תפארת יעקב אבן העזר קידושין קה

דהו ניחא אבל ברפואה אין צורך להאי טעמא כלל ולכך לדידן דלא קיי"ל כרבא ואתיא ברייתא כפשטא לא צריכין להך טעמא דאיתתא בכל דהו רק בנדר לפי שאין אצלו בזיון ומום אין אצלו מום רק דאנן קיי"ל דאצלה ג"כ אין בזיון בנדר אבל במום דאצלה הוי מום אבל בו לא הוי מום וזה ברור:

סעיף ז. קידשה (כ) על מנת שלא יהי' בה מומין ונמצאו בה מומין וריפאן הרופא הרי זו מקודשת למפרע:

(כ) ע"מ שלא יהי' בה מומין. בב"ש נסתפק בנודע מה דינו בהא. ולכאורה מוכח דבנודע לא דאל"כ תיקשי הא לעיל בנדרים זכרו להדיא הטור והמחבר ע"מ שלא יהא עליך נדר וחילקו בין נודע ללא נודע וקשה הא בהך לישנא אפי' נודע ולמה להו להזכיר הך לישנא מה דשוו מומין לנדרים והכא בנדרים עסקינן. וברור דבנודע לא מהני לשון זה א"כ ממילא יפה כתבו דבלא התיר אפי' בהא אינה מקודשת ובהתיר בנודע אינה מקודשת ובלא נודע מקודשת אבל אי נימא דבהא אפי' נודע מהני קשה. ומ"מ לדינא העיקר לפע"ד דבהא אינה מקודשת כלל כמו ע"מ שאין [בו] והיינו ממה שזכרו לעיל בנדר הך לישנא ש"מ שאין קפידא בלשון זה או ע"מ (שאין) [שלא יהא] ותרווייהו שווין. והטור ע"כ לא נתכוון לזה דא"כ למה לא הביא הך דינא דבו מהני רפואה. והב"ש כתב דהוי קידושי ודאי. והח"מ כתב דהוי ספק ולפענד"נ ברור שאין כאן קידושין כלל אף דמדברי התוס' אין ראי' להיפוך כמ"ש לעיל לחלק בין היכא דע"י הלשון מתבטלין לא מהני רק בצירוף קפידא אבל לא שבקפידא יתבטלו [ודברי הב"ש מגומגמין בישוב קושי' ב"י מדברי התוס'] אבל מ"מ כיון שהב"י גופא לא ניחא לי' בזה רק לפי שנזדמנה לו נוסחא מוטעת נדחק לומר כן א"כ מהיכי תיתי נחלק בלשון זה מה שאין הלשון סובל שום הפרש כלל. וגם מוכח בירושלמי והרי"ף והרמב"ם שאין הפרש בין [שאינו] ללא יהא א"כ נראה פשוט שאין לחוש לקידושין כלל:

סימן מ. דין המקדש לאחר זמן כגון לאחר שתלד ודומיו ובו ח סעיפים:

סעיף א. האומר לאשה הרי את מקודשת לי (א) בפרוטה זו לאחר ל' יום אעפ"י שנתאכלו המעות בתוך ד' יום הרי זו מקודשת לאחר ל' יום. (ב) ואם חזר בו בתוך השלשים יום או חזרה היא (ג) אינה מקודשת הג"ה. (ד) וי"א דאם קדשה בשטר ואינו בעין לאחר ל' יום אלא נקרע או נאבד תוך ל' אינה מקודשת. המקדש אשה על ל' יום מקודשת לעולם:

(א) בפרוטה זו. לשון הרמב"ם בזוזים אלו. ולכאורה נראה דאם קידש בפחות משוה פרוטה. הוי ספק קידושין כמו כל מקדש בפחות משוה פרוטה. אבל כד מעיינין בי' שפיר יש לדון בה טובא דשם אמרינן הני זוזי לא למלוה דמי ולא לפקדון דמי ומשמע מפירש"י והר"ן דאף דעיקר הקידושין נגמרו בעת הקידושין מ"מ מקודשת בקידושין הללו לאחר ל'. אבל מדברי הרא"ש ז"ל מבואר להדיא דעיקר הטעם כיון שאם תחזור בה צריכה להחזיר הדמים חשיב כאילו הם בעין והיינו דלא ניחא לי' לומר דקנין המעות נגמר לגמרי בעת שקידש דא"כ לאחר ל' דאז חלין אין כאן שום קבלה. לזה פי' דלאחר ל' נגמר קבלת הקידושין במה שאינה מחוייבת עוד בשום פנים להחזיר אבל קודם שלשים אף שכבר קיבלה חל עלי' חיוב להחזיר כשתחזור ואינו קנין גמור רק לאחר ל' בעת חלות הקידושין וכנתינה אריכתא דמי מעת הקידושין עד חלות הקידושין [כנ"ל ביאור דברי הרא"ש] ועכ"פ מבואר מדבריו דרק אם צריכה להחזיר כשתחזור מקודשת דחשיב כאילו הם בעין אבל אם קידש בפחות משוה פרוטה נהי דיכול להיות דשוה פרוטה במדי מ"מ לאו בר השבה היא א"כ כשתחזור אין עליה חיוב השבה וכבר נגמר הנתינה בעת שקידש ובעת חלות הקידושין שוב אינו בעין ואפי' ספק קידושין לא הוי וכמו כן בקידש בשטר שאין בו שוה פרוטה להרא"ש אינה מקודשת כלל כיון דלאו בר השבה הוא ולהר"ן י"ל דמקודשת מספק:

עוד נ"ל שאם קידש בביאה ופי' שתתקדש לאחר ל' יום להר"ן י"ל דקידושי ביאה דמי לקידושי כסף ורק שטר בעינן בעין דאיתקש ליציאה כמ"ש הר"ן והרשב"א להדיא אבל לסברת הרא"ש הנ"ל בביאה אינה מקודשת כלל שכבר נגמר הכל בעת שבעל ולא נשאר כלום אחר ל' וצ"ע בזה כי לא ראיתי לאחרונים ז"ל הערה בענין זה כלום:

(ב) ואם חזר בו. דעת הר"ן דא"צ להחזיר הקידושין. והב"ש בשם תשו' הרא"ש כתב דצריכה להחזיר אפי' הוא חוזר והוא תמוה לכאורה דהא הרא"ש כתב בפסקיו שם דלכך לא שאל חזר בו הוא חדא דמתניתין בדידה מיירי ועוד דבהא מודה ר"ל ולא פליג רק בחזרה היא משום דנתינת מעות לידה חשיב כמעשה ע"כ. ולכאורה יש לתמוה דהא טפי חשיב נתינת האיש לידה מעשה מקבלת אשה תדע דהא גבי גט לולא דאין מועיל בלתי שיגיע לידה הי' חשיב נתינת בעל ליד השליח מעשה רק משום שאינו מועיל רק בקבלתה א"כ כשנתן קידושין לה למה לא יהא חשיב מעשה שלא יוכל לחזור. וברור דכוונת הרא"ש משום דהוא אינו מבטל בחזירתו המעשה כי הנתינה בתקפה רק מה שאמר שתתקדש בנתינה זו מזה הוא חוזר ואינו רק דיבור ודיבור אבל הנתינה היא לחלוטין ואינו מבטלה עכשיו אבל האשה מבטלת הנתינה במה שהיא צריכה להחזיר המעות. וזה ברור בכוונת הרא"ש. א"כ מבואר דסובר כהר"ן דאם הוא חוזר אינה צריכה להחזיר דאל"כ למה יודה ר"ל בחזרתו טפי מדידה. אך י"ל דכוונת הרא"ש דלכך לא נחלקו ר"י ור"ל בחזרה דידי' משום דלכ"ע יכול הוא לחזור עכ"פ והיינו באופן שישארו המעות מתנה ובהא לא פליג ר"ל לכך נקיט פלוגתייהו בדידה אבל אם הוא חוזר ואינו נותן במתנה המעות חוזרין כמו בדידה. ואולי כך כוונת הרמב"ם שכתב ואם חזר בו או חזרה היא ובש"ס לא זכרו חזרתו כלל ולהרא"ש הוא כ"ש מחזרה דידה, ולפי הנ"ל ניחא דבש"ס נקט בדידה מכח פלוגתא דר"ל דלכ"ע יכול לחזור באופן שישאר המעות מתנה אבל כשחוזר ואינו נותן המעות שניהם שוין ואין שום כ"ש לחזרתו טפי מדידה:

(ג) אינה מקודשת. יש לי ספק אם חזרו אח"כ מחזרה זו קודם ל' אי אתי דיבור ומבטל דיבור החזרה והקידושין קיימין או כיון שחזרו פעם אחת כבר [נחשב] שלו. והנה בחזר בו הוא למ"ד דצריכה להחזיר חשיב כמו חזרה דידה ממש אבל למ"ד דאינה צריכה להחזיר לא מיבעי' לי כלל דכיון דבחזרתו כבר נעשה המעות מתנה והאיך יחזיר בו להפקיע מתנתו ורק מדיבור שלו יכול לחזור ולא להפקיע מה שכבר נעשה מתנה אצלה (ודברי התוס' שם שהקשו ממחשבת השליח גבי תרומה ג"כ לא נתבררו לי דהאיך יוכל הוא לבטל דיבור השליח ולא אמרו רק דיבור שלו מבטל דיבור שלו ולא של אחר ודו"ק] אבל למ"ד דצריכה להחזיר וכן בחזרה היא מיבעי' לי כנ"ל. ולכאורה מדברי הר"ן שם בהשיגו על הרשב"א משמע דוקא בגירש ומת פליגי דלא חזרה כלל אבל בחזרה משמע לכאורה דלכ"ע בטלו הקידושין אבל באמת אינו מוכרח דכוונתם שחזרה ועומדת בחזרתה עד גמר ל' בהא מחלק בין קיבלה קידושין לחזרה אבל בחוזרת מחזרתה תוך ל' אתי דיבור ומבטל דיבור ודיבור ראשון קיים וכן ממה דקיי"ל גבי גט חוזר ומגרש אפי' ביטל הגט בפי' והיינו משום דיכול לבטל דבריו שביטל כיון דלא