תפארת יעקב אבן העזר גיטין מו

קפידא אם חתמו עדים אח"כ דהא בלי עדים מכשיר רק בע"מ ולר"י פסול שיחתמו בתלוש דוקא דוכתב אחתימה קאי אבל אין צורך לזה דפשיטא דלק"מ אבל מ"מ מוכח מדברי התוס' הנ"ל כדעת הרשב"א גם מהש"ס הנ"ל מוכח כן כמ"ש. גם מה שכתב הטור דאפי' לא אשריש הוי מחוסר קציצה אינו נראה דמשמע להדיא מדברי התוס' דאשריש בעינן דכל שלא השריש לא חשיב מחוסר מעשה רק כמו לוקח מן השלחן וכהאי גוונא כתב הר"ן לענין דלא חשיב מחוסר קציצה מה שנותן כל העציץ ופסק יניקתו עיי"ש

(יב) ואפי' חתמו הערים. עח"מ ולא הבנתי דבריו דהא המחבר בא לומר לאפוקי ממ"ד ע"ח עיקר וכתב אחתימה קאי א"כ כל שחתמו בתלוש לא איכפת לן כדמוקי לה ר"ל אליבא דר"מ קמש"ל דע"ח לא מהני דכתיבה גופא בעינן שלא יהא מחוסר קציצה ולהך טעמא דע"ח עיקר ממילא בחתך הגליון מן הגט לא נפסל רק אחר חתימה ולא לפני חתימה קמש"ל דהכל בכתיבה תליא אף דחתימה כהוגן וזה ברור. אמנם כמה רחוק מן הדעת הך דינא דשירטוט דאינו רק צורך כתיבה וכי גרע כתיבה למ"ד חתימה עיקר דפשיטא דהוי הכתיבה עכ"פ צורך חתימה דאי אפשר בלי זה דעל מה יחתמו ומ"מ לא איכפת לן למ"ד חתימה עיקר א"כ כ"ש דלא איכפת לן בשירטוט למ"ד כתיבה עיקר ודו"ק

(יג) ואם כתבו על העלה וכו'. בש"ס כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל לי' ויהיב ליה ניהלי' על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר רבא אמר פסול גזירה שמא יקטום וכתבו התוס' בשם ר"ת דלאו דוקא נקט נקוב רק לרבותא נקט נקוב עיי"ש. ולפי זה יש להוכיח מדברי הרמב"ם דנקט נקוב דסובר כדעת המכשירים קציצה מן התלוש דאל"כ למה נקט נקוב ולדידי' לא שייך לומר לרבותא דאביי ואדרבא הוי לי' לאשמעינן אפי' אינו נקוב. אלא ברור דדוקא נקוב מיקרי מחוסר קציצה דהוא מן המחובר ולא באינו נקוב גם מה שכתבו עוד התוס' בשם ר"י לא שייך רק לאביי ע"ש. אמנם יש לדקדק ברמב"ם דכתב אבל כותב הוא על חרסו של עציץ ונותן לה ובוודאי מה שכתב על חרסו על עציץ שלם קאמר דאי בחרס שבור פשיטא הא כותבין על הנייר והחרס וע"כ דבשלם קאמר א"כ הי' לו לפרש דיכול לשברו ממנו וע"כ דסובר דאינו יכול לשבור מבואר כדעת ר"ת והדברים סותרין זה לזה

לכן נראה דס"ל לרמב"ם דוודאי יש להבין מה שאמרו שם בחרס כתבו על עציץ נקוב דמה נ"מ בחרס נקוב או אינו] נקוב דס"ס תלוש הוא בוודאי. לכן ס"ל דוודאי יש לגזור אינו נקוב אטו נקוב רק ה"מ אם בנקוב פסול מדינא אבל אם בנקוב גופא אינו פסול רק משום גזירה ממילא באינו נקוב כשר לגמרי הילכך לקטום אפי' באינו נקוב אסור גזירה אטו נקוב אבל כשהוא שלם דוקא בנקוב גזרינן שמא יקטום אבל באינו נקוב לגזור שלם אטו שיקטום ולכשיקטום אטו נקוב כ"ה לא גזרינן לכך העתיק סוגית הש"ס כפשוטו באינו נקוב כגון חרם דדמי לאינו נקוב או באינו נקוב אפי' בעלין להכשיר בשלם ולפסול לקטום אפי' בחרס וה"ה באינו נקוב בעלין וצ"ע בזה

(יד) אע"פ שנתן לה העציץ כולו. עח"מ ס"ק י"א והוא מדברי הב"י מדברי התוס' בשם ר"י ובאמת לא ידעתי למה החליטו כן בפשיטות הא מדברי הפוסקים קציצה מתלוש נראה דחולקין על זה דא"כ תיקשי לדידהו האיך קאמר גזירה שמא יקטום כיון דע"כ קודם פסיקת יניקה בלא"ה לא מהני אפי' לאביי רק לאחר פסיקת יניק' א"כ האיך חיישינן שמא יקטום הא הוי מתלוש. ומ"ש הב"ש דחיישינן שמא יקטום קודם לא נהירא דא"כ למה לי החשש שמא יקטום ה"ל לומר בפשיטות שמא יתן לה בלי פסיקת יניקה ולא הוי גט כיון דהשתא נמי. הקטימה הוא בלי פסיקת יניקה. ומ"ש הב"ש דכיון דניתן בידה מסתמא פסקה יניקה מוכח בתוס' דזה אינו וכן משמע בב"י ע"ש. ועוד דלדעת ר"י תיקשי הא דקאמר בתר הכי מכר בעל הזרעים לבעל העציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים ולמה לי כ"ה הא כל שנטלה בידו מסתמא פסקה יניקת זרעים והרי קנה. ורש"י פי' עד שיחזיק ניכוש ועידור וע"כ דלאו דבר קל הוא כ"כ להפסיק יניקה וא"כ תיקשי כנ"ל. ומזה נראה דס"ל להנך פוסקים דהא מילתא לא תליא כלל בפסיקת יניקה רק האשה צריכה באמת לקנות העציץ עם הזרעים בקנין דמהני בי' ואפי' לדעת הרשב"א דיליף מחובר משום מה ספר בתלוש מ"מ כל שנותן לידה הוי תלוש ודמיא לספר ולא השווהו לספר רק מה ספר דבר המיטלטל וזה נמי כיון שניתן מיד ליד דמי לספר רק האשה צריכה לקנותו בדרכי הקני' השייכים לעציץ נקוב כגון בכסף או בחזקה ובכסף אפשר דצריכה שלא לשלם בעד אותה עלה רק כל שקנתה הכל נקנה לה הכל כמו חצרה ואדרבא אפשר לומר דאפי' פסיקת היניקה לא מהני והיינו דלא קאמר בתר הכי עד שיפסיק היניקה רק עד שיחזיק בזרעים משום דמה בכך כל שהיתה היניקה מן הקרקע העפר שבעציץ וזרעים כמחובר לקרקע דמי שהעפר בעצמו הוי כקרקע ואינו נקנה רק בחזקה כמו קרקע ולא מהני מה שמפסיק היניקה לפי שעה כיון דאח"כ יחזור היניקה כשיעמידנה על הארץ ובשביל שסילקה עכשיו לא חשיב בזה תלוש. ובזה מיושב ג"כ מה שתמה הר"ן דהא בהא גופא הוי מחוסר קציצה כיון שפוסק היניקה דבזה הוי כתלוש וע"ש מה שתירץ. ולפי הנ"ל לק"מ דבזה לא הוי מחוסר קציצה דעדיין מחובר הוא וכקרקע דמי ואינו נקנה רק בחזקה או בכסף ושטר וא"כ ממילא לא הוי קציצה ולפסול משום מחובר אי אפשר דהא נותן לה הכל וניתן מיד ליד כנ"ל. לכן דין זה צ"ע לפע"ד מאחר שהרמב"ם לא הזכירו כלל גבי זרעים לחלק בין פסק היניקה או לא ומ"מ נראה בגוונא שנפסק היניקה לגמרי שנחלש הכח דאפי' מעמידין אותה שנית על הארץ שוב לא תניק מן הקרקע אז נראה דלכ"ע הוי כתלוש

סעיף ו. היה הגט חקוק על ידו של עבד כתובת קעקע והיה יוצא מתחת ידה (טו) והיו העדים חקוקים עא ידו ה"ז מגורשת אע"פ שאין שם עידי מסירה שהרי אינו יכול להזדייף ואם היו מוחזקים בעבד שהוא שלו וגט חקוק על ידו והוא יוצא מתחת ידה והיא אומרת בעדים נמסר לי (טז) ה"ז ספק מגורשת שמא מעצמו נכנס לה שהגודרות (פי' כל דבר שמהלך בדרכים ובשוקים שיתכן לומר מעצמו נכנס) אין להם חזקה: הג"ה. ודוקא במקום שאין להם חזקה (יז) אבל במקום שיש להם חזקה מגורשת (ב"י ועיין בח"ה בדיני חזקות)

(טו) והיו העדים חקוקים. זהו לשון הרמב"ם ולכאורה משמע דצריך שיהיו העדים בכתובת קרקע וכן משמע יותר בטור ועב"ש ס"ק ט"ז. ובאמת יש להוכיח מדברי התוס' דאין צריך לעדים בכתובת קעקע שהרי פלפלו שם דאף דאסור מדאורייתא הגט כשר כמו כתבו על איסורי הנאה דוודאי אסור לכתחילה ומ"מ הגט כשר ע"ש. משמע דמיירי במזיד דאי בשוגג פשיטא דכשר ואפי' אי באיסור הנאה אסור דמ"מ מיתהני מאיסור הנאה אבל במותר בהנאה מהיכי תיתי לפסול הגט וא"כ תיקשי הא העדים עכ"פ רשעים כמ"ש הב"ש ובשוגג לא מיירי. לכן נראה ברור דמה שכתב הרמב"ם והיו עדים חקוקים אין הכוונה בכתובת קעקע כלל דחקוק בלבד אינו בכתובת קעקע כלל דלכך כתב מקודם הי' הגט חקוק על ידו בכתובת קעקע רק דלא תימא דהעדים היו כתובים בפשיטות על היד באיזה דיו דהא וודאי לאו כתב הוא כלל ודמי לכותב בדבר שאינו מתקיים כלל דפסול וה"ה החתימה אינו כלום וכאילו לא חתמו כלל וצריך שיהא חקוק על היד דהוא מתקיים רק מ"מ יכול הוא להזדייף דאינו מתקיים ומזדייף תרי מילי נינהו כדמוכח בש"ס לכך על כתיבת הגט