תפארת יעקב אבן העזר גיטין רעו

נסמית עינו ולא רצתה אשתו לישב עמו אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה אלא אם רצתה תשב ואם לא רצתה דינה כדין מורדרת: הג"ה. וי"א דכ"ז בידו או רגלו או עינו אחת אבל (ז) בב' ידיו וב' עיניו וב' רגליו כופין אותו להוציא (טור והרא"ש)

(ז) בב' ידיו. עב"ש דבהיו תליא בפלוגתא דלעיל ולפע"ד הא ליתא דוודאי יש להבין למה לא חשיב במשנה דאלו כופין סומא בב' עיניו וכל תירוצי התוס' ריש פרק המדיר ל"ש בזה רק דצ"ל דהנך פוסקים לשיטתייהו אזלי דרבנן פליגו אפי' בלי תנאי רק כל שידעה מהם ומתניתין דקתני בין היו היינו כשאומרת שלא ידעה בהם כלל א"כ אין קושיא דלא קא חשיב סומא בב' עיניו דבהא לכ"ע לא מצית לומר דלא ידעה וא"א למינקט בין היו עד שלא נשאת אבל להך מ"ד דסובר דאפי' היו וידעה מודי רבנן בלי תנאי א"כ מוכרח דסומא בב' עיניו לא הוי מום מדלא קא חשיב לה במשנה ולפ"ז במום סומא בב' עיניו והיו במה נפשך לא מהני לכ"ע ודו"ק

(ח) איש המשתטה וכו'. המחבר קיצר בלשון הרא"ש דשם מבואר דמכחישין אותה שאינו כ"כ משתטה רק מבוהל קצת וכעסן וזה דרך הרבה בנ"א ובזה שפיר כתב הרא"ש דאינו מום מדלא הוזכר במשנה אבל המשתטה ממש כמו שוטה רק דעתים חלים ויכול לגרש בהא ודאי איך יעלה על הדעת שאין זה מום. ועוד דהא בלי ספק מבטל עי"ז מעונתה כשהוא משתגע א"כ האיך יעלה על הדעת דאין זה מום ופשיטא דכ"ש הוא ממומין הנ"ל. תדע דסומא פסק הרא"ש דהוי מום וע"כ דלא חשיב דהוי כ"ש משאר מומין או דמי להו א"כ כ"ש שוטה דעבר ובטל מן העולם טפי מסומא אף דעתים חלים מ"מ כיון דעל פי רוב משתגע אין לך מום גדול מזה וצ"ע

סעיף ה. (ח) איש המשתטה מידי יום יום ואומרת אשתו אבי מחמת דחקו השיאני לו וסבורה הייתי לקבל ואי אפשי כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני בכעסו אין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים: הג"ה מי שהוא נכפה (ט) י"א שאינו מום ואין כופין ע"ז לגרש ומ"מ אין כופין אותה שתהיה עמו הואיל ובאתה מחמת טענה (מרדכי פרק המדיר בשם ראבי"ה) וי"א דהוי מום באיש וכופין לגרש (הרא"ש כלל ע"ב)

(ט) י"א שאינו מום. עב"ש דמשמע דאין סכנה לשמש עם נכפית וברא"ש מבואר דיש סכנה ונ"מ לדינא ובאמת וליתא שם ברא"ש רק השואל והוא הבע"ד טען כך והרא"ש השיב לו בלא"ה דהוי מום ולא דהוי סכנה. גם ל ידעתי אם יש לדמות זל"ז כשהאשה נכפה דהוי סכנה ואם הוא נכפה לא הוי סכנה

סעיף ז. האשה שתובעת גט בטענה שאינה ראויה להכנות ממנו אין שומעין לה ואם טענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתשען עליו (י) (ואין לה כבר שום בן) (יא) אומרת שהוא גורם שאינו יודה כחץ אם שהתה עמו י' שנים ולא נתעברה ואינה תובעת כתובתה כדי שנחוש שתובעת גט כדי לגבות כתובתה וגם אין לתלות תביעות הגט בשום דבר אחר שומעין לה אפי' יש לו בנים מאשה אחרת דשמא נתקלקל אח"כ (יב) וכופין אותו להוציא ויתן מנה מאתים אבל לא תוס' ויתן נדוניתה מה שהכניסה לו ויש לו להחרים סתם על מה שטוענת דבר שאינה יודעת בו בודאי ואח"כ יתן כתובה ואם אמר אשא אשה אחרת עליה ואברוק עצמי שומעין לו ואם ילדה השניה תצא הראשונה בלא כתובתה ואם לאו יוציא שתיהן ויתן כתובה או ישא שלישית אם אפשר לי' למיקם בסיפוקייהו ויש מי שאומר שאם אמרה גם השניה שאינו יורה כחץ יוציא שתיהן ויתן כתובה ובכל גוונא אם ידוע שהוא עקר והיא באה מחמת טענה (יג) יוציא מיד: הג"ה. (יד) וה"ה אם שהה י' שנים ולא ילדה ובאה מחמת טענה שכופין אותו להוציא וליתן כתובה והתם לא מהני מה שאומר אבדוק עצמי ואשא אחרת דמ"מ לא אבדה הראשונה כתובתה הואיל ולא הוחזקה בג' אנשים והא דצריכה לטעון שאינו יורה כחץ היינו שידוע שהיו לו כבר בנים אז תלינן בדידה אם לא שטוענת שאינו יורה כחץ או בבעל השלישי שכבר הוחזקה (כך נראה סברת הטור והוא מסקנת התוס' והאשיר"י)

(י) ואין לה כבר שום בן. עב"ש בשם נ"י דה"ה בת. ואיני יודע מנין לן דאפשר דוקא בן לעולם יש לה מי לישען עליו ולקברה אבל בת כשתנשא לאחר היא ברשות בעלה ויכול לעכב עלי' ובדברי הפוסקים מדויק דוקא בן ומ"מ לדינא ודאי העיקר כהנ"י מאחר שלא נמצא חולק עליו בהדיא

(יא) ואומרת שהוא גורם. עב"ש דמביא כל השיטות גם דעת הרמב"ם ובאמת דברי הרמב"ם לפי פירושו של הב"ש תמוהין מאוד דאי דוקא באומרת שאינו יורה כחץ כופין ליתן כתובה אבל כל שיורה כחץ או ספק אין לה כתובה רק כופין להוציא א"כ תיקשי למה בהפילה ג' פעמים יוציא ויתן כתובה הא מצדו אין כאן חסרון דהא ודאי יורה כחץ שהרי נתעברה א"כ נימא דחזקת החולי ממנה ואין לה כתובה וע"כ צ"ל דדנין הואיל ולא מיפקדה דע"י שלא זכה הפילה אף שאין חסרון מצדו כלל א"כ כ"ש דראוי לומר ביורה כחץ או בספק דמחמת שלא זכה לא נתעברה ואדרבה בהפילה יותר י"ל דמחמת חולי הפילה מ"מ אמרינן דזכותו גרם שתחלה ותפיל א"כ כ"ש בלא ילדה. ואי נימא דיש רוח המפיל הולד כדאמרינן בגיטין (דל"א ע"ב) ולזה י"ל דזכותו גרם שתפיל אבל לא מחסרון בגופה א"כ תקשי הא התם מבואר דאותו רוח גורם שלא תתעבר ג"כ דשלשתן מקרא אחד דרשו דאשה מפלת בו ושכבת זרע מסרחת בו ע"ש. עכ"פ לא ידעתי הפרש בין הפילה או לא נתעברה דבזה נימא לא זכה ובזה לא

והנה הלח"מ שם דעתו להרמב"ם דלא כהב"ש רק כל שאינו יורה שוב לא אמרינן דמאחרת יוליד בנים ולזה הוקשה לו הך שהה עשר שנים שכתב הרמב"ם דכופין ה"ד אי ביורה כחץ או שאינו ידוע לית לה כתובה ואי באינו יורה הא לא יוליד כלל ותירץ דלענין להוציא כתובה האשה נאמנת שאינו יורה ולענין לישב עמה אינה נאמנת שמא מחמת זכות הוא ע"ש. ומלבד הלחץ שיש בדבריו אני תמה הא בש"ס שאלו האי שמא לא זכה שמא לא זכתה היא. ותרצו דהיא לא מיפקדה וקשה כיון דהיא אומרת שאינו יורה כחץ ושוב לא יוליד לעולם א"כ לכך יש לה כתובה כמו אם הי' ידוע שהוא עקר פשיטא דל"ה שייך לומר דלא זכתה היא כדמוכח להדיא בדברי התוס' שם (דס"ה ע"ב) בד"ה ואי דכל שידוע שהוא עקר שוב ל"ש לא זכתה א"כ באינו יורה כחץ האיך שייך לא זכתה וברור דדעת הרמב"ם דאפי' אינו יורה כחץ מ"מ י"ל מחמת זכות הוא ובאשה אחרת יורה כחץ ויוליד כדעת הב"ש דלא כהלח"מ ומ"מ הנ"ל קשה מאוד לדברי הב"ש ולא ירדתי לסוף דעת ה"ה שכתב שדעת הרמב"ם כדעת הרי"ף והם רחוקים זה מזה דלדעת הרי"ף אפי' יורה כחץ וכ"ש בספק כל שאינו טוען ברי מינה כופין להוציא ויתן כתובה. ולהרמב"ם כל שאינה טוענת ברי שאינו יורה כחץ אין לה כתובה ואפי' בספק

ואין לי מקום לפרש בדברי הרב ז"ל אלא שהוא ז"ל סבר שמה שאמרו יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות