תפארת יעקב אבן העזר גיטין רעד

גדול כאן בבורסי קטן אלא לרב יהודא קשיא. תנאי הוא מקמץ זה בורסי וי"א זה המקמץ צואת כלבים ע"כ ולזה פסקו כהך תנא דמקבץ צואת כלבים דרב יהודא קאי כוותי' אמנם יש לדקדק בבורסי קטן מה דינו כי בס"ד בודאי קטן שוה לגדול אמנם למסקנא דמקמץ מקבץ צואת כלבים א"כ י"ל דבורסי דוקא גדול ולא קטן

ונראה דבלא"ה יש להבין דקאמר מתני' לא קשיא כאן בבורסי קטן והדבר תמוה למה לי דקתני קטן וגדול דהא גדול כ"ש מקטן ובכה"ג ל"ש לומר זו ואצל"ז קתני דהא קטן בכלל גדול והיינו הך ודוחק לומר דאי ל"ה קתני בורסי הוי אמרי' מקמץ בורסי גדול דהול"ל בורסי קטן גם לא הבנתי לישנא דמקמץ לפרושי על בורסי קטן דמי מני להו לישנא בורסי קטן כמו בורסי גדול ומ"ש דקטן קרי' לי' מקמץ. לכן נ"ל דכ"ע ידעו דמקמץ היינו שהוא עוסק בצואת כלבים רק דר"י סובר דמקמץ הוא המקבץ בלבד ואינו מעבד בהם עורות כלל רק שהוא מקבץ ומוכרם לבורסי בזה בלבד הוי מום ואהא מקשי לי' מברייתא דקתני מקמץ זה בורסי והיינו שהוא מעבד עורות בצואת כלבים אבל המקבץ בלבד למוכרם לא משיב מום והיינו דמקשי תיקשי ממתני' דמדקתני בסיפא בורסי משמע דרישא אינו בורסי רק מקבץ בלבד ואהא קאמר דהא לא קשיא דרישא בורסי קטן שיש לו מעט עורות וזה עושה בצואת כלבים כי בקל משיג מה שצריך לו לעיבוד וסיפא בורסי גדול שיש לו הרבה עורות זה אין דרכו לעבד בצואת כלבים רק בסיד כדרך הבורסי והשתא תרווייהו צריכי קטן לרבותא אף שהוא קטן הוי מום וסיפא רבותא אף שאינו מעבד בצואת כלבים הוי מום אבל לרב יהודא דמפרש מקבץ בלבד תקשי לי' ברייתא והיינו דמשני תנאי הוא דמקמץ היינו מקבץ בלבד וי"א בורסי והיינו שהוא מעבד בהם עורות ולפ"ז כיון דקיימ"ל כרב יהודא דמקבץ בלבד הוי מום כ"ש בורסי קטן דהוא מעבד בצואת כלבים דהוי מום ובורסי קטן בסיד לא נזכר כלל בש"ס ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' מהך דפרק מי שמתו דעיקר הקושיא דלר"י הוי מום בלי עיבוד עורות רק בקיבוץ בלבד וכן משמע מדברי הר"ן שכתב בפירושו לדברי ר"י המקבץ צואת כלבים לעבד בהן עורות הרי דידעו דצואת כלבים לעיבוד הם עומדין רק דר"י מפרש אפי' אינו מעבד רק מקבצם לצורך עיבוד הוי מום ובזה באמת לענין ק"ש מותר קמש"ל דמ"מ מום הוי ודו"ק

(ג) ואם ידעה בהן כו'. דין זה צריך בירור דשם אמרו מעשה בבורסי שמת והי' לו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה לומר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכול לקבל והשתא לכאו' משמע בהדיא דלאחיו לא היתה יכולה לומר כן א"כ מוכח דרבנן פליגו אפי' בלא תנאי דהא התם לא הי' תנאי וקאמר דיכולה לומר ואי גם לאחיו היתה יכולה לומר כ"ש ליבם ומה בקשו במעשה זו ומזה מוכח להדיא לכאו' כדעת הרמ"ה

איברא ודאי הי' מקום לומר דאפי' למ"ד דבלי תנאי מודי רבנן היינו דוקא שרוצה להתגרש תיכף אחר נישואין אבל אם היתה עמו עידן ועידנים וקיבלה ולאח"ז מה רוצה להתגרש אינה יכולה לומר עד עכשיו אני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל דכיון דכבר קיבלה מקבלת היא בע"כ לעולם והשתא שפיר קמש"ל דליבם יכולה לומר לאחיך אני יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל איברא קשה מאד לומר, כן דא"כ איזהו שיעור יש בדבר זה דודאי לא יתכן לומר דלהך דעה דלא פליג בלי תנאי אין כופין רק תיכף אחר הנשואין דודאי ענין זה תלוי ברוב הזמן כי זמן קצר יכול אדם לסבול ולא זמן רב וע"כ דלעולם יכולה לומר עד עכשיו הייתי יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל

אמנם יש לדקדק להיפוך דאי ס"ד דרבנן פליגו גם בלי תנאי א"כ הך מעשה הוי מעשה לסתור דהא מעיקרא הוי ס"ל לחכמים דמקבלת ע"כ לעולם ועכ"פ הו"ל להש"ס להקשות מעשה לסתור ולישנוי' חסורי מחסרא. בד"א בבעל עצמו אבל לאחיו כופין ומעשה נמי כדרך הש"ס בכל מקום וברור דהכוונה כך דודאי רישא דמתני' דקתני ואלו כופין להוציא לכ"ע אתיא ככ"ע והיינו דמיירי שלא היתה יודעת שיש לו מום זה והיינו דמביא עלה מעשה דאי באחיו כה"ג ביודעת אינה יכולה לומר איני יכולה לקבל אבל ביבם הוי כמו לא יודעת בבעל דאף דכבר ידעה באחיו ליבם איני יכולה לקבל אבל אי נימא להיפוך דאפי' יודעת בבעל ראשון נמי כופין להוציא א"כ כ"ש יבם כנלפענ״ד

ויש עוד ראי' מהא דפריך בש"ס לעיל למ"ד היו מ"ל גדולים מ"ל קטנים ומשני כסבורה שיכולה לקבל ואינה יכולה לקבל. והדבר תמוה וכי המקשה לא ידע הך הא בהך משנה מבואר להדיא הך סברא לר"מ וכן לרבנן בלא התנה ואי נימא דמ"מ לא ידע לחלק בזה בין קטנים לגדולים כיון דסובר קטנים נמי נולדו לא ומ"מ מודה בהיו אלמא דאינה יכולה לומר כסבורה וה"ה גדולים מ"מ קשה הא רבנן נמי מודי בנולדו ופליגו בהיו ומ"מ במומין גדולים מודי רבנן דאמרינן כסבורה א"כ הוי לי' להקשות מרבנן גיפייהו וע"כ די"ל דלרבנן באמת אפי' גדולים בהיו אין כופין רק באינה יודעת ולכך פריך מדרשב"ג דלא משמע לי' לחלק ואף דלר"מ ע"כ צריך לחלק פריך טפי מרשב"ג אבל למ"ד דמודי רבנן בהיו בלא התנה בריח פה א"כ כמו דמחלקינן לרבנן בין גדולים לקטנים בריח פה לענין שיכולה לומר כסבורה כמו כן לרשב"ג בין קטנים לנקטעה ידו או רגלו וע"כ כדעת הרמ"ה ע"כ. גם מדברי התוס' יבמות ס"ד בד"ה מוציא מוכח שם כהרמ"ה ולכך תרצו דלכך לא חשיב באה מחמת טענה משום דר"מ ולא משום רישא דקתני היו וע"כ דהך היו היינו אינה יודעת ומצי למיתני באה מחמת טענה]

ועדיין צריך ביאור במה שנחלקו בהך משנה דלעיל מ"ד נולדו כ"ש היו ומ"ד היו אבל נולדו לא והשתא תקשי בשלומא למ"ד נולדו וכ"ש היו י"ל דכ"ש היו אפי' במום גדול אין כופין אבל למ"ד היו תקשי הא אפי' במום גדול אין כופין כגון ריח הפה. גם קשה למה לא חשיב בסיפא מומין קטנים בנולדו דכופין כיון דאפי' בגדולים דייקי נולדו וא"כ ה"ה קטנים וכן היו ולא יודעת הוי כנולדו אפי' בקטנים ומ"ש הב"ש דהך מ"ד באמת סובר דלא כהרמ"ה רק בלי תנאי מודי רבנן והוא דחוק מאד דכיון דלהך מ"ד ודאי מודי רבנן ולאידך לא שמענו שנחלקו בלי תנאי א"כ איך ניקום אנן לחלוק על הך מ"ד מה דלא מצינו חילוק ונ"ל דהך מ"ד סובר דודאי חכמים דלעיל במומין גדולים ג"כ מיירי ובכה"ג אין כופין ורשב"ג הוא דמחלק ועלה אמרי' ואלו שכופין ואף דרשב"ג בברייתא נקט נמי סומא ונקטעה רגלו לא חש התנא להביא רק במה דנחלק ר"מ אפי' הי' לו תנאי עמה אבל בהנך דברייתא אפי' לר"מ מהני תנאי והיינו דלא נקט במשנה לפרש מומין גדולים כי הם המבוארין במשנה אח"כ [והשתא א"צ לפרש היו דסיפא בלא יודעת דמה הפרש יש בין לא יודעת או נולדו הא היינו הך] והך מ"ד דמפרש נולדו סובר דכ"ש היו אפי' במום גדול כנ"ל: והנה הב"ש כתב דלדעתו בלא יודעת אפי' במומין קטנים כופין מכת מקח טעות ואפי' למ"ד נולדו לא והא דלא מוקי בהיו ולא יודעת וי"ל איפכא משום דפשיטא דלכ"ע מקח טעות ולפענ"ד א"צ לזה דאי נימא דהוי מקח טעות אין לה כתובה עכ"פ ובמשנה משמע יוציא ויתן כתובה כמבואר בתוספתא ודעת הב"ח דבלא יודעת במום קטן אין כופין דהא ג"כ היו מכ"ש מנולדו לשיטת הרמ"ה אבל לשאר פוסקים לא נזכר לא יודעת כלל ויש בדברי הב"ש ט"ס וצריך להיות וב"ח מפרש בע"א ולדידי' אליבי' דהרמ"ה אין כופין על מומין [פי' קטנים] אפי' היו ולא היתה יודעת מכ"ש [מנולדו] ולשיטת שאר פוסקים וכו' והך ואו אצל ומכ"ש צריך להיות גבי ולדינא כבר בארנו דממשנה יש לדייק כשיטת הרמ"ה: (י) עם מנאפים וכו' י"א שכופין אותו להוציא. משמע