תפארת יעקב אבן העזר גיטין מג

הרי ראוי לעמוד ימים רבים. ומה שהקשו והא בעינן למען יעמדו או כמו שפירשו התוס' דמיתורא דייק או דהקושיא דמ"מ פשיטא דמודה ר"י דלאחר זמן רב יש לחוש שישכחו או ימותו ולא הכשיר רק בזמן קצר ואהא משני דימים רבים לאו דוקא דעצה טובה קמש"ל וזה ברור ונכון לפע"ד בדעת רש"י

(ד) על הנייר המחוק. עב"י שהביא מחלוקת הפוסקים דדעת רש"י אפי' הוא ועדיו על המחק פסול בלי ע"מ ודעת התוס' דוקא בהוא על הנייר ועדיו על המחק והר"ן פי' בהיפוך בהוא על המחק ועדיו על הנייר ועמ"ש מהרש"א טעם בתוס' דלא פירשו כהר"ן. ובספ"י תמה עליו דבהדיא מבואר בש"ס פרק גט פשוט דהוא על המחק ועדיו על הנייר פסול ובאמת לא ירד לסוף דעת מהרש"א וכוונתו דדוקא בהוא על הנייר החשש שהוא יזייף אבל בהוא על המחק החשש שכבר זייף דהי' על הנייר ומחקו. ואף דבאמת אפי' ידוע שלא זייף פסול היינו משום דחיישינן לב"ד טוען כדאיתא פרק ג"פ במסקנא אבל לא מחשש שיזייף ע"ש. וכיון דקתני במשנה מפני שיכול להזדייף ש"מ דבהוא על הנייר ועדיו על המחק. גם בלא"ה הוכחתי בחידושי דלא מיירי בהוא על המחק ואין להאריך בזה

אמנם מה שהבינו דעת רש"י דפוסל אפי' שניהם על המחק נלפע"ד דליתא דא"כ תיקשי מה זה שכתב ולא מוכחא מילתא דעדים נמי על המחק דכיון דהוא על המחק אי הוי העדים על הנייר טפי לא מוכח שמחק שנית כדמוכח להדיא פרק ג"פ דה"מ דניכר מחיקה שנית בעדים על המחק ולא בעדים על הנייר. ועוד מה זה שכתב דימחוק עד העדים הא לא ימחוק רק מקום התנאי בלבד ויכתבנו כרצונו וברור דהך לחזור שכתב רש"י קאי או לכתבו שכתב ושיעור דבריו כך דגט זה שנכתב פעם אחת יכתבנו שנית ע"י מחיקה מה שכתוב קודם ולפי שאינו יכול לחזור ולכתבו רק ע"י מחיקה כתב רש"י למחקו ולכתבו אבל החזרה על הכתיבה שנית קאי וזה שכתב דלא יהא ניכר לפי שהעדים על המחק יאמרו דהכל הי' על המחק דהוא לא מחק חתימת העדים אבל אי עדים על הנייר בוודאי יכירו שמחק דמהיכי תיתי יחשבו דנכתב על המחק דהא רואין דעדים על הנייר וידעו דהכל הי' על הנייר והוא מחק והעדים לא הי' יכול למחוק נשארו על הנייר

ועוד נראה דס"ל לרש"י דוקא בין נמחק פעם אחת לב' ניכר אבל בין נמחק ד' לנמחק ה' אינו ניכר דאל"כ אין לדבר סוף דכי נימא דניכר בין מאה למאה ואחד. וכן מוכח שם פרק ג"פ להך גירסא ונשהי' דדוקא נמחק בן יומו לנמחק בשני ימים ולא יותר וה"ה מה שאמרו נמחק פעם אחת לנמחק ב' בדוקא הוא וכבר כתבתי מזה בספרי ת"י סי' מ״ה ס"ק כ"ג ע"ש ולזה ס"ל לרש"י דוודאי מה שאמרו על הנייר המחוק בוודאי לא משמע לפרש עדים על המחק או כתב לבד רק כל הנייר מחוק רק דמיירי שהי' נמחק פעמים הרבות ואז חיישינן שיחזור למחקו ולא יהא ניכר כנ"ל

(ה) ומוסר לה העבד והפרה. עח"מ סק"ד דלא מיקרי כותב על דבר מחובר מאחר שנותן לה העבד. והפרה ובזה כתב לחלק בין הך דהכא לשחיטה דהתם לא שייך ליתן כל העבד והפרה. עוד הביא בשם ב"י אי צריך ליתן כל העבד, בפי' או בסתם הכל שלה. עוד כתב שאין העבד צריך להיות כפות והוא מה שהשיג על רבינו ירוחם דכתב להדיא דהעבד צריך להיות כפות והביא דהרשב"א מחלק בנותן גט לעבד הוי חצר מהלכת ולא כאן דעבד גופא הוא הגט עיי"ש. ולפעד"נ ליישב דברי רבינו ירוחם והוא דוודאי יש להבין אי דלכך לא מיקרי מחוסר כיון שנותן לה העבד והפרה ולפי זה באמת מהאי טעמא אמרו שיתן לה כל העבד ולא להקנות לה יד העבד בלבד דא"כ הוי באמת מחובר לבעלי חיים כמו בשחיטה א"כ תיקשי האיך נשנה דין זה דעבד במשנה קודם, הך משנה דאין כותבין במחובר לקרקע דמשמע המעיקרא לאו משום מחובר כלל אתינן עלה. ועוד דלמה טעמא אמרו שיתן לה כל העבד אמרו מחובר לקרקע כיון דאפי' לב"ח הוי מחובר אבל באמת נראה דמחובר אין ענין להך דיד העבד וקרן הפרה דפסול מחובר משום ונתן בידה ומחובר אי אפשר ליתנו הילכך ממילא דוקא קרקע חשיב מחובר דאי אפשר ליתן הקרקע לידה אבל עבד ושאר ב"ח לא ואף דעבד הוי כקרקע מ"מ כיון שיכול ליתן לידה מיקרי ונתן בידה ולא מיפסל משום מחובר. אמנם אי חותך יד העבד וקרן הפרה ונותן לה פסול מטעם אחר דמחוסר קציצה בין כתיבה לנתינה ועל זה אמרו ונותן לה הפרה או העבד לאפוקי שלא יחתוך הקרן והיד שיפסל משום מחוסר קציצה ולפי זה כל שאינו חותך יד העבד וקרן הפרה לא מיפסל משום מחובר כלל דאין מחובר רק לקרקע דוקא שאינו יכול ליתנו לה לידה משא"כ שחיטה הפסול משום דהמאכלת מחובר לדבר אחר ולא שייך ויקח את המאכלת שאין כל הדבר נקרא מאכלת רק דבר השוחט ומה שהוא בית יד כקתא לסכין הילכך ממילא הכא אפי' לא הי' מקנה לה כל העבד והפרה רק יד בלבד כל שלא חתכה לא נפסל משום מחובר כלל רק מה שהוצרכו להקנות כל העבד והפרה משום דבלא"ה לא מצי למיקני' ליד בלבד כל שהעבד שלו דבאיזה קנין תקנה אותו ולזה ס"ל לרבינו ירוחם כמו בהשאילה מקום לקנות בו הגט קנתה הגט מכח חצרה אע"ג דהחצר שלו כל שהשאיל לה מקום כדמוכח פרק הזורק ה"ה במוסר לה העבד אף שאינו מקנה לה גוף העבד רק ידו בלבד וכן קרן הפרה מ"מ הוי כמשאיל לה גוף העבד לקנות הגט על ידו כמו חצרה וכן הפרה ולפי זה ממילא בעינן כפות דבלא"ה הוי חצר מהלכת ולא קנתה ודוקא במקנה לה לגמרי כל העבד הוי העבד בעצמו הגט אבל כשאין העבד שלה רק ידו הקנה לה וכל העבד שלו רק השאיל לה לקנות הגט כמו חצרה א"כ פשיטא דבעינן כפות דהא גוף העבד אינו כאויר המגילה כלל דשל בעל הוא באמת הילכך בעינן כפות. ואף דבאומר משוך פרה זו וקני כלים שעלי' אפי' כפות לא מהני כדמוכח פ"ק דמציעא כבר כתבו התוס' דהיינו דוקא באומר משוך דלא הי' דעתו רק שיקנה ע"י משיכת הפרה לא מטעם חצר אבל במשאיל לו לקנות מטעם חצר קונה בכפות וה"ה הכא. כנ"ל ברור בדעת ר"י. ולפי זה נראה דלדעת רבינו ירוחם אין צריך להקנות בפי' דדוקא ליתן לה במתנה בעינן שיאמר בפי' אבל דרך שאלה כדי לקנות מטעם חצר אפשר דבסתמא אמרינן דהשאיל לה לקנות כיון דאינה יכולה לקנות הגט בלא זה והוא מסר לה כל העבד כוונתו שתקנה כפי הדין ועמ"ש לקמן

(ו) וי"א דוקא בדבר שהוא של קיימא. כ"כ התוס' והר"ן בשם התוספתא אבל מדברי הרמב"ם ושאר פוסקים משמע דאין חילוק כלל. ונראה משום דמשמע להו דהך תוספתא משבשתא היא דהא במשנה משמע להדיא דרק שיכתוב בדבר המתקיים ולא על דבר המתקיים מדנקט במשנה בכל כותבין ובכל דבר המתקיים והדר תני בפני עצמו על הכל כותבין ולא קתני ולא על דבר המתקיים כמו ברישא משמע דעל כל דבר תלוש כותבין ובאמת נראה שהתוס' דקדקו כן דאל"כ למה נקט במתניתין עלה של זית כיון דקתני על הכל כותבין דרך כלל למה פרט זו דוקא אלא ש"מ דדומיא דעלה של זית דוקא דהוי דבר המתקיים ולא על דבר אחר. אבל באמת אין זו ראי' דקמש"ל עלה של זית כמ"ש הר"ן דאל"כ הוי לי' לומר על כל דבר המתקיים כותבין או למעוטי דבר שאינו מתקיים בפי' כדממעט ברישא ואף שהקשו ברישא לאתויי מאי אלמא דבלא זה דוקא מתקיים דומיא דהנך דמעיקרא א"כ בסיפא דלית לי' לרבויי כלל נקט סתמא הא ליתא דעיקר הקושיא ברישא דאי למעוטי אינו מתקיים בהדיא נקט להו אין כותבין במי פירות במשקין אבל בסיפא דלא נזכר שום רמז מאינו מתקיים וודאי משמע דעל הכל כותבין

(ז) ולכתחילה. לאו למימרא משום דמשמע דקתני וחכמים מכשירין היינו דיעבד דוקא הא