תפארת יעקב אבן העזר קידושין קג

שהוא מום. אמנם בפירש בפירוש חסרון שאינו מום בהא נראה אפי' לדעת הפוסקים שהבאתי לעיל דבנדרים לא מהני אפי' פי' במומין נראה דכ"ע מודי דכל שפי' בשעת קידושין שאינו רוצה בחסרון זה לא אמרינן בטלה דעתו:

סעיף ד. ומה הן המומין הפוסלים בנשים כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים ויותר עליהם בנשים (ח) ריח רע (ט) וזיעה וריח הפה הג"ה. וי"א דאף (י) ריח והחוטם (מרדכי משם הרמ"ה) (יא) וקול עבה ודדיה גסים מחברותי' טפה וטפח בין דד לדד ונשיכת כלב ונעשה המקום צלקת:

הג"ה. פי' שנתרפאה המכה וקרם עלי' עור ולא נשאר אלא רושם המכה ושומא (פי' וורואה בלע"ז:

רש"י) שעל הפדחת אפי' היתה קטנה ביותר ואעפ"י שאין בה שיער וזו היא השומא שיתירה אשה על הכהנים והוא שעומדת תחת כיפה שבראשה פעמים נראית ופעמים אינה נראית שאם תמיד נראית (יב) הרי דאה ונתפייס ואם תמיד אינה נראית אינו מום:

הג"ה. ואם יש מרחץ בעיר אפי' מומין שבסתר אין מבטלים במד"א כשדרך הבנות לילך למרחץ בגלוי אבל במקום (יג) שאין הבנות הולכות למרחץ רק בלילה ובהתבא אפי' מומין שבגלוי מבטלין. נכפה אם הוא לזמן קבוע הוי מום שבסתר ואם אינו לזמן קבוע הוי מום שבגלוי. ועי' לקמן (סי' קי"ז) עוד מדיני מומין י"א (יד) דנכפה וריח הפה אין חילוק בין מרחץ בעיר או לא:

(ח) ריח רע. כ"כ הרמב"ם והקשה הב"ש דהא לפי פירש"י הוי בכלל מזוהם ולדעתי לק"מ דהא ריח פה נמי בכלל מזוהם וכן זיעה רק דבש"ס מחלק דאפי' יכול להעביר בתמרא א"כ ריח רע נמי דכתב הרמב"ם היינו אפי' יכול להעבירו באיזה דבר ומ"מ הוי מום באשה:

(ט) וזיעה. בש"ס פריך עלה ממזוהם ומשני ריב"ת כאן בזיעה עוברת כאן באינה עוברת ופירשו התוס' ע"י רחיצת מום ואכתי לא ידע בתמרא. ולפ"ז הי' אפשר לומר דלרב אשי דמוקי תרווייהו באינה עוברת ע"י מים רק בתמרא א"כ י"ל דבעוברת ברחיצה במים אפי' באשה לא הוי מום וכן הדעת נותנת דאי מודה רב אשי דבאשה העוברת ע"י רחיצה במים ג"כ הוי מום א"כ שוב לק"מ דהא בכהן בהא פשיטא דלא הוי מום ומה צורך לו עוד ליישב וע"כ דניחא לי' לאוקמא תרווייהו באינה עוברת ע"י מים ומ"מ בכהן לא הוי מום א"כ בעוברת ע"י מים לא הוי מום אפי' באשה. אמנם המדקדק בלשון התוס' יראה דלא ניחא להו לומר דריב"ת מחלק בין העברה ע"י מים או תמרא רק דלא אסיק אדעתי' העברה ע"י תמרא אבל לדינא תרווייהו שווין ורב אשי דידע מהעברה זו ממילא קאמר האמת דבכהן אפי' בהא לא הוי מום דל"ל דנתכוונו התוס' לשלול שלא נפרש דברי ריב"ת בחמרא דהא רב אשי מפרש לה. רק נתכוונו ליתן טעם דמפרש במים דלא נימא דפליג על רב אשי רק לא ידע מהעברה זו כנ"ל. וכ"ש דלפי' ב' של התוס' בוודאי אין לחלק בהכי:

אמנם בגוף פי' הסוגיא כפי הנראה מפירש"י שלא פי' כלום על דברי ריב"ת והיינו דמפרש דעוברת מעצמה שאינה מזיעה תמיד כי מעיקרא פירש"י זיעה מזיעה תמיד וכן פי' הר"ן אבל אם אינה מזיעה רק לפרקים לא תשיב מום והיינו למסקנא אכל ריב״ת מוקי לה בעוברת שאינה מזיעה תמיד ובהא בכהן לא מיקרי מזוהם ובאשה הוי מום ורב אשי לא ניחא לי' בהא רק תרווייהו במזיעה תמיד רק שיכול להעביר בתחרא. ולפ"ז אם אינה מזיעה תמיד י"ל דלא הוי מום וצ"ע:

(י) ריח החוטם. בב"י הקשה למה לא חשיב לה בין הנך שהוסיפו. ולדעתי לק"מ דהא בש"ס חשיב ריח הפה וזיעה בכלל מזוהם רק בזיעה יכול להעביר וריח פה נקט פלפלא א"כ בריח חוטם דלא שייך זה ממילא בכלל מזוהם הוא א"כ אי אפשר לחשבו בהדי הנך שהוסיפו דאין זה הוספה דמזוהם בכהנים נמי פסול ומזוהם הוא ריח רע מגופו ועי' פירש"י שם:

(יא) וקול עבה וכו' ונעשה המקום צלקת. בש"ס הביא מעיקרא ברייתא תנא הוסיפו זיעה ושומא וריח הפה. ובתר הכי מייתי אמוראי דחשבו הנך דכתב המחבר. ויש להבין דהא בברייתא לא קא חשיב רק הנך ובשלמא ריח רע וריח החוטם י"ל בכלל מזוהם אבל הנך קול עבה ודדים גסים ונשיכת כלב למה לא חשבוהו בברייתא כיון דבכהנים ליתא. לכן נ"ל דלא קא תשיב בברייתא רק הנך דבין קבועין בין עוברין הוי מום ובהא קאמר דהוסיפו [אלו] דבין קבועין ובין עוברין הוי מום משא"כ בכהנים אבל בהך דתשבו בש"ם בתר הכי המום הוא משום שעומד לעולם ואינו עתיד להתרפאות אבל אי הי' עומד להתרפאות לא הוי מום כלל אף דבשאר מומין לא מהני רפואה הני לא הוי מומין רק מכת שאין משתנין. תדע דאל"כ בנשיכת כלב בלבד יהא מום דהא וודאי הי' בה רושם הנשיכה ומדקאמר ונעשה המקום צלקת. מבואר לפי שהמקום משונה אבל כשנתרפאית מהנשיכה ולא נשאר רושם אינו מום כלל לדון בו דין מום שנתרפא [דלא] מהני וזה ברור לפע"ד:

(יב) הרי ראה. הר"ן תמה על הרמב"ם והעיקר כדברי ה"ה דלא ס"ל לענין קידושין לחלק בהך ולא נקט רק לרבותא דעכ"פ שמענו] דהוי מום. והב"ש תמה על הר"ן שלא תמה על הרי"ף ובאמת נראה דהרי"ף לא הי' גורס כל הך קושיא הכא והכא לא פסלה דמנין לנו דזה לא מוכת מברייתא אבל הרמב"ם דהביא [פדחח] קשה ודוק. ומ"ש עוד הב"ש יתבאר בסי' קי"ז בס"ד:

(יג) שאין הכנות הולכות. עח"מ ואין צורך לזה כי יש מומין הרבה שאין נראין ומ"מ ע"י מדתן הוי מום גלוי ומשום שראה אותה בעת קידושין משום זה לא הוי מום שבגלוי. והנה להרמב"ם אין נ"מ לענין קידושין במומין שבגלוי ומ"מ י"ל דוקא בעל מנת דלא ס"ל סברת התוס' ור"י אבל בסתם י"ל דמודה דמום גלוי אינו מבטל דמסתמא ידע אבל בהתנה על מנת אמרינן דלא ידע. וכן יש לפרש דברי הטור דקאי על סתם אך מדברי ר"י ותוס' מבואר דאפי' בעל מנת אין מבטלין ומסתמא גם דעת הטור כך:

(יד) דנכפה וריח הפה. לא ידעתי מקום לדין זה בנכפה דאי בזמן קבוע מה ס"ד שיועיל מרחץ הא יכולה להזהר שלא תלך ביום זה ואי אינו לזמן קבוע מבואר בש"ס דבלי מרחץ הוי מום שבגלוי. ואפשר דלא נקט י"א רק משום ריח הפה:

סעיף ה. המקדש (טו) אשה סתם ונמצאו עלי' אחד מן המומין הפוסלים בנשים או נמצאו עלי' אחר מנדרים שדרך בנ"א להקפיד עליהם הרי זו (טז) מקודשת מספק:

(טו) אשה סתם. בש"ס מבואר דבכנסה הוי ספק מקודשת רק התוס' הוכיחו דבקידושין בלבד ג"כ הוי ספק. והנה בתירוץ ראשון בתוס' שם מבואר דאינה מקודשת כלל ואף דבכנסה הוי ספק כמבואר בש"ס אבל בקידושין גרידא אינה מקודשת כלל כמו בעל מנת. איברא דבריהם תמוהין בתירוץ זה דלקמן שם דפריך לשמואל אדתני [על מנת] ליתני כנסה סתם ומשני ה"נ קאמר וקשה לס"ד דלא מיירי רישא בכנסה סתם תקשי להו מאי אירי' על מנת ליתני סתם ולרב ניחא משום סיפא אבל לשמואל קשיא. וע"כ דבסתם