהני בהא וא"כ כמאן אזלא הך. ועל זה קאמר לרבה מיירי בהוכר עוברה והא עדיף טפי משחת דראב"י דמלבד מה דמעיקרא בל"ק מיירי אפי' לרבה בשחח שצריך להקשות ומ"מ מהני לראב"י והוכר עוברה עדיף מזה טובא ועוד דהוכר עוברה הוי כמו תבואה שהביאה שליש דחשיב תבואה וה"ה בעובר הוי כמי שישנו בעולם. והיינו דקאמר לא שנו דבהא מודו רבנן וראב"י מקיל טפי אפי' בלא הוכר דהוי עכ"פ כמו שחח בתרומה ולרב יוסף דראב"י מקיל אפי') באגם בתרומה א"כ נוכל לפרש כאן דרבנן נמי מודו בעובר אפי' לא הוכר דחשיב כשחח ולא פליג רק באגם. ובל"ב דקאמר דלכ"ע ראב"י שחח בעי רק שנתלקו אי בשחח שצריך להשקות או לא אבל עכ"פ שתת בעי א"כ ע"כ דהכא בהוכר עוברה מיירי דעדיף טפי משחת דאל"כ גם לראב"י בעינן לה. ועכ"פ לפי' זה מבואר דהוכר עוברה מהני אפי' לרבנן ואינו דומה לגר ושיתרור דמחוסר כל הגירות וכל השיחרור אבל כאן דהדשלב"ל היא מה שאין דבר הנקנה בעולם וכל שישנו במקצת כגון הוכר העובר הוי כילוד לענין דשלב"ל ודוק היטב. [ומ"מ לענין אי מתקדשת תיכף אני חוכך דמשמע בירושלמי דרק בילוד תופסין ולא במעוברת וצ"ע]:

סימן מא. דין המקדש שתי אחיות או הרבה נשים והיו בהם נכריות ובו ד סעיפים:

סעיף א. מקדש אדם כמה נשים כאחת והוא שיהי' שוה פרוטה לכל אחת ואחת (א) ויכולה אחת מהן לקבל הקידושין בשביל כולן לדעתן:

(א) ויכולה אחת מהן לקבל וכו'. עי' ת"מ והוא מדברי הרא"ש שהשיג על פירש"י אמנם המעיין ברא"ש שם יראה דבעינן דוקא בעת קבלת הקידושין אמרו לה קבלי בשביל כולנו והיא שתקה אבל אם קודם לכן