תפארת יעקב אבן העזר גיטין מט

דר"י מפני וודאי דר"ל ע"ש ודבריו תמוהין ונעלם ממנו דברי הרמב"ם בה"ג דפסק להדיא גבי גט דרושמין להם ברוק דוקא ולר"ל אפי' בסיקרא מותר כמבואר בש"ס] לכן נראה דסובר הרמב"ם דוודאי אין לדמות גט כשאין יודעין לחתום לגבי שבת דהתם כל דהוי כתב חייב אבל בגט דבעינן קיום החתימות וכל שרושמין להם קודם אין כאן קיום כדפריך בירושלמי עלה דרב דקאמר מקרעין ולאו כתב ידן של ראשונים הוא והיינו דלא מהני קיום ומשני דמרחיב להם הקרע וזה שייך דוקא בקרע או בדבר שאינו מתקיים דלאחר זמן יעמוד חתימת העדים בלבד אבל בסיקרא ובדבר המתקיים דנהי דאם יחתמו בדיו דיחשב כתב עליון כתב מ"מ אין כאן קיום ובזה לא שייך דירחיבו להם הכתב דא"כ יהא נשאר כתב אחרים קיים גם כן כיון דהם לא יחתמו על הרושם ממש ובוודאי מיירי דהרושמים אין יכולין לחתום בעצמן וע"כ דהם יכתבו על הרושם ממש וא"כ כתב ידן של ראשונים הוא והאיך יתקיים כתב ידן כיון שחתמו ממש על רושם הראשונים. ובירושלמי אמרו להדיא דקאמר ר"י לר"ל הואיל ואנו עסוקין בהלכות שבת נתיר אשת איש והיינו כמו שכתבתי דכתב הוי אבל קיים לא הוי ואם נתיר כך נתיר אשת איש דהא יכול לזייף חתימות כאילו ולא נוכל לקיים וכבר נפסק הדין לסמוך על ע"ח לכ"ע ולזה ס"ל לרמב"ם כהך דירושלמי ופוסק גבי שבת דחייב דהוי כתב וגבי חתימת העדים בגט פסק דוקא ברוק וכיוצא בו דבסיקרא וכיוצא בו נהי דהוי כתב מ"מ אין כאן חתימה כיון שאין כאן קיום. ובאמת בירושלמי מוכח דסובר רבא אפי' ברוק וכיוצא בו אסור דיוכל הבעל לערער קודם שיסתלק כתב הראשון ע"ש אבל בש"ס דילן מוכח דברוק מותר ולא חיישינן שיערער תיכף כשהכתב הראשון עומד משא"כ בדבר המתקיים פשיטא דאין כאן קיום לעולם כלל כנ"ל. ובש"ס דילן נמי אפשר לפרש כן דמה שאמרו וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה כך הכוונה דכי בשביל שמדמין גט לשבת לענין אי הוי כתב נעשה מעשה להחתים עדים בכתב זה דדוקא דיעבד סמכינן על ע"מ אבל לעשות מעשה לכתחילה הא אין כאן חתימה ואנן עדים חתומין בעינן ועכ"פ ברור דכך הוא דעת הרמב"ם ולפי זה היינו דוקא בחתימת עדים אבל לענין כתיבה לשמה כל שכתב בדיו על גבי סיקרא או על גבי מי מילין כשר ואף דאם כתב גט שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה דעת הרמב"ם דאינו גט היינו דוקא בדיו על גבי דיו ופוסק כחכמים דר"י אבל בדיו על גבי סיקרא הוי ממש כמו גבי שבת והוי כתב מעלי' וכשר כנ"ל ברור לדעת הרמב"ם בזה

והנה התוס' שם הקשו אהא דגט שהעביר עליו קולמוס לשמה דהא גבי שבת מוכח דאינו כתב לכ"ע ותרצו דהיכי דמתקן לשמה עדיף טפי ולפי דבריהם ע"כ דלמ"ד דכ"ע מודי גבי גט דלא שייך זה אלי ואנוהו א"כ אפי' בדיו על גבי דיו הוי כתב בגט ודברי תימא הם דבש"ס מוכח להדיא דלכ"ע אין כותבין על רשימה במי מילין בלא אפיץ דאל"כ מאי פריך לר' אבוהו דילמא סובר דגט שאני דמתקן בכתב שני לשמה. גם לא הבנתי כלל דברי התוס' דהאיך שייך דמתקן לשמה דהא לא שייך לומר דהוי תיקון רק אי הוי גט ועכשיו על זה אנו דנין דלא הוי גט רק אי הוי כתב א"כ האיך שייך לומר דהוי כתב משום דמתקן

אמנם עיקר קושית התוס' לא הבנתי דהא בהדיא איתא בשבת דהך דכתב על גבי כתב תליא במחלוקת ר"י ורבנן א"כ פשיטא דה"ה הכא תליא במחלוקת ואין כאן מקום להקשות רק לראב"י דקאמר דכ"ע מודים בגט ולא פליגי רק בשם משום זה אלי ואנוהו וכן הקשו התוס' באמת בשבת שם אבל באמת לק"מ לפע"ד דסובר ראב"י דדוקא לענין כתב כיון דלא כתב כתב התחתון רק העליון לא מיחשב כתב לחייבו כיון דבעינן דוקא כתב משא"כ לענין לשמה דבאמת הוא כתב את הגט או השם רק מעיקרא לא כתבו לשמה ומה שהעביר עליו קולמוס לשמה סגי דבלי לשמה כל דעביד מעשה כל דהו לשמה סגי דמהאי טעמא איכא מאן דמכשיר בכתיבת חש"ו במה שגדול עע"ג וכמו כן גבי סוכה סגי במחדש בה דבר ואף דבש"ס דילן משמע דב"ה לית להו לשמה בסוכה כלל היינו משום דלא משמע (להו לפרש דב"ה מצרכו לחדש דבר בה אבל בירושלמי לא ס"ל לפרש דנחלקו בחג הסוכות לד' דשקלינן וטרינן בה טובא ולזה אמרו בירושלמי דב"ה ס"ל דבחידוש דבר סגי לשמה וב"ש סברי דלגמרי בעינן לשמה ואפי' אי נימא דהתם לא סגי בחידוש דבר אי בעינן לשמה רק ב"ה לחומרא בעלמא מצרכו מ"מ היינו דוקא התם דאינו מחדש בכולה אבל הכא דעושה מעשה בכל הגט ס"ל לראב"י דבהכי סגי לענין לשמה משא"כ לענין אי הוי כתב ור"ח מדמה להו בשבת להדדי לכך קאמר דתליא במחלוקת ר"י ורבנן וזה ברור לפע"ד

סעיף ד. (ה) חקק גט על הלוח או על האבן או על טס של מתכת אם הפר יריכי האותיות כשר וכן אם חקק יריכי האותיות מאחורי הטס עד שבלטו בפני הטס אבל אם חפר תוך האות עד שיראו היריכות גבוהות מכאן ומכאן או שהכה על פני הטס בחותם עד שנמצאו האותיות בולטות כדרך שעושין דיגר זהב (ו) אינו גט: הג"ה. י"א דלכתחלה יש להחמיר שלא לכתוב בקולמוס של ברזל שלא לבא לידי חקיקה (סדר גיטין) וע"ל סי' זה סעיף כ"ב ולא מיקרי חק תוכות (ז) אלא כשכל האות נעשה כך אבל אם צריך עדיין לתקן שיהיה אות כשר (ת"ה סי' רכ"ח)

סעיף ה. הקורע על העור תבנית כתב כשר אבל הרושם על העור תבנית כתב פסול וי"א בהיפוך ויש מי שמכשיר בשניהם

(ה) חקק גט. בש"ס תנו רבנן וכתב ולא וחקק ומקשו עלה דמצינו דחקיקה כשר דעבד יוצא בגט על הטבלא [ובתוס' שם הקשו למה לא פריך מלוחית דכתיב חרות ולק"מ דהיכי דליכא למיטעי שאני כמ"ש התוס' פ"ק דחולין מ"מ מקשה שפיר בתר הכי מציץ דכיון דמחלק בין חק תוכות ליריכות שפיר איכא למיטעי] ומשני לחלק בין חק תוכות ליריכות וע"ש פירש"י ומבואר מדבריו דעיקר הקפידא שיהא האות כתוב על ידי האיש הכותב ולא שיהא נעשה מאליו ע"י חקיקת תוכו ע"ש.. וקשיא לי דלמה קאמר וכתב ולא וחקק כיון דעיקר בא שלא יהא האות מאליו א"כ הך מיעוטא איכא בכתיבה גופא שיכתוב תוכו וסביביו בדיו והאות נעשה מעצמו מאליו ולמה נקט הברייתא חקיקה ובוודאי ליכא למימר דבעינן שיהא דיו דוקא על מקום האות וכאן נמי בכותב אח"כ על האותיות בדיו וכדומה הא וודאי ליתא שאת"ל דבלי דיו לא הוי כתב א"כ ממילא כשכותב אח"כ בדיו הוי כתב ולא הוי חק תוכות כלל וברור דחקיקה גופא הוי כתב וה"ה בכהאי גוונא כל דלא בעינן חק תוכות הוי כתב ולא בעינן דיו רק בספר תורה כמ"ש התוס' להדיא וכל הפוסקים א"כ פשיטא דלולא חק תוכות הוי כהאי גוונא כשר א"כ הוי לי' לאשמעינן מיעוטא בכתיבה גופא

לכן נראה לי ברור דמזה מוכח דהא דפסלינן חקיקה לאו דוקא שכל האות נעשית ע"י חקיקת תוכו אלא אפי' מקצת תוכו ומקצת יריכו פסול ג"כ דבעינן כולה בכתיבה דוקא ולא בחקיקה כלל והיינו דקאמר וכתב ולא וחקק שלא יהא בחקיקה דאי בכתיבה לא מצי לאשמעינן הא מילתא שלא תמצא רק או כולו בכתיבה או כולו מאליו אבל מקצת אותיות לבינות ומקצתן שחורות לא משכחת לה שאינו אות כלל. ונראה לי ברור דהך רושמא דמיבעי' לן בש"ס מיחרץ חריץ או כנופי מיכנף לאו למימרא דלא מיכנף כלל רק או הא או הא דפשיטא