תפארת יעקב אבן העזר גיטין רעז

ממנה האי טעמא לא שייך רק כשאינו ידוע לנו מהות שניהם דהשתא הוי תרתי לגריעותא דבעל חדא שמא החולי ממנו ואת"ל שיורה כחץ שמא לא זכה להבנות ממנה ועדיין יש לה כתובה אבל כל שידוע שיורה כחץ דהשתא איכא למימר דהחולי ממנה ומסתמא הוא כן רק שיש ספק לא זכה משום הא לא מפקינן מיני' ואמרינן חזקת החולי ממנה ושוב ל"ש לא זכה. והשתא מעיקרא מיירי הרמב"ם ז"ל דאינו ידוע כלל והם בעצמם אינם יודעים כלום לכך כתב בפשיטות יוציא ויתן כתובה וזהו דין המשנה וע"ז כתב דאם ידוע דיורה כחץ דהשתא אין כאן רק ספק שמא לא זכה בלבד אמרינן חזקת החולי ממנה ולא תלינן דלא זכה דקרוב היא דהיא חולנית אבל להיפוך באינו יורה חזקת החולי ממנו. ובהלכה ט' כתב היכי דהוא אומר ממנה בוודאי והיא אומרת ממנו היא נאמנת דממנו דהוא לא קיים לי' ואי אמרה איני יודעת כיון דהוא אמר ברי מינה אין כאן רק ספק דילמא אינו יורה כחץ לכך אין לה כתובה דלא אמרו יוציא ויתן כתובה רק היכי דאיכא תרתי דאפי' אי יורה כחץ יש ספק ליתן הכתובה אבל הכא אי יורה כחץ בוודאי אין לה כתובה דהא אמר ברי מינה ולאו דלא זכה רק שיש ספק שמא גם הוא אינו יורה כחץ ומספק לא מפקינן והך דהלכה י"ב בהפילה מיירי ג"כ דשניהם שוין דהיא ג"כ בריאה ראוי' להוליד בנים שהרי רואין שמתעברת ויולדת הילכך אין לנו לתלות רק בלא זכה בלבד ובה לא שייך לא זכתה דלא מיענשה [ומ"ש בהלכה י' אבאר בסמוך] ולפ"ז גבי נפלים אי אינה יכולה באמת להוליד כלל בן קיימא ומפלת אותו לששה וכדומה דניכר דמחמת חולשתה אינה יכולה להחזיק הולד במעיה בודאי ל"א לא זכתה. כללו של דבר דל"א הכי רק בששניהם שוין לגמרי או דאין ידוע והוי תרתי לגריעותא דבעל או דידוע דשניהם בריאים ובהכרח לא זכה הוא כנ"ל

ודע דבש"ס בעובדא דהוי קמי' דר"י דקאמר יוציא ויתן כתובה פריך ואי לא מיפקדה כתובה מאי עבידתה ומשני בבאה מחמת טענה ופרשו שם המפרשים בידוע שהוא עקר או ששהתה י' שנים ויש לו בנים דמצדו אין כופין. ויש לתמוה על זה דקאמר כתובה מאי עבידתה הא גט נמי אין לכופו כיון דמיירי באופן דהוא אינו מצווה וע"ש בתוס'. לכן לולא דמיסתפינא הי' נ"ל דבר חדש בענין זה שזה שאמרו כופין להוציא ויתן כתובה היינו דוקא כשהוא תובע לגרש או הב"ד כופין לגרש והאשה אינה רוצה להתגרש כלל אז יש לה כתובה אבל כשאין הב"ד יודעין כלל מדבר זה והבעל ג"כ אינו רוצה להתגרש רק היא קובלת עליו לפני ב"ד ששהה עמה י' שנים ותובעת להתגרש אף דמדינא ב"ד כופין ג"כ מ"מ כיון דהגט בא על ידה מחמת שתבעה להתגרש כל שלא באה מחמת טענה אין לה כתובה וכה"ג כתב הב"ש לעיל ס"ק ג' בשם הפרישה במוכה שחין דיש לה כתובה אפי' התנה משום דהיא אינה רוצה ואם היא רוצה אין לה כתובה וע"כ ג"כ באופן זה דהיא קובלת עליו דהוא מוכה שחין אף דכופין שוב אין לה כתובה וה"ה הכא ולק"מ וזהו דעת הרמב"ם שכתב בפשיטות בהלכה י' כשתובעת להתגרש אחר י' אין לה כתובה רק בבאה מחמת טענה ודו"ק

(יב) וכופין אותו להוציא. בב"י הביא דברי הרשב"א בתשובה סימן אלף קצ"ב דאין כופין בבאה מחמת טענה להוציא בשוטי רק מוסיפין על כתובתה והביא ראי' מפרק אע"פ כותבין איגרות מרד על ארוסה ע"ש. ואמת כי לפי דברי הרשב"א מיושב קושית התוס' דלמה לא חשיב באה מחמת טענה בהדי הנך שכופין להוציא וקושיא זו עצומה מאוד למעיין בש"ס פרק המדיר דהקשו שם מהך דנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה. ומתרצינן דהתם אפי' האשה רוצה אין משגיחין על דברי'. והשתא באה מחמת טענה דאי רוצה לא כייפינן לי' הוי לי' למיחשבה במתניתין. ולדברי הרשב"א הנ"ל לק"מ דבאה מחמת טענה אין כופין בשוטי ובמתניתין כופין בשוטי והא דלא משני כך אשלא באה מחמת טענה דאין כופין בשוטי רק מוסיפין דכל שלא באה איהי לתבוע גירושין והוא אינו מורד עלי' ל"ש להוסיף על הכתובה אבל בבאה מחמת טענה והוא מורד מוסיפין. גם תירוץ התוס' ביבמות פרק הע"י על הך קושיא אינו מספיק כלל דא"כ תיקשי האיך משני השתא דלא אמרה בעינא לי' ל"מ משמע דאי היה תלוי בדידה הוי מצי למיתני ולדברי התוס' ל"ה מצי למיתני משום דמודה ר"מ דאינה יכולה לומר כסבורה. אמנם הראי' שהביא הרשב"א מהך דפ' אע"פ אינה ראי' כלל דהתם מיירי שהבעל אינו רוצה לישא אותה והאשה רוצה שישאנה הילכך בהא דנין דין מורד על אשתו שהוא מורד ממנה והאשה רוצה להיות עמו לכך דנין דין מורד להוסיף עד שישאנה ולמה נכוף להוציא ואין דעת האשה כלל לזה. אבל כשהוא עקר ואינו מוליד ואין האשה רוצה להיות עמו דבעי חוטרא לידה בכה"ג לאו מורד הוא דהא הוא רוצה רק האשה מורדת ואינו ענין להוספת כתובה רק כופין להוציא כיון דבאה מחמת טענה והוא בגוונא דלא חיישינן שנתנה עיני' באחר וכן מוכח מדברי התוס' פרק הע"י דכופין בשוטי בבאה מחמת טענה וכן מדברי הרא"ש שם מוכח כן ומשמע שם דפשיטא לי' בהא טפי משהה עשר שנים ולא ילדה ע"ש. ועכ"פ משמע מדברי התוס' והרא"ש דלא כהרשב"א הנ"ל ומ"מ צ"ע מכח קושית תוס' הנ"ל. גם בדברי הרמב"ם ז"ל לח נזכר כפיית שוטים רק בשהה עשר שנים משום פרי' ורבי' ואפשר דסובר ג"כ כהרשב"א דלא זכר כפיית הרשב"א להוסיף על הכתובה ג"כ לכן הדבר צ"ע

(יג) יוציא מיד. עב"ש דלהרא"ש אפי' עקר חיישינן שמא עיני' נתנה באחר ע"ש. ולפע"ד הא ליתא ואדרבא מבואר ברא"ש שם קודם שכתב דההוא עובדא דאתא קמי' דר"י י"ל בידוע שהוא עקר או כמו שפי' בה"ג שיש לו בנים ושהה עמה עשר שנים מבואר דעקר לחוד מספיק להכל. ומה שכתב אח"כ ששהה עשר שנים וידענא שהוא עקר היינו לפי שלא בא לפרש רק אופן שלא נכוף לבעל מכח פרי' ורבי' כיון ששהה עשר שנים וע"ז כתב דמשכחת בעקר או שיש לו בנים ואה"נ דבעקר אפי' תוך י' נאמנת רק דבא ליישב שתהא נאמנת מכח לאחר י' דכאן ליכא למיחש שנתנה עיני' באחר ויכול להיות שידענא שהוא עקר דב"ד יודעים ולכך אין כופין מצידם אבל האשה אינה יודעת ולא ידעה אז דלולא דהוא לאחר י' לא הי' מקום לחוש והאיך יעלה על הדעת לומר דעקר בלבד חיישינן א"כ תיקשי וכי קצבה יש לדבר דעד י' חיישינן ולאחר י' לא חיישינן א"כ גם באשה האומרת טמאה אני לך ושהתה עמו עשר שנים תהא נאמנת למשנה אחרונה והא וודאי ליתא דלא ניתן קצבה לעיני' נתנה באחר אפי' אחר שלשים וארבעים רק הטעם דמהני עשר בבאה מחמת טענה דניכרין הדברים שאנו רואין דאינו מוליד וטענתה ג"כ דאינו מוליד א"כ מהיכי תיתי דמשקרת לומר מחמת עיניה נתנה באחר אומרת כן כיון דטענתה טובה ואמת בוודאי מחמת טענה זו אומרת כן א"כ כ"ש בידוע שהוא עקר דוודאי טענתה טובה ואמת פשיטא דל"ח לעיני' נתנה באחר וזה ברור

(יד) וה"ה עב"ש מה שתמה על הטור והרב והאריך בזה ולדעתי דברי הרב ברורין כי לכל השיטות הא דמהני לומר איזול אבדוק היינו בהך גוונא דהיא צריכה לומר דאינו יורה כחץ ואי לא"ה אין כופין כלל הילכך כיון דכל נאמנותה והכפי' מחמת טענתה שאינו יורה כחץ לכך יכול לומר איזול אבדוק להראות שאני יורה כחץ אבל בגוונא דנאמנת בלי הך טענה דאינו יורה כחץ ומ"מ כפינן א"כ ל"מ איזול אבדוק לכל אחד לפי שיטתו דלשיטת הרי"ף דלכך צריכה לומר אינו יורה כחץ מחמת ברי שלו מינה א"כ בלא טוען ברי דאינה צריכה. לזה לא מהני איזול אבדוק וכמו כן לשיטת המפרשים בתוס' בבעל שלישי בבעל א' דאינה צריכה ליכ"ח ממילא אינו יכול לומר איזול אבדוק וכמו כן לשיטת התוס' דכבר יש לו בנים כל שאין לו בנים אפי' יש לו אשה שלא שהה עמה כל שאין לו בנים שוב תלינן בזכותו והואיל ובאה מחמת