תפארת יעקב אבן העזר גיטין רעא

תרי לישנא וקאמר לימא בדרב המנונא קא מיפלגו וקאמר דכ"ע אית להו דר"ה רק נחלקו אי בפניו דוקא או לא ולכאו' יש לתמוה דהא ע"כ לכ"ע דר"ה דוקא בפניו דאל"כ אפי' באו עדים מעיקרא להימנה ואי דס"ד דנשאת ואח"כ באו עדים עדיף א"כ ממילא בהא נחלקו ומה ס"ד דפליגו דמר לית לי' דר"ה לגמרי לכן נ"ל דס"ד כיון שנשאת הוי ממש כהך דר"ה בפניו שהרי בהכרח תצטרך להודות שלא תעשה עצמה זונה וכיון שאין אשה מעיזה והיא נשאת ע"כ דהאמת אתה ולזה ס"ד דהאוסר לית לי' דר"ה ג"כ ואשה יכולה להעיז וע"ז קאמר דכ"ע אית להו דר"ה רק דמר ס"ל דוקא בפניו ממש חשבינן לחזקה שאינה מעיזה אבל כל שלא בפניו זה ל"ה חזקה דהוא יביאה שתצטרך להעיז כשיבוא דהיא חושבת שתוכל להעיז ורק בפניו באמת אינה יכולה להעיז אבל שלא בפניו חושבת שגם בפניו תוכל להעיז ולפ"ז ממילא כשבא בעלה וכבר נשאת אינה נאמנת דעכשיו בודאי מוכרחת להעיז וזו הוא ראי' למ"ש לעיל היפוך כדעת הרשב"א בתשו' סי' אלף רי"ג ודו"ק

(טו) אבל חוששין לדברי'. עב"ש ודבריו אינם מובנים דמ"מ פשיטא דכל שלא קיבלה גט מהשני שחד"א להנשא לכל העולם כמו לכהן וליבם רק בגט נסתלק האיסור אבל כל שלא נתגרשה מה נפ"מ בין כהן לאחר וברור דהטור ריש סי' זה דכתב תצא בלי גט קאי על נתקדשה שם דמותרת לראשון בזה לא בעי גט לאסור על ראשון מכח מחזיר גרושתו אבל בנשאת דאסורה על ראשון בוודאי היא אסורה להנשא בלי גט משני איברא יש להבין בר"ן דכתב להחמיר כר"ה להצטרך גט משני וקשה הא בלא"ה כיון דנשאת ואסורה לראשון צריכה גט משני ובאמת לק"מ דכבר כתבו התוס' דהך לישנא ע"כ כמ"ד לא נשאת ממש רק התירה להנשא דאל"כ לא מוכח דכ"ש אסיפא ור"ש [אבל להך לישנא ניחא דכיון דקתני אינה נאמנת ודאי אפי' נשאת אינה נאמנת א"כ מוכח דבאו עדים ואח"כ נשאת תצא ואי דבאו עדים אחר שהתירוה בזה באמת לא תצא ודו"ק] ובאמת יש לדחות דברי התוס' אבל עכ"פ זהו כוונת הר"ן להחמיר בנתקדשה להצריכה גט לא משום שחר"א רק כדר"ה אבל בנשאת באופן שאסורה לראשון צריכה גט לכ"ע מכח שחד"א

כתב הר"ן בשם הרא"ה דאם אמרה מקודשת אני לפלוני אינה נאמנת עוד במיגו רק כשמודה לה ע"ש ונראה לי דדוקא במקודשת אני לומר פנוי' אני קאמר הרא"ה ז"ל אבל אמרה א"א אני לפלוני וגרושה אני דינו כמו א"א אני סתם כך נראה לי מדברי הר"ן והרא"ה שם מסידור לשונם ודו"ק כי נכון הוא וכתב עוד הר"ן שם דהא דמהני אמתלא דוקא בשלא עשתה מעשה אבל בעשתה מעשה ל"מ אמתלא ולכאו' נראה דוקא באמתלא שמודים שאמרה שקר אז רק לסיבה ידועה אז במעשה לא מהימנא אבל באמתלא שאומרת שחשבה באמת אז שכך הוא כגון בנדה שחשבה שהיא טמאה ואח"כ הראתה הדם וטהורה היא וכדומה בהא אפי' מעשה ל"מ ומהימנא באמתלא ויש קצת סעד לזה מהא דפרק האומר בסוגי' דוהוא יתן שכתב הר"ן דהתם מודה ר"ה שעשתה כן שחשבה דעדיין אינה מקודשת והרי שם עשתה מעשה וקיבלה קידושין למה מהני אמתלא וע"כ כמ"ש

אך יש לדחות דשא"ה דידעינן באמתלא דידה דהאמת כן הוא אף דלא ידעינן אי חשבה דל"ה קידושין מ"מ הואיל והאמתלא ידוע לנו מהימנא אבל אם נותנת אמתלא שאינה ידועה לנו כגון הכא אפי' אמתלא מורה שעשתה האמת במה שעשה מעשה מ"מ לא מהימנא ולפ"ז אשה שאמרה גרשתני אפי' בפניו ונותנת אמתלא לדברי' בודאי נאמנת שתדור עמו ואפי' הוא כהן אבל אם קיבלה קידושין מאחר נראה דלא מהני אמתלא כלל כיון שעשתה מעשה בקבלת קידושין כנ"ל

סעיף ט. הוציאה גט מתחת ידה ואמרה גרשני בעלי בזה ה"ז נאמנת ותנשא בו (טז) אע"פ שאינו מקוים כמו שנתבאר בסימן קמ"א וקמ״ב

(טז) אעפ"י שאינו מקוים. בזה נחלקו הרמב"ם והראב"ד וכבר הארכתי בזה לעיל סי' קמ"ב והבאתי ראי' ברורה לדברי הרמב"ם מסוגי' דריש גיטין ומ"מ הכרעתי לעיל אם באה בגט חתום בחתימות שאינם ניכרין לנו אותן האנשים כלל מי הם ומאיזה עיר הם באופן שאינה יריאה מהכחשה אין להקל נגד הראב"ד שלא להצריך קודם אבל בבאה בגט חתום באנשים הידועים לנו בשמותם למקומותם רק שאין ידוע חתימתם בהא יש להאמינה דהא אשה שאמרה גרשתני נאמנת רק דשלא בפניו אמרי' דמעיזה ואף דיש לה לירא שתצטרך להעיז כשיבוא מ"מ אין סומכין ע"ז דכל שלא בפניו חושבת שתוכל להעיז אבל בהא דיכול להכחישה באופן שלא תוכל להכחיש ולשקר בודאי יריאה והוי כמו מת דנאמנת דיריאה שיבוא וה"ה בגירושין כה"ג וע"ש היטב באריכות

סעיף י. בא הבעל וערער אם אמר ממני נפל ומצאה אותו (יז) אינו נאמן שהרי הודה שכתבו לה והרי הוא יוצא מתחת ידה אבל אם אמר הבעל על תנאי היה ועדיין לא נתקיים התנאי (או) פקדון היה או מעולם לא כתבתיו או מזוייף הוא (יח) יתקיים בחותמיו או בעירי מסירה כמו שנתבאר בסימן קמ"א וקמ"ב סעיף י"ג וי"ד

סעיף יא. ואם לא נתקיים אינה מגורשת להיות מותרת לאחריה אבל פסלה עצמה מכהונה

(ז) אינו נאמן. ואף דבשט"ח מבואר בסי' מ"ו בחו"מ דנאמן ממני נפל כבר כתבתי בספרי תפארת יעקב שם דשאני שט"ח דאפי' אין שום מכחיש דמזויף צריך קיום הילכך לאו מכח מיגו נאמן רק מכח הפה שאסר אבל בגט הרמב"ם לטעמו דבלי הכחשה הוי במקוים רק כשמכחיש א"כ אין כאן הפה שאסר רק מיגו דהי' מכחיש מזויף ול"מ מיגו להאמין טענה גרועה ממני נפל דהוי נפילה דיחיד וחזקה כל מה שביד אדם לא מצאו רק שלו הוא ע"ש

(יח) יתקיים בחותמיו. בטור הביא דברי בעל העיטור דאם ב' מערערין ל"מ קיום רק יתברר ותמה הטור מה בירור שייך דתרי כמאה ודעת הטור דמהני קיום אפי' בב' מערערין אני תמה דבש"ס פריך אילימא ערעור תרי. תרי ותרי נינהו והאיך קתני יתקיים בחותמיו מבואר דבתרי מערערין ל"מ קיום ודוחק לחלק בין אם הוא מקוים כבר בין שיתקיים עכשיו דשוב אין מקיימין כל שתרי מערערין וכן משמע לכאו' לשין הטור אבל הוא דחוק דמה נפ"מ הא אז כשנתקיים כדין נתקיים שלא הי' עוררין ועכשיו דיש עוררין נתבטל הקיום גם מדברי הב"ש דציין על יתקיים בחותמיו משמע דגם בתרי מערערין מהני שיתקיים והא ודאי ליתא. אמנם נראה לי ליישב דברי בעל העיטור דודאי תרי ותרי לענין אם אלו אומרים דמכירין דהוא חתימתם ואלו אומרים דאין זה חתימתם אז תרי כמאה אבל אם עדים מעידין שראו שחתמו או שהם בעצמן חתמו ואחרים מעידין דאין זה חתימתם מחמת שאין הזוממין עולה להם כפי שמכירין חתימתן של אלו בהא ודאי נראה ברור דאין משגיחין על אלו להכחיש העדים שחתמו או שראו שחתמו דכל כי האי לא ראינו אינה ראי' דיכול להיות שישנו כתבם אז דיכול איש לשנות כתבו לכתב אחר וכ"ש כשהעדים בעצמן באין לפנינו וחותמין כך שנית והדמיון עולה יפה הרי נתברר דהם אמת וזה כוונת בעל העיטור דצריך שיתברר שהוא חתימתם ולא יועיל הכחשת אלו והיינו כמ"ש שיבואו אלו ויחתמו לפלוני והחתימות ידמו זה לזה ובש"ס דלא מוקי בעירעור תרי משום דיתקיים בחותמיו משמע קיום על ידי