תפארת יעקב אבן העזר קידושין קד

באמת אינו רק ספק ולא וודאי. איברא גם לתירוץ השני יש לתמוה אי ס"ד דסתם גרע דצריכה גט מספק בלי כניסה כלל א"כ מאי פריך לשמואל דקתני על מנת ליתני כנסה סתם וקשה הא בא לאשמעינן דאפי' בקידושין דוקא על מנת אבל סתם צריכה גט ובכוונה מיירי התנא בלי כניסה אבל אי הוי מיירי שכנסה ג"כ לא הוי שמעינן דבסתם צריכה גט רק בכנסה ובקידושין גרידא הי' אפשר לומר דאינה צריכה גט כלל אפי' בסתם רק בכנסה בעינן על מנת. ואמת דכמו כן יש להקשות להך מ"ד דמפרש דברי ר"י באלו נדרים אמרו אסיפא אבל ארישא כיון דקפיד אפי' כל מילי א"כ ממילא בסתם אפי' בקידושין גרידא דוקא באלו א"כ מאי קושיא לשמואל לימא דנקט בלא כנסה להשמיענו אפי' בקידושין דוקא על מנת מבטלין כל נדרים אבל סתם דוקא אלו. רק שיש לומר דקושית הש"ס להך מ"ד דקאי ארישא והכי קיי"ל אבל להתוס' קשה ומ"מ אפשר לומר דקושית הש"ס דיותר הו"ל לתנא לומר כנסה להשמיענו אפי' כנסה וכ"ש בלא כנסה מדנקט לא כנסה להשמיענו (הדיוק) [הדין] בסתם דהשמא כנסה לא ידענו אבל אי הוי נקט כנסה טפי הוי ידעינן סתם אפי' לא כנסה מדלא נקט סתם בלא כנסה דאינה מקודשת אבל עכשיו הך דינא דכנסה לא ידענו. ומיושב טפי לשון הש"ס אדתני והיינו עד שבא להשמיענו הדין בסתם לענין הדיוק להיפיך הי' לו להשמיענו בגוף הדין דאפי' כנסה אינה מקודשת בעל מנת ודו"ק:

והנה התוס' הוכיחו שם דבאיילונית ודאי אינה צריכה גט אפי' כנסה והך משנה דהמוציא אשתו משום איילונית מיירי] בספק איילונית אבל רש"י פי' בהדיא במשנה דהמוציא משום איילונית דלפי שכנסה צריכה גט והך משנה דיבמות מיירי) בקדושין בלבד וכן נראה ממה דקתני עלה קידושין בספק וע"כ דלא כנסה דאל"כ הוי ודאי מכח חזקה דאינו עושה בעילת זנות כמו בתנאי ופחות משוה פרוטה וההכרת שהכריחו דמיירי בספק אינו מוכרח כלל דשאני סריס שאין שמו מחוי כל שיש לו רפואה אבל איילונית דאתינן עלה מכת קידושי טעות אפי' יש לה רפואה הוי טעות שאי הי' יודע שהיא איילונית לא הי' מקדשה על סמך רפואה ודוק:

(טז) מקודשת מספק. הנה הפוסקים לא ביארו בכאן אי הי' נדרים והתירה בנודע לבעל או באשה תשובה או מומין ונרפאו אי גם בסתם הוי כמו מפרש להיות ספק קידושין או דבסתם בהא לכ"ע הוי ודאי מקודשת ודוקא במפרש שייך לחלק משום דחזינן שהקפיד שאין עלי' מומין והרי יש לה אבל בסתם כל שהתירה וריפא הרופא לכ"ע מקודשת ודאי:

איברא מדברי התוס' והרא"ש שהקשו במשנה מאי איריא על מנת אפי' בסתם. ונדחקו ליישב. וקשה הא הם פירשו מתני' דידן באופן דאינה מקודשת כלל ולא מהני היתר חכם כגון בנודע משום דאינה מקודשת משמע דלא מהני היתר א"כ מאי קושיא ליתני על מנת בהא מהני היתר חכם אפי' נודע וכן רפואת מומין. וע"כ דס"ל לתוס' והרא"ש דאפי' בסתם לא מהני היתר בנודע ולא רפואה אפי' לא נודע אבל קשה מנין להם דבר זה שהראי' שהביאו מסמפון לא מוכח במום שנרפא רק ביש בה מום לפנינו וכ"ש לפי מה שכתבתי לעיל דלכך נדרים שהותרו קודם וכן מוחין שנרפאו קודם אין מבטלין [לפי( שזכר שאין ולא שהי'. ולפ"ז אי נימא בסתם לא מהני היתר ורפואה כמו במפרש א"כ יהא סתם עדיף דאפי' נרפאו והותרו קודם הקידושין יתבטלו כיון שלא זכר שאין ובשביל שנמאסת אין נ"מ קודם או אח"כ כל שקידש סתם ומזה מוכת דסתם אינו מבטל התירה ורפואה כנ"ל. וצ"ע מאחר שמדברי התוס' והרא"ש לא נראה כן כמ"ש. סעיף ו. קידשה ע"מ שאין בה מומין והיו בה מומין והלכה אצל רופא (יז) וריפא אותה אינה מקודשת אבל אם התנה האשה (ע"מ) שאין בו מומין והיו בי מומין (יח) והלך אצל רופא וריפאו הרי זו מקודשת (יט) שאין גנאי לאיש במומין שכבר נתרפאו והאשה אינה מקפרת על זאת:

(יז) וריפא אותה. עח"מ דנרפאו קודם מהני והנה לא ביאר כלום במה נ"מ להיותן נמאסת במומין שהי' קודם שנרפאו שעה אתת קודם הקידושין או אח"כ בפרט דמיירי בלא נודע לו כלל א"כ כשנודע מצא אותה בלי מומין ומה נ"מ אם [נתברר[ לו שהי' עלי' או אח"כ דבזה נמאסת ובזה לא. ועוד דאפי' נחלק כך ברפואה מה נעשה באשה חשובה שהי' עלי' קודם והתירו דבהא אין סברא לחלק דס"ס נדרנית היא. אמנם כבר כתבתי לעיל דזה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' אי בקפידא תלוי או בלישנא. רק שיש מקום דלא כתבו בתוס' רק דבלישנא בלבד אין מבטלין הקידושין רק בקפידא אבל מודים דאין מבטלין בקפידא כל שהלשון סותר כי לפי הלשון נתקיים (ובזה מיושב קושית ב"י על הטור לפי גירסתו דאין זה היפוך דעת התוס'] גם נראה דפירש"י מוכרת לכאורה [ממה] דפריך בש"ס מהלך הוא אצל רופא ומשני איתתא בכל דהו ניחא לה וקשה מעיקרא נמי תיקשי ברפואה מה נ"מ בין בעל לאשה וע"כ משום דאיתתא ניחא לה בכל דהו וע"כ דלא תליא כלל בקפידא רק באשה לפי הלשון אינה מקודשת אבל בבעל שאין כאן רק הסכמת אשה שלא זכרה התנאי מפורש כיון דליכא קפידא דיסכימה ברפואה ג"כ ולכך פריך בנדר אי הכי:

(יח) והלך אצל רופא. עי' ח"מ דנסתפק אי בהא אפי' נודע או לא. והב"ש הביא ראי' מדלא מוקי ברייתא בנודע ש"מ משום דתיקשי סיפא. ודחה די"ל משום דרופא לא מיירי בנודע דוקא. ודבריו תמוהין דהא לפי מה דמוקמינן באשה תשובה ג"כ רופא מיירי אפי' אינה תשובה א"כ ה"ה בנודע לא איכפת לן מה דברפואה אפי' לא נודע. אך בלא"ה יש לתמוה על הב"ש דהא בנדרים החליט אח"כ דבנודע אינה מקודשת א"כ לא מצי לאוקמא בנודע דא"כ תיקשי סיפא בהלך הוא והתיר למה מקודשת. אך באמת דבריו תמוהין גם בזה דדוקא בבעל אמרינן דכך היתה כונתו כל שיקפיד יתבטלו אבל האשה הואיל ובכל דהו ניחא לה כוונתה שלא יתבטלו רק כשיהא עליו נדרים שאין להם היתר או שלא ימצא פתח:

ולענין עיקר הדין הנה לפי מה דמבואר בש"ס הטעם דאיתתא בכל דהו ניחא לה וכן לטעמו של הרמב"ם שאין גנאי לאיש במומין שנרפאו א"כ דבר פשוט הוא דאין לחלק באיש בין נודע או לא [ומה שהקשה הב"ש דלא מוקי ברייתא בנודע באמת קושיא הוא כמ"ש לעיל דבאמת דעת הרבה פוסקים דאין לחלק בזה כלל] דהא רבא מוקי באשה חשובה ובהא לא נודע הוי כנודע ומ"מ אמרינן באיש לא א"כ ה"ה בנודע באינה חשובה דאיש לא דלא נודע בתשובה כנודע בחינה חשובה:

(יט) שאין גנאי לאיש וכו' הב"י כתב על זה שכן איתא בש"ם איתתא בכל דהו ניחא לה. ולא יכולתי לכוין דבר זה בש"ס כי דברי הרמב"ם הם שאין באיש גנאי בזה ובאמת אינו מום ובש"ס מבואר דהוא מום באמת רק איתתא בכל דהו ניחא לה ואיש ואשה שוין בחסרון זה. אמנם דברי הרמב"ם ברורים ובכוונה נתן טעם אתר דלא כמ"ש בש"ס דהתוס' כתבו שם בהא דפריך אי הכי. דבשלמא מעיקרא י"ל דלבעל אין בזיון אבל עכשיו קשיא והוא תמוה דתינח נדר אבל רפואה מעיקרא נמי קשיא וע"כ דאיתתא בכל דהו ניחא לה א"כ מנדר נמי לא קשיא ולכך מפרש הרמב"ם דבעצמותו יש הפרש בין איש לאשה במומין שנרפאו דלדידי' לא הוי מום באמת ולדידה הוי מום ובנדר ס"ד משום דבו ליכא בזיון אבל עכשיו דמוקי באשה חשובה תיקשי בו נמי ומשני איתתא בכל