תפארת יעקב אבן העזר גיטין מז

בעינן כתובת קעקע דאי אפשר לשנותו כלל משא"כ חקיקה בלי כתובת קעקע ולפי זה לק"מ קושיא א' של הב"ש. גם בטור אפשר לי לפרש כך דאין רצונו לומר רק העדים חקורים בגט שהוא בכתובת קעקע שאי אפשר לזייף דעד האידנא לא זכר דהגט בכתובת קעקע רק חקוק ביד העבד וע"כ דעל הגט קאי

אמנם בגוף דין זה צ"ע באמת שכל הפוסקים הבינו בעי' דרמב"ח דוקא במוחזקין בו בעבד שהוא שלו ולפעד"נ להיפוך דבעבד שאינו מוחזק שהוא שלו לא מיבעי' לי' דאיכא תרתי לאיסתפיקי חדא דילמא לא ידעה לאקנויי ודידה היא ואפי' ידעה לאקנויי דילמא מנפשי' עייל ושל בעל הוא ואף דאם באו לדון על העבד תזכה היינו מיגו דשלה היא לגמרי אבל כאן דרוצה להתגרש ע"כ צריכה להודות דשל בעל הוא ודילמא מנפשי' עייל הילכך כדפשיט לי' רבא דונפשי' עייל בעי בטבלא שהוא שלה דאי בעבד אפי' ידעה לאקנויי מ"מ דילמא מנפשי' עייל ולאו הוא מסר לגירושין ואפי' את"ל דבידוע שהוא שלה מגורשת אבל באינו ידוע כלל למה לא ניחוש הוא ומנפשי' עייל וכ"ש כשהאשה מודה דשל בעל הוא ומיגו ליכא כיון דרוצה להתגרש כנ"ל

(טז) הרי זו ספק מגורשת. כ"כ הרמב"ם והרמ"ה ובאמת צ"ע דהא בש"ס פשיט לה מר"ל א"כ ע"כ דעיקר הספק הואיל וגט יוצא מתחת ידו איכא לאיסתפיקי שנתגרשה א"כ מנין לנו לדמות לר"ל דהא חזינן דמהאי טעמא הוי הכא ספק מגורשת משא"כ לענין ממון דליכא למימר משום איסור דמ"מ כמו דמוקמינן בממון על חזקה ה"ה באיסור נוקמא בחזקת א"א וע"כ משום דגט לפנינו א"כ לא דמי כלל לדר"ל וצ"ע

(יז) אבל במקום. דעת ב"י דפרה דמי לעבד ובאמת לפי דברי התוס' יש לחלק דשאני פרה דאיכא תרתי. אמנם דברי התוס' דחיקין ונראה עיקר דס"ד דטעמא דמתניתין לאו משום דמנפשי' עייל רק משום דעבד כקרקע ולמה אין לו שטר ותלת שנין מזדהר אבל כאן דהגט על ידו זהו שטרה לכך מביא מר"ל דכל הולך ברגליו אין לו חזקה דמנפשי' עייל א"כ ה"ה הכא ולפי זה ממילא אין חילוק בין עבד לפרה. שוב ראיתי כעין זה בספ"י ולפי זה דברי הב"י נכונים. ונידון מה שהקשה ב"י הא אין לאשה חזקה בנכסי בעלה ונדחקו ליישב בפרט מה שכתב ב"י דלא מקדים איניש פורענות לנפשי' הוא תמוה לפע"ד דא"כ הכא למאי ניחוש וע"כ דלא אמרינן רק דלא מקדים לגרש לאחר זמן אבל הא חיישינן דכתב לגרש מיד ונמלך שלא לגרש כלל. אבל באמת לק"מ לפע"ד דכל שהוא מצד אישות פשיטא דאם יש גט בידה דמורה להדיא דהיא לאו אשתו שוב איכא חזקה דהא החפץ סותר גוף הזכות שיש לו מכח האישות משא"כ כשהזכות מצד אחר דאפי' בעלמא נמי לא הוי חזקה מהני נמי אפי' בגט כתוב ודו"ק

סעיף ז. (יח) היה הגט חקוק על הטבלא והעדים עליו והוא יוצא מתחת ידה ואומרת שנתנתו לו וחזר ונתנו לה אע"פ שהם מוחזקים בטבלא שהיא שלה הרי זו מגורשת שהאשה עצמה כותבת את גיטה

(יט) היה הגט חקוק על הטבלא והוא יוצא מתחת ידה. אבל גירסת רש"י ויוצא מתחת ידו ופי' דהאיבעי' הוא שרוצה לגרשה בגט זה. ובאמת יש לתמוה למה לא תקנה לו האשה, בפנינו באופן המועיל כיון דעדיין לא גירשה ומזה משמע לדעת רש"י דהספק בש"ס אפי' במגרשה לפנינו אין מועיל הקנאה שלה דלא ידעה לאקנויי וקשה למה לא בעי בפשיטות אם אשה ידעה לאקנויי או לא ואי יכולין לכתוב הגט על שלה ועמ"ש לעיל סי' ק"כ דמכאן מוכח לכאורה דהקנאה לאחר כתיבה לא מהני דהוי מחוסר הקנאה, והנה בש"ס שם פשט ממשנה דעדיות אף הוא העיד על כפר קטן ע"ש. והקשו בתוס' דמאי ראי' שם בשטרי הלואה שאני ותרצו דמסתמא היו עושין לו טובה והוא דחוק. ואני תמה דנראה מדברי התוס' דעיקר קושיתם על אביי דפשט מהך משנה ובאמת במשנה גופא קשה דקאמר לפי דרכך האשה כותבת את גיטה ומה ענין שטר הלואה לגט ונהי דהא וודאי דלא בא בעדות זה להשמיענו דזקן ידע לאקנויי דא"כ פשיטא דלא הוי קאמר זקן שאני דהא שם יליף גט מינה רק דבא לאשמעינן דלא נימא דהוא עצמו דהוא בעל דבר אינו יכול לכתוב השטר לחייב בו חבירו אבל עכ"פ האיך מדמה גט לשטר הלואה דבלי שטר גובה רק משום קלא משא"כ גט דהכתיבה גומר הענין דהוא עיקר הגט וע"כ צריך לומר או דמה שאמר וכותב בכתב ידו אין הכוונה על שטר הלואה דא"כ מאי קמש"ל פשיטא דמותר רק דקאמר דאותו הזקן היה מלוה לכל בני הכפר ושטרי מקח הי' כותב בעצמו ובוודאי הי' קונה באותו השטר מאחר שכולם היו חייבין לו לא הי' נותן להם תשלומין רק בשטר הי' קונה או דהכוונה דוודאי הלואה גופא לא נשתעבד רק מחמת כסף שנתן והוי כמו קנין כסף א"כ כיון שתקנו חכמים דכסף לא ישתעבד רק שם בעינן ספר מקנה] דהכוונה שהי' מלוה להם מעות והי' עסק הזקן בענין זה ובוודאי לא הי' ניטל ריבית רק הי' קונה מהם השדות באופן המותר כמבואר פרק א"נ וא"כ הוי שפיר שטר מקח

עכ"פ מוכח במשנה גופא שלא הי' שטר זה שטר ראי' דא"כ לא הי' למידון ממנו לגט וא"כ שפיר פריך והא בעינן ספר מקנה. ועי' עוד שם בתוס' בד"ה לא ידעה לאקנויי ומשמע לכאורה שבאו לחלק דרק נייר של אשה לא הקנו אבל של סופר הקנו ואין צריך להקנות הקלף ובאמת הא ליתא דא"כ לא הי' מהצורך לומר דמשמע שהוא של בעל רק כל שאינו שלה הקנו לו וע"כ דס"ל לתוס' דנייר לעולם לא הקנו רק מעות הקנו הילכך ממילא בסופר כל שהקנו לו המעות הסופר מקנה לו הנייר לבעל אבל אשה לא ידעה ורבנן לא הקנו לו נייר ועמ"ש לעיל סי' ק"כ בענין זה, ועב"ש בשם רש"ך דדעת רשב"א דרבנן הקנו לו הנייר של אשה ג"כ ואמת שכ"כ הרשב"א בחידושיו ולא הבנתי מ"ש הב"ש ס"ק כ' דמדברי הרשב"א גבי טס של זהב לא משמע כן. ולכאורה נראה כוונתו דאל"כ לק"מ דרבנן הקנו לו הטס לגרש בו אבל, הוא תמוה דהא בשעת נתינה אומר כן וכבר נתן ומה יועיל מה דרבנן אקני לי' לאחר נתינה ודו"ק. ולדינא העיקר כהפוסקים דנייר לא הקנו וכ"ש נייר דידה ודברי הרשב"א שם צ"ע

סעיף ח. חקק הגט על טס של זהב ונתנו לה ואמר לה (יט) הרי זה גיטך וכתובתיך ה"ז מגורשת ונתקכצה כתובתה בכדי שוה הטס: הג"ה. אבל נתן לה סתם הרי הכל שלה מכח נתינת הגט וצריך ליתן לה כתובתה משלם וכן משמע בגמרא וכ"כ הר"ן

(יט) הרי זה גיטך וכתוכתך. עב"י שהביא בשם הרשב"א טעם דלא נימא דהוי כפורח באויר דהוי כאומר שתמחול לו הכתובה ע"ש. ובאמת לשון הטור דהזהב יהא פרעון לכתובה משמע דלא כהרשב"א דלדבריו בהאי לישנא לא מהני וכמו כן להרשב"א ה"ה באומר הרי זה גיטך והתקבלי חובך הוי גט דהוי כמחלה החוב אבל לפעד"נ עיקר כהטור בזה. ונראה שכל הפוסקים חלוקין עליו בזה ועיקר קושיתו לק"מ לפע"ד דהא עיקר הטעם דבעינן ונתן בידה ולכך לא מהני בכותב על שלה רק בהקנאה לבעל משא"כ הכא חיוב הכתובה תלוי בגט זה דאי אינו גט אין כאן חיוב כתובה כלל א"כ מה שנעשה הטס שלה, הוא על ידי הגט לכך הוי שפיר ונתן בידה דע"י שנותן לה גט זה נותן לה הטס ולולא הגט הטס שלו והרי הוא נתינה ממש לידה. ולפי זה נראה פשוט דדוקא בהתקבלי כתובתך מגורשת אבל התקבלי חובך אינה