תפארת יעקב אבן העזר גיטין נח

בכל מקום. גם יש להבין באמת מאי ענין שטרות לנדרים בנדרים הלך אחר לשון ב"א אבל בשטרות כותבין זמן שיהא נודע בבירור טפי ומנין דכותבין בשטרות כפי לשון ב"א לכן נראה ברור דוודאי מספקא להו בש"ס דיש לומר דכר"י נמי לא מצי אתיא כלל והוא דקשה מאוד לומר דנחלקו ר"מ ורבנן במציאות לשון ב"א אי לשונם כך או כך רק המחלוקת אי הולכין בשטרות אחר לשון ב"א או לא. והשתא יש להסתפק אי לשון ב"א כר"מ ור"י פליג דאין הולכין בשטרות אחר לשון ב"א או להיפוך דלשון ב"א כר"י ור"מ פליג דשטרות שאני. והנה בלתי ספק כי אי אפשר לומר רק דלשון ב"א כר"מ ור"י פליג דאין הולכין בשטרות אחר לשון ב"א והיינו טעמא משום דבעינן זמן מבורר ואם יכתבו כלשון ב"א יש ספק שמא לא ידע בעיבור כלל וכתב באדר ראשון אדר סתם או ידע וכתב בשני לכך כותבין לעולם בראשון סתם ובשני אדר שני ושפיר ידעינן לעולם אימת נכתב משא"כ אם נכתוב כלשון ב"א אבל להיפוך אם לשון ב"א כר"י מאיזה צד יחלוק ר"מ הא פשיטא דכפי לשון ב"א הזמן מבורר טפי א"כ פשיטא דיש לכתוב כפי לשון ב"א והשתא לפי זה לא אתיא מתניתין דלא כר"מ ודלא כר"י דלכ"ע לשון ב"א כר"מ ובנדרים ליכא מחלוקת דהולכין אחר הלשון. אמנם קשה מאוד דלא אתיא מתניתין כשום תנא א"כ יותר נוח לומר דפליגי במציאות הלשון ב"א ושטרות ונדרים שוה והיינו דמספקא לי' אי מתניתין ר"י דנחלקו במציאות לשון ב"א או דכר"י נמי לא מצי אתיא והיינו דמשני אביי דמשנה ככ"ע כין דעיקר הקושיא היתה מעיקרא דלא נוכל לומר דלכ"ע הלשון כר"י רק ר"מ חולק דאין כותבין בשטרות כפי לשון ב"א דמאיזה צד יחלוק ר"מ כיון דלפי לשון ב"א הזמן מבורר טפי כנ"ל ועל זה משני אביי דיש חילוק בין ידע ללא ידע. ולפי זה בלא ידע הלשון כר"י ובידע כר"מ ולפי זה בנדרים ליכא פלוגתא דלכ"ע יש חילוק בין ידע ללא ידע דהולכין אחר לשון ב"א ומחלוקתם בשטרות בלא ידע מודה ר"מ דוודאי אין משנין מכפי הלשון דהזמן מבורר טפי אבל בידע סובר ר"מ כיון דהלשון כך יכתבו כך כיון דאין קפידא בזה דרוב יודעין העיבור ואם לא ידעי אין כאן פסול לכך אין משנין מלב"א ור"י חולק דיש לכתוב הזמן מבורר ואין הולכין בשטרות אחר לב"א הילכך בנדרים פסק הרמב"ם בפשיטות לחלק בין ידע ללא ידע וברייתא דמביא לסיוע הכל בנדרים לכ"ע ואביי נמי טרח לאוקמא ככ"ע דלא נימא דנחלקו ר"מ ור"י במציאות לשון ב"א דאל"כ אתיא דלא כחד כנ"ל אבל בשטרות וכ"ש בגיטין הדרן לכללן דר"מ ור"י הלכה כר"י ודברי הרב בהג"ה ברורים לדינא

(יג) כסלו חסר יו"ד. עב"ש שכתב טעם דאין הולכין אחר לשון תרגום ולפעד"נ פשוט דבנוסח גט הנהוג בכל גיטין הוא דאין משנין מן הנוסח מכבר דאז הי' לשון תרגום יותר ידוע אבל הזמן שהוא מתחלף מעצמו בכל גט אין להקפיד לשנות הנוסח לכך בחרו בזמן לשון הידוע עכשיו יותר דהוא לשון עברי

סעיף ח. יש נוסחי גיטין שכתוב בהם איך אנא פב"פ (יד) ואינו מכוון ויש ליזהר מלכתוב תיבת איך וכן יש נוסחאות שכתוב בהם ולאתריהון דאבהתיכו ויש ליזהר מלכתבם

(יד) ואינו מיכוון. הב"י תמה על זה דבש"ס מוכח דכותבין איך ומ"מ פסק כהרא"ש שדבריו דברי טעם ע"ש ולפע"ד נראה ליישב עיקר קושית הרא"ש בפשיטות לפי מה שכתב בהגהת אלפסי סוף גיטין דנוסח הגט עד וכדו הוא מה שמגלה הבעל שגמר בלבו לגרשה כבר לאיזה סיבה ובלי אונס וכדי פטרית היינו עכשיו אני מגרשה ולפי זה כיון דמעיקרא אינו מדבר שמגרשה עכשיו רק מזכיר מה שגמר בלבו שייך לומר איך וע"ש בהגהת אלפסי ותראה דהדברים נכונים מאוד. ולולא דמיסתפינא הי' נראה לכתוב איך שלא לשנות מנוסח הגט הנזכר בש"ס ורי"ף ורמב"ם כיון דעיקר דקדוקו של, הרא"ש אינו ועכ"פ פשיטא דאם כתב איך דאפי' לכתחילה אין להקפיד לכתוב אחר כנ"ל

סעיף ט. (טו) לא יכתוב ודין מלא אלא חסר יו"ד ולא יכתוב ואיגרת מלא יו"ד אלא ואגרת

(טו) לא יכתוב ודין. רש"י פי' הטעם דמשמע אם הדין לגרשה תהא מגורשת ואי לאו לא והרמב"ם פי' משפט יהא ביני לבינך ואפשר דיש נ"מ בין רש"י לרמב"ם אם הוא מאילו שכופין להוציא דלפירש"י לא איכפת לן אם כתב ודין כיון דבאמת כך הדין לגרשה אבל להרמב"ם אפי' כהאי גוונא פסול. אמנם אי נימא דהלכה כר"י לא ידעתי מה צורך לכל זה הא בלא"ה פסול דלא נזכר בגט דבגט זה מגרשה וידים מוכיחות לא הוויין ידים גם אי בעינן ודין דוקא אפי' אי מדינא צריך לגרש הוי לי' ככותב תנאי בתוך הגט דלא מהני אפי' נתקיים התנאי לפירש"י פרק המגרש אבל אי ודין אינו מעכב כ"כ אפשר דלא איכפת לן כיון דהוי לאחר התורף ולדינא פשיטא דלכ"ע כל שכתב ודין אין ליתנו אפי' אם צריך לגרש מדינא ואינהו נמי לא בעי לפרושי רק דס"ד דע"כ יתפרש שבגט זה יגרשה דאיזה פי' אחר יש לו לכך קאמרי פי' אחר וממילא אין כאן הוכחה דבגט זה מגרשה

סעיף י. דיתיהוייין דיתיצבייין (טז) שלש יודין רצופין ונהגו לכתכם בחמשה יודין דיתיהוייין דיתיצבייין: הג"ה. ויש לכתוב הכל בשיטה אחת דיתיהוייין דיתיצבייין אבל אם כתב (יז) די בשיטה אחת והשאר בשיטה שניה יש פוסלין (מהרי"ו ומהרי"ל כן הוא בסדרים בשמם)

טז) שלש יודין רצופים. אמת שכ"כ כל הפוסקים אבל בש"ס נראה דעיקר הכוונה לכתוב יוד בין ת' לה' ושני יודין האחרונים הרי שלשה יודין. תדע דקאמר מ"ט דמשמע תהויין וכו' הרי דעיקר השינוי שלא כתב ב' יודין האחרונים וכן הדעת נותן דבשינוי יוד בין ת' לה' יש לפרש. על נשים דעלמא או שמדבר לשתי נשים אבל כל שכתב יוד בין ת' לה' מורה דלה בלבד הוא מדבר משא"כ שלש יודין בסוף או שנים אינו מובן ההפרש כלל. והנה אף דמודינא דח"ו שלא לפחות יוד משלש יודין אחרונים רק מה שכתב הרא"ש שאין להקפיד לכתוב יוד בין ת' לה' ומהאי טעמא כתב המחבר לקמן דאין קפידא ביוד זה ולפי מה שכתבתי יש קפידא בדבר וצ"ע

(יז) די בשיטה אחת. עב"ש וח"מ דמדברי תוס' מוכח דלא כמהרי"ל ובאמת דברי מהרי"ל נכונים דפשיטא אי הי' כוונת התוס' לכותבם בשני תיבות האיך כתבו חמשה יודין והוי להו לומר מעיקרא דהם שני תיבות וארבע יודין בתהויין ומדכתבו חמשה מוכח להדיא דתיבה אחת הוא וכן מוכח להדיא בש"ס דאל"כ למה נקטו דיתהויין כיון דדי בפני עצמו הוא והוי להו לומר תיהוויין תלתא יודין אלא ברור דלכ"ע כותבין בתיבה אחת רק כוונת התוס' דאין כותבין ד' לבד ויהא פירושו תיבה אחת כמו דיתבא רק הפי' שני תיבות אשר תהויין ולפיכך צריך יוד אחר ד' אבל הכתיבה בוודאי בחד, תיבה וטעם שכותבין בחד תיבה אף דפרושו ב' תיבות כדי שיהא נקרא יפה שלא יפסיק כמו הרי את אף דשם אין כותבין רק בחד שיטה משום דאינו מלה כלל בחד תיבה משא"כ בדיתיהוויין וזה ברור

סעיף יא. (יח) יאריך ו' דתירוכין וי"ו דשיבוקן ווי"ן שניה דובדו שמא ידמו ליו"ד: הג"ה. נהגו להאריך אלו הווי"ן יותר,. מווי"ן אחרים קצת אבל לא יאריכו יותר מדאי (כל בו):