תפארת יעקב אבן העזר גיטין נד

בקרוע שתי וערב (וה"ה כשנטשטש עד שאין יכולין לקרותו) (כ"כ המ"מ)

סעיף כב. יש מי שכתב שיש להקפיד מלכתוב הגט בקואמוס של כנף אלא בשל קנה (וע"ל סי' זה ס"ד)

סעיף כג. אם רקם או ארג או עשה במעשה מחט אותיות הגט י"א דלאו כתב הוא

(יח) קרוע שתי וערב. זהו דעת הרמב"ם דפוסל גט הבא לפנינו קרוע שתי וערב וכתבו הטעם דשמא לא בא לידה שלם ולפי זה בכתוב בו הנפק מודה דכשר דוודאי בא לידה. והנה המ"ע הביא ראי' לרמב"ם מש"ס פרק הכותב דקאמר דכותבין על הגט דנקרע לא משים פסול רק נפרע. מבואר דבלא"ה אינה יכולה להנשא ולפי דבריו מבואר דאפי' הנפק אינו מועיל דאל"כ יכתבו הנפק או שבא לידה שלם. לכן ברור דאין משם ראי' כלל דוודאי התם לאו משום שמא לא בא לידה חיישינן רק דהאשה אינה רוצה לקרוע שיאמרו בוודאי נמצא בו פסול אח"כ לכך נקרע ומה בכך דבא לידה שלם אח"כ נתברר דהי' בו פסול מענין לשמה וכדומה ועל זה אמרינן דכותבין דקרע זה אינו מכח פסול רק פרעון אבל הכא דאין מסופקין בגט זה אם יש בו פסול רק שלא בא לידה ובהא וודאי קיום מהני ואדרבא נראה דדעת הראב"ד דבעי קיום היינו דלא ניחיש שמא נכתב הגט ונקרע ולא חתמו כלל עדים והיא מצאתו והחתימה עדים לכך בעי קיום וכיון דנתקיים והעדים חתמו עליו לא חיישינן שלא ניתן כיון שאין בו פסול ולפי זה אפי' מקיימת עכשיו סגי בכך

והנה מן התוספתא לא מוכח כלל הך דינא דהתם מוכח בהדיא דבנקרע לפנינו קודם נתינה קאמר דאסור לגרש בו שהרי שם נאמר מיד נימוק והרקיב ונטשטש דוודאי על שעת נתינה קאי וכן מוכח להדיא בתוספתא שם ריש פ"ב ע"ש. ומה שהביאו ראי' מירושלמי בעלה של ז"ת תמוה לי דמשם מוכח להיפוך דמקשה והא לאו כמקורע הוא והיינו לפי שיש בו בקעים ומשני אפי' לא כתב רק אני פלוני מגרש אשתי פלונית כשר והיינו דדברים הללו יכול לכתוב על העלה שלא יהא מקורע אבל עכ"פ מוכח דמקורע פסול, ולפי זה העיקר כדברי היש מי שפוסל שהביא המחבר וכן ממילא העיקר כאן כהראב"ד כיון דהתוספתא לאו בהכי איירי

סימן קכו: נוסח לשון הגט ודקדוק אותיותיו ובו נ' סעיפים

סעיף א. כותבין הגט בכל כתב ובכל לשון בין שהוא (א) כתב הכותים בין שהוא כתב ישראל כגון פרובינצאל (ב) וכיוצא בו אבל אם היה (ג) מקצת הגט כתוב בלשון א' ומקצתו בלשון אחר פסול: הג"ה. (ד) ויש מכשירין (הראב"ד) ונ"ל דאפי' למאן דפוסל מודה דמקצתו לשון הקודש ומקצתו לשון ארמי כשר דשניהם נתנו בסיני והוי קרובים בלשון וכלשון אחד דמי ולכן נוהגין עכשיו לכתוב בגט מקצת מלות לשון הקודש ורובו לשון ארמית אי נמי מאחר דרובו לשון ארמית ואין בו רק מלות לשון הקודש אין זה מקצתו בל"א א"נ דדוקא בתורף הצורך קאמר אבל מה שמוסיפין בתורף הרי את מותרת לכל אדם או שאר מלות אינן צריכין ואין רק כפל הדברים שנוהגים לכתחילה כנ"ל ליישב המנהג. ונהגו לכתבו בלשון ארמית בכתב אשורי: הב"ח. ואין להכשיר בכתב אחר רק במקום עגין ושעת הדחק כגון שהובא ממרחקים ואין שיירות מצויות (תשו' הרא"ש כלל מ"ה) (וע"ל סי' קכ"ה סעיף ט"ז)

(א) כתב א"י. עב"ש. ואינו מוכרח לפע"ד דשאני שבת דלא תליא בכתב דהא חזינן דחק תוכות לא הוי כתב בגט ובשבת חייב (לדעת ספר התרומה אבל לעיל סי' קכ"ה כתבתי שאינו מוכרח] וכמו כן להיפוך בכותב על דבר שאינו של קיימא לדעת הרמב"ם ושאר פוסקים הוי גט ובשבת פטור וכמו כן לדעת התוס' פרק הבונה משמע דאפי' לא זיין האותיות של שעטנ"ז ג"ץ פטור בשבת משא"כ בגט והיינו דתליא במלאכת מחשבת א"כ יש לומר דלא הוי מלאכת מחשבת רק בכתב אשורית בלבד ומ"מ נראה פשוט דבמדינות שישראל כותבין תדיר כתב הא"י בכתבים ובשטרותיהם הרי אצלם ככתב גמור והוי מלאכת מחשבת וחייב בשבת ואל תתמה בחילוק זה שהרי פי' בספר התרומה הך דפרק הבונה דקאמר הא דבעי זיוני היינו שהכותב רוצה לזיינם הא דלא בעי היינו שאינו רוצה אלמא דבמחשבתו תליא מילתא והואיל והוא אחשבי' חייב וה"ה בהנ"ל

(ב) וכיוצא בו. עב"י מה שהאריך בענין הכתבים ודעתו לומר לדעת הרא"ש דמודה דבכל כתב כשר רק בכתב אשורית שאינו כפי האות הניתן מסיני לאו כתב הוא. ובאמת פשוט הוא דלדינא אין בית מיחוש בשום כתב דהא גבי נדרים דבכל לשון הוי נדר אמרינן דאפי' לשין משובש שאינו מעיקר הלשון רק משובש מהני כמו שכתב הר"ן ריש נדרים א"כ ה"ה הכא כיון דכשר בכל כתב ובכל לשון לא יהא אלא כתב משובש מאחר שהסכימו עליו לכתוב כך למה לא יועיל ומ"מ ח"ו להקל בכתב אחר שלא במקום עיגון כמ"ש הרב

(ג) מקצת הגט כתוב בלשון אחר. עח"מ דבב' מיני כתבים כשר והוא תמוה דבהדיא מבואר ברמב"ם דבהא נמי פוסל דהא מעיקרא כתב דבחתימת עדים שחתמו בב' כתבים כשר וכתב על זה דבכתיבת גט לא. מבואר דגם בב' כתבים פוסל דאל"כ אין הפרש בין עדים לגט. גם מהש"ס גופא מוכח כן דאי ס"ד שיש הפרש בגט בין כתב ללשון מאי מקשה עלי' דשטרי פרסאי ממתניתין גט שכתבו עברית דהא התם בכתב מיירי ומאי ראי' ללשון וע"כ דפשיטא להו דאין הפרש בזה כלל. גם מה שכתב הב"ש דהחתימה של אותו עד צריך להיות בחד לשון ג"כ לא משמע כן ברמב"ם דאדתני סיפא לחלק בגט ליפלוג וליתני בדידי' דאם הי' מקצת החתימה כך ומקצתה כך פסול וע"כ דאין קפידא בחתימה כלל רק בגט ועוד תדע שכן הוא דהא וודאי צריך טעם ברמב"ם מ"ש גט מעדים וברור משום דקיי"ל כר"א דוכתב אכתיבת גט קאי הילכך דוקא בגט קפדינן שיהא כתב אחד דוכתב משמע שיהא כתב אחד אבל חתימת עדים לא כיון דע"מ עיקר וא"כ ממילא אפי' החתימה גופא בב' לשונות או בב' כתבים כשר וזה ברור ועיין בסמוך

(ד) ויש מכשירין. הראב"ד. עח"מ שתמה שאין ראוי לכתוב ויש מכשירין במקום שבעל הדעת הזה לא כתבו רק דכך אפשר ולפעד"נ ברור דלא נסתפק הראב"ד ז"ל בדבר זה כלל דהא מפורש הוא בתוספתא דוקא בחתמו בה' לשונות ומה שאמר אפשר היינו שנסתפק לו טעם ההכשר כשחתמו בלשון אחד ואמר שאפשר שהחתימה מצרפן אבל בגוף הדין לא נסתפק כלל. גם בלא"ה לא ידעתי הא דעת הרשב"א ג"כ בפשיטות דכשר לפי שהוא גורס בתוספתא כשר וכן שאר פוסקים. ובעיקר הקושיא שהקשו על הרמב"ם מתוספתא נראה לפע"ד דלק"מ והוא דוודאי יש להבין כיון דעד אחד יוני ועד אחד עברי כשר גם בגט שכתוב בה' לשונות כשר ומ"ש שאם נכתב בה' ונחתם בה' פסול מאי מקום יש לפסול זה ומנין למדו כן וברור דהתוספתא ס"ל דוכתב קאי בין