תפארת יעקב אבן העזר גיטין רעה

כמו במומין הנזכרים לעיל דהיינו כפי' גמורה ותמהני מנין להם דבר זה הא לא מצינו רק אשה עוברת על דת ולא איש ומה ענין זה לענין כפי' לגרש וכ"ש דהך דעה החולקין במומר א"כ וכי עדיף זה ממומר ומדברי הרב משמע דבהא אפשר דכ"ע מודים ודוחק לומר לפי שאמרו כל המזנה אשתו מזנת תחתיו דפשיטא דעל סברא זו אין כופין להוציא ועוד דמשמע דוקא כשהיא קובלת עליו וא"כ מה ענין זה שייכות למום עד שבשביל זה נשמע לה לכופו ואף דהמדיר שלא תלך לבית אביה כופין בשביל שמצערה ולמד מזה הרמב"ן בתשו' מכ"ש למכה אותה דמצערה בגופה א"כ י"ל ה"נ יש צער גדול לאשה כשבעלה רועה זונות מ"מ לא דמי דהתם מצערה להדיא שמוחה בה ההליכה לבית אבי' או מכה אותה אבל הכא הוא אינו מצערה רק היא מצטערת בעצמה ובודאי שאין כופין רק באותן השלויין במשנה ועוד דהא קיימ"ל כשמואל דעד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון א"כ ה"נ נייסר אותו בשוטים שלא יעשה כך א"כ למה נייסרו לגרש גם בדברי הרמב"ן במכה אשתו הי' קשה לי נייסר אותו שלא יכה ולמה נייסר ליתן גט רק הרמב"ן מיירי באמת דכבר נלקה בכל מיני רידוי וכפי' ואינו שומע וחוזר ומכה א"כ אשה בושה לבוא בי"ד בכל פעם בפרט שמקבל המכות וחוזר לרשעתו הילכך כופין ולפ"ז ה"נ אפשר דכוונת האגודה בכה"ג דכבר הלקוהו בכל מיני רידוי וכפי' שלא יעשה כן וחוזר בו ועושה וגם בזה צ"ע מטעם הנ"ל שאינו דומה צער המצערה לצער שהיא מצטערת כנ"ל גם י"ל דידוע דדברי האגודה רובם הם מהרא"ש והרא"ש פוסק כרב אבל לדידן דקיימ"ל כשמואל א"כ ה"נ כופין שלא יעשה עוד כן ולא לגרש וצ"ע

סעיף ב. מי שהיה בעלה בעל ריח הפה או ריח החוטם או מלקט צואת כלבים. וכיוצא בה ומת ונפלה לפני אחיו ויש בו אותו מום שהיה בבעלה יכולה היא לומר (ה) לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ויחלוץ ויתן לה כתובה

(ה) לאחיך הייתי יכולה לקבל. כבר כתבתי דלדעת הפוסקים דרבנן פליגו אפי' בלא התנה קמש"ל שפיר אף דלאחיו היתה מוכרחת לקבל מ"מ ליבם א"צ לקבל אבל להפוסקים דבלי התנה מודי רבנן א"כ מאי קמש"ל פשיטא דליבם אינה צריכה לקבל ודוחק לומר דמיירי בהתנה ועוד דמה שייכות תנאי אצל היבם וצ"ל להך דעה דמודי אם שהתה עם בעלה זמן מה ושתקה לכ"ע אינה יכולה לומר עד עכשיו הייתי יכולה לקבל ועכשיו לא ובהא קמש"ל דליבם יכולה לומר כן דהוא איש אחר רק צ"ע דאיזה שיעור יש בדבר לפ"ז ומ"ש הב"ש סק"ב דאינה כמורדת מחמת קים לי כהנך דרבנן מודי בלי תנאי מ"מ בהך גוונא כששהתה עמו עידן ועידנים ואח"כ אמרה שאינה רוצה לקבל לכ"ע הוי כמורדת כנ"ל

סעיף ג. האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו לזון ואם אין ב"ד יכולים לכופו לזון כגון שאין לו במה לפרנס (ו) ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון אם תרצה היא כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה וכן הדין למי שאינו רוצה לשמש: הג״ה. וכן איש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו תמיד כופין אותו להוציא כו עי"ז אינו זנה לפעמים ופורש ממנה בתשמיש יותר מעונתה והוי כמורד ממזונות ותשמיש (תשו' הרשב"א סי' תרצ"ג) וע"ל סי' ע' וסי' ע"ז. איש המכה אשתו עבירה היא בידו כמכה חבירו ואם רגיל הוא בכך יש ביד ב"ד לייסרו. ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני. רידוי וכפיה ולהשביעי שלא יעשה עוד ואם אינו ציית לדברי הב"ד י"א שכופין אותו להוציא בלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם ומעשה כותים הוא וכל זה כשהוא מתחיל אבל אם מקללתו בחנם או מזלזלת אביו ואמו והוכיחה בדברים ואינה משגחת עליו י"א דמותר להכותה וי"א דאפי' אשה רעה אסור להכותה והסברא ראשונה היא עיקר ואם אינו ידוע מי הגורם אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת שכל הנשים בחזקת כשרות ומושיבין ביניהן אחרות לראות בשל מי הרעה הזאת ואם היא מקללתו חנם יוצאת בלא כתובה ונראה לי דוקא ברגילה בכך ואחר ההתראה וכמו שנתבאר לעיל סי' קט"ו ואם הלכה מביתו ולוותה ואכלה אם יצאתה מכח שהכה אותה תמיד חייב לשלם (כל דברי הג"ה זו תמצא במרדכי פרק נערה בשם מוהר"ם וב"ז סי' פ"ח) וכמו שנתבאר לעיל סי' ט'

(ו) ואינו רוצה להשתכר. זהו לשון הר"ן בשם הרשב"א ולשון זה מורה שאם באמת אין לו ורוצה להשתכר ואינו יכול אפשר שאין כופין ואף דהוכחת הרשב"א הוא מדלא פליג שמואל רק עד שיכפוהו לזון יכפוהו לגרש משמע דכשאי אפשר לזון כופין מ"מ יש לומר דרב גופא ל"א רק באומר איני זן שאינו רוצה אבל באין סיפוק בידו מודה ובהא פליג שמואל דכופין לזון וכן נראה מדברי תוס' פרק המדיר דהקשו אמאי לא קתני הך דרב במשנה דכופין להוציא ותרצו דל"ק במשנה רק הנך דליכא פשיעת הבעל ואפי' מקמץ ומצרף אינו מתכוון להקניט רק מלאכתו בכך אבל בדבר דהוא פשיעת בעל בודאי כופין והשתא דוקא בכה"ג דאינו רוצה לזונה דהוא פשיעת הבעל אבל אם באמת אין לו ואינו יכול לזונה מוכח במשנה דאין כופין דאל"כ אמאי לא קא חשיב לה דבהא נמי ליכא פשיעת הבעל ומ"מ נ"ל דהיינו דוקא אם יש לה עכ"פ לחם הצריכה להחיות נפשה רק שאינו נותן לה כפי תקנת חכמים אז תליא אי אינו רוצה לרב כופין לגרש ולשמואל כופין לזון ואי אינו רוצה להשתכר כופין לגרש לסברת הרשב"א אבל אי אינו נותן לה אפי' לחם להחיות נפשה בהא ודאי כופין להוציא והתוס' מודים בזה ואין כאן קושיא דלא קא חשיב במשנה דלא חשיב רק דרבנן ולא דאורייתא כמבואר שם והך דאורייתא הוא שארה לא יגרע והיינו מזונות רק דהתוס' לא תרצו כן דמשמע להו דלרב כופין כל שאין נותן לה כפי תקנת חכמים כל צרכה והוצרכו לתרץ מכח פשיעת הבעל אבל היכי שאינו נותן לה כלום להחיות נפשה לא בעינן פשיעת הבעל דבמתניתין דאורייתא לא קא חשיב ושמואל נמי מודה בזה כיון שא"א לכוף לזון. ובזה תבין דברי הרמב"ם פי"ב מהל' אישות שהביא ב"י וז"ל ואם הי' עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפי' לחם שהוא צריכה לו כופין אותו להוציא וכו'. והרב ב"י חשב כי דברי הרמב"ם הם דברי הרשב"א ובאמת לא קרב אל זה כי דברי הרמב"ם אפי' במי שאינו יכול באמת לזונה לא מכח פשיעתו שאינו רוצה ולכך דיקדק אפי' לחם שהיא צריכה לו דבלא"ה כיון דליכא פשיעות אין כופין כנ"ל רק בהא כופין דהוי דאורייתא כיון שאין לה להחיות נפשה כנ"ל אבל דברי הרשב"א באינו רוצה להשתכר ובהא כל שאינו נותן לה כפי תקנת חכמים כופין אותו להוציא ובוודאי י"ל דהרמב"ם לא ס"ל הא דהרשב"א כלל דמ"מ עד שנכפהו לגרש נכוף אותו להשתכר כיון שיש בידו ואי דא"א להתברר אם ברצון ושאט נפש אינו משתכר או שאינו יכול להשתכר א"כ ממילא אין כופין כיון שאינו יכול רק באינו נותן לה אפי' לחם שהיא צריכה לו כנ"ל וצ"ע. עכ"פ המחבר קיצר בזה במקום שהי' לו להאריך ועב"ש ס"ק ה'. ולפי מה שכתבתי באינו יכול לזונה כפי תקנת חכמים כ"ע מודים א"כ בהא הוי מורדת לכ"ע

סעיף ד. האיש שנולד בו מומין אחר שנשא אפי' נקטעת ידו או רגלו או: