תפארת יעקב אבן העזר גיטין מא

העולם וצריך שריפה אם כתב עליו הגט בטל (הר"ן פ"ב דגט)

(א) גט שכתבו על איסורי הנאה כשר. עח"מ בשם הב"ח והוא השיג עליו וכתב דגרע משוחט מסוכנת בסכין של עכו"ם ולפעד"נ דהא ליתא דא"כ למ"ד בשוחט מסוכנת דכל הבהמה אסורה א"כ אף כאן למה יהא גט ותהא אסורה להנשא דהא התם נמי אף דמצד השחיטה לא הי' שום חסרון מ"מ אסור להנות מן הבהמה דיעבד מכח איסור הנאה של ע"ז וה"ה ונראה דמזה ראי' להב"ח דכתיבת גט לא מיקרי הנאה והיינו כיון שיכול לכתבו על כל דבר אפי' על פחות משוה פרוטה ודבר הפקר הילכך לא מיחשב הנאה

(ב) מיהו בדבר הצריך ביעור. כן הוא בר"ן ודבריו תמוהין לכאורה כמו שתמה הג"פ ובאמת בלא"ה יש לתמוה בר"ן מה זה שהתחיל וכתב בכל איסורי הנאה קאמרינן דכיון שהוציא אח"כ מן הכלל דבר הצריך ביעור א"כ הרי אין כאן רק מין איסור הנאה אחד שאסור בהנאה בלבד ואינו צריך ביעור ומה בא להוסיף מקודם במ"ש בכל איסורי הנאה קאמרינן וברור דכך כוונת הר"ן דמצד כתותי' מיכתת שיעורי' ואליבא דרבנן אין קפידא ובכל איסורי הנאה מיירי הכא אפי' בדבר הצריך ביעור רק היינו לרבנן דלא ס"ל רק כתותי' מיכתת שיעורי' אבל לר"ש דסובר דהוי כמאן דליתנייהו אז בדבר הצריך ביעור הוי כמאן דליתא והגט בטל וזה ברור. שוב ראיתי להגר"א שכתב כן רק שהגיה בר"ן ולפע"ד אין צורך להגיה גם הדברים מוכרחים כמ"ש

ובעיקר הדין תמה הח"מ דמוכח מדברי הרמב"ם פ"ה מהלכות. פסולי המוקדשין דלית הלכתא כר"ש והב"ש תמה עליו דאישתמיט לי' סוגי' ערוכה בכריתות פ"ק דכ"ד דאמרינן התם דאפי' לר"ש לא מהני התם דאינו עומד ליזרק כלל מאחר שנודע שלא חטא גם תמה על הכ"מ פ"ג מהלכות פסולי מוקדשין. ודבריו תמוהין וממנו נעלם סוגית הש"ס הנ"ל דמהתם גופא מוכח כדברי הח"מ כמו שאבאר דשם פריך מעיקרא אהא דתנן נזרק הדם ונודע לו שלא חטא הבשר יאכל ואמאי הא הוי לי' ידיעה ומשני רבא דכתיב קרא והוא לא ידע ונסלח לו תליא הכל בשעת סליחה דהיינו זריקה ובתר הכי פריך אר"י דקאמר אפי' הדם בכוס יזרק והבשר יאכל והא הוי לי' ידיעה קודם סליחה ומשני סבר כר"ש עומד ליזרק כזרוק דמי ופריך אימר דאמר ר"ש במידי דעומד ליזרק אבל האי אינו עומד ליזרק ומשני קסבר ר"י כלי שרת מקדשין את הפסול מתחילה ליקרב ע"כ. והנה יש לתמוה תינח למה דאמר ר"י יזרק והא ר"י הבשר יאכל נמי אמר וא"כ תיקשי מה בכך דמקדשין ליקרב ס"ס כיון שנפסל ונזרק בפסול האיך יאכל הבשר דאטו מי איכא למ"ד דכלי שרת מקדשין את הפסול לאכול שיריו ולא מצינו קרבן שנפסל שיהא נאכל וברור דכך הכוונה דוודאי ס"ל כר"ש עומד ליזרק כזרוק דמי רק דמקשה דהכא אינו עומד ליזרק ופירש"י דהא לא חטא וסופו שיודע קודם זריקה ואיגלאי מילתא למפרע דאינו עומד ליזרק ואהא משני דכלי שרת מקדשין הפסול ליקרב א"כ בהכרח כל שנתקבל הדם בכלי שרת הי' עומד ליזרק ואפי' יודע לו יזרק א"כ הוי מעיקרא כזרוק א"כ הוי לי' בשעת סליחה בלי ידיעה דהא הוי כנזרק הדם קודם ידיעה במה שניתן לכלי שרת א"כ נזרק בהכשר ושפיר הבשר יאכל וזה ברור

וכן מוכח להדיא ברש"י במשנה שם שפירש לר"י דאמר יזרק דעומד ליזרק כזרוק והוי ולכאורה הוא תמוה דהא בש"ס נדחה הך טעמא רק משום דכלי שרת מקדשין ליקרב וע"כ כמ"ש דמ"מ בעינן להך טעמא דעומד ליזרק דאל"כ פשיטא דלא הי' נאכל הבשר כקושית הש"ס מעיקרא אנזרק הדם דיאכל הבשר והא הוי ידיעה ומשני רבא דבשעת סליחה לא הוי ידיעה א"כ כאן דהוי ידיעה בשעת סליחה האיך יאכל הבשר וע"כ משום דעומד ליזרק כנודע לו לאחר זריקת דם כזרוק והוי כלא נודע בשעת סליחה. וכ"כ הרמב"ם להדיא בפי' המשנה דטעמא דר"י משום דעומד ליזרק כזרוק וכלי שרת מקדשין. הרי להדיא כמ"ש ולפי זה כיון דפסק הרמב"ם להדיא כר"י דכלי שרת מקדשין כמבואר בדבריו פ"ג מהפ"מ א"כ תיקשי למה בפרק ד' פסק דרק לאחר זריקה יאכל הבשר וע"כ משום דלית לי' לדר"ש א"כ נהי דמקדשין ליזרק מ"מ הבשר אינו נאכל דהא הוי ידיעה בשעת סליחה דלא הוי כזרוק והן הן דברי הכ"מ שם פ"ג מהפ"מ דכתב אהא דכתב הרמב"ם דכלי שרת מקדשין הפסול ליקרב דהוא כר"י דאמר יזרק ותמה הב"ש דהא פסק בפ"ד דלא כר"י ולפי הנ"ל ניחא דר"י תרתי אמר יזרק והבשר יאכל והיינו דסובר כלי שרת מקדשין וסובר כר"ש דעומד ליזרק כזרוק והרמב"ם פוסק דלא כר"ש לכך פסק יזרק משום דכלי שרת מקדשין אבל הבשר אינו נאכל רק בנודע לאחר זריקה וכל זה ברור. גם מה שכתב הב"ש דסובר הרמב"ם כדברי התוס' בכריתות בד"ה קסבר מלבד מה דקשה לומר דכתב בפשיטות כלישנא דר"י ויהא כוונתו דוקא בנמצא פסיל בגופן ובפרט דהתוס' גופא כתבו שם סברא להיפוך ושני הסברות הכריחו מהש"ס פרק המזבח מקדש א"כ פשיטא דהי' לו לבאר

גם בלא"ה דברי התוס' בסברא זו תמוהין לפע"ד דהם כתבו זה דקשיא להו בהא דבעי ר"ש מר"י פרק המזבח מקדש כלי שרת מהו שיקדשו לכתחילה ולמה לא פשטו מרבנן דהכא דקאמרי ישפך והוא תמוה דהיכן נזכר בדברי רבנן שנתקבל הדם בכלי שרת דהא רבנן לא קאמרי רק אם משנשחטו נודע לו ישפך הדם והבשר יוצא לבית השריפה והא דקאמר אח"כ נזרק הדם ולא קאמר הדם בכוס דהא בא לומר הבשר יאכל וכשהדם בכוס נהי דיזרק הדם דכלי שרת מקדש אבל הבשר אינו נאכל דעומד ליזרק לאו כזרוק ור"י פליג דאפי' הדם בכוס יזרק והבשר יאכל דעומד ליזרק כזרוק א"כ פשיטא דליכא למיפשט מרבנן דכלי שרת אינו מקדש רק להיפיך איכא למיפשט לר"י דמקדש וצריך לומר כסברא ראשונה בתוס' דאשם תלוי עדיף טפי דבא על נקיפת לב א"כ כיון דפסק הרמב"ם כלי שרת מקדשין אפי' תימא דלא פסק רק באשם תלוי האיך פסק הבשר יאכל דוקא אחר זריקה וע"כ דסובר כת"ק דעומד ליזרק לאו כזרוק וכל זה ברור

גם בלא"ה לענין הדין נראה דאפי' לר"ש לא דמי לגט דמשמע להדיא במנחות (דק"ב) דעיקר הכוונה התם כיון דבעי שיהא אוכל לקבל טומאה וכל שעומד לישרף הרי אינו ראוי, לאכול מחמת שעומד לישרף ולא מיקרי אוכל אבל הא אין לפרש דהתם משום דבעי שיעור לטומאות וכתותי' שיעורי' דהא ליתא דתיקשי להנך דס"ל טומאת אוכלין בכל שהוא והוא דעת הרמב"ם מתורת כהנים ע"ש] אבל בגט שאין צריך שם כלל שנאמר דעכשיו אינו דהא אין צריך רק שתתגרש בכתב וכל שהגיע הגט לרשותה אפי' נשרף באויר חצרה כל שקדם גט לדליקה מגורשת א"כ מה בכך דעומד לישרף מ"מ הרי נתגרשה בכתב משא"כ התם לר"ש לא מיקרי אוכל שאינו עומד לאכילה רק לשריפה אבל עכ"פ דברי הח"מ נכונים בוודאי ותמוה לי על הב"ש בזה

סעיף ב. כותבין הגט על דבר שיכול להזדייף (ג) והוא שיתננו לה בעידי מסירה כיצד כותב (ד) על הנייר המחוק ועל הדפתרא ועל החרם ועל העלין ועל יד העבד ועל קרן הפרה (ה) ומוסר לה העבד והפרה או שאר דברים בפני עדים אבל לא יחתוך יד העבד וקרן הפרה ויתן לה ואם כתב (וחתך) ונתן לה אינו גט משום דבעינן שלא תהא קציצה בין כתיבה לנתינה: הג"ה. וכותבין על כל דבר תלוש (טור) (ו) וי"א דוקא בדבר שהוא של קיימא אבל אם כתב בעלה של בצלים או ירקות וכדומה לזה פסול (הר"ן