תפארת יעקב אבן העזר גיטין רסט

(ה) ואפי' הבעל עומד. לכאו' בש"ס לא מיירי כלל בפניו רק דלא סמכינן על הך סברא דיריאה עכשיו שמא יבוא ותצטרך להעיז להכחישו משום דחושבת דאיכא דמסייע לה אבל כשהבעל בפני' ומכחישה אפשר דנאמנת ואף דמצינו בעלמא דהיכי דמסייע לה מעיזה היינו היכי דליכא דמכחיש לה אבל היכי דאיכא דמכחיש אינה יכולה להעיז תדע דהא באשה שאמרה לבעלה גרשתני בלי עדים כלל שלא בפניו דאפי' נשאת לא מהימנא ולא אמרי' דיריאה דתצטרך להעיז ומ"מ במעיזה בפניו נאמנת ש"מ שיש חילוק בין הך דיריאה דתצטרך להעיז ובין מעיזה באמת בפניו וא"כ ה"נ יש לחלק כן והי' אפשר לומר דהם מפרשים הקושי' בש"ס דבאמת מילתא דר"י סתמא נאמר ואפי' בפניו ולהימני' מדר"ה א"כ מוכח דיכולה להעיז אפי' בפניו ובזה הי' אפשר ליישב קצת דברי הרשב"א בתשו' שהבאתי לעיל סק"ד דהי' מפרש כנ"ל וקשיא לי' דילמא אם נשאת הכוונה דכבר נשאת ושוב יכולה להעיז כיון שהתחילה להעיז ומזה הוכיח דלעולם אינה יכולה להעיז בפניו היכי דליכא סיוע אך באמת הא ליתא דמכל הפוסקים נראה בפרט מפירש"י דעיקר דנין התם על הנשואין דיריאה שתצטרך להעיז כשיבוא בעלה כמו במת דהכוונה כך ודברי הרשב"א הנ"ל תמוהין ומ"מ לדינא העיקר דאפי' בתרי ותרי יכולה להעיז בפני בעלה כיון שיש מסייע לדברי' כדעת כל הפוסקים

(ו) עכשיו נתגרשה. כל הפוסקים הסכימו דהלכה כרב אשי דהוא בתרא [ואף דבש"ס הגירסא ר' אסי דהי' קודם רבא מ"מ כיון דדברי רבא נאמרו קודם משמע דהעיקר הגירסא רב אשי] ואף דהרא"ש הביא דעת ר"ח דפוסק כרבא כבר דחה הרא"ש דבריו בשתי ידים ולכך לא חששו הטור ומחבר להזכיר דעתו ואני תמה הא ידוע דדברי ר"ח דברי קבלה הם בפרט כי נלפע"ד דדברי ר"ח נכונים וברורים ובחנם השיג עליו הרא"ש כמו שאבאר. והנה הר"ח כתב דלית הילכתא כרב אשי דקיימ"ל כולן צריכות להמתין שלשה חדשים ותמה הרא"ש דהא הכוונה שנשאת אחר ג' ע"כ ותמהני איך חשב להר"ח שטעה בדבר שהתינוקת יודעין בו וברור דכוונת ר"ח אי ס"ד שנשאת אחר ג' מהימנא במיגו דאי בעי הוה שתקה עד זמן הנשואין ואז מהימנא וסהדי נמי להימני במיגו דשתקי עד זמן ההוא וע"כ דנשאת מיד דאז אמרי' דלית לה מיגו שרצתה להנשא ואהא קשיא לי' הא צריכה להמתין שלשה חדשים מכת הבחנה וא"כ אוקימתא דרב אשי פריכא הוא (ובודאי שיש מקום לומר שנשאת תוך ג' וערק דדעת קצת פוסקים אפי' כנס עריקי' מסתייע אבל הוא רחוק לאוקמא בהכי ושינוי' דחיקא הוא] ובאמת דרב אשי לטעמי' דסובר דמונין לגט משעת כתיבה א"כ משכחת לה בפשיטות דנשאת מיד וליכא משום הבחנה אבל לדעת הרא"ש גופא וסייעתו דפסקו משעת נתינה א"כ אוקימתא דרב אשי פריכא ועכ"פ א"א לקיים דברי ר"א רק באופן דליכא משום הבחנה ונשאת מיד אבל היכי דאיכא מש״ס הבחנה ונשאת לאחר ג' אין כאן מקום שלא להאמינה והאיך כתבו בפשיטות דברי ר"א. לכן נלפע"ד לחוש להחמיר לדעת ר"ח דאפי' אומרת דנתגרשה מכבר אינה נאמנת. ולפ"ז פשיטא דאם אומרים נתגרשה מיד דאינה נאמנת ואפי' נשאת אח"כ

(ז) לאחד מעדיה. עב"ש דמשום חשד ליכא דבשנים ליכא חשד כמבואר בסי' נ"ב ע"כ. ואני תמה א"כ ל"ש לומר חשד בב' במעידין מעצמן דמהיכי תיתי לומר דמשקרי אבל הכא דשנים מכחישין פשיטא דאיכא חשדא כיון דבלא"ה אנו מסופקין דהם משקרים ועיקר קושייתם לא ידעתי דהא בנשאת לאחד מעדי' קאמר ודיעבד ודאי לא חיישינן לחשדא כמבואר לעיל בש"ע ובב"ש וח"מ שם וז"ב לפענ"ד אף שהתוס' שם כתבו כדברי הב"ש היינו משום דמשמע מדבריהם אפי' כנס יוציא ודו"ק

(ח) יודעין בודאי. מכל הפוסקים משמע דצריך שתאמר ברי שיודעת שמת ונתגרשה אבל מדברי רש"י התם משמע דכל שיודעת באומדן דעתה שמת סגי בהכי כיון שאין לבה נוקפה וכבר השיגו הר"ן דברי גמור בעי' ואין להאריך כאן כי בנתגרשה נראה דלכ"ע בעי' ברי גמור וסברת רש"י ל"ש רק במת כמובן

(ט) דחזקה היא שאין מקלקלים. עב"ש דהוא כדי ליישב קו' תוס' שם וחזר והקשה למה באינה יודעת הוי ספק ותי' בדוחק ולפענ"ד לק"מ דבלא"ה יש להבין בתוס' הא מעיקרא לא ס"ד דאמרה ברי לי וע"כ דאותה חזקה שיש לאשה בגירושין ע"כ משום שמא יוזמו העדים כמ"ש בת"י שם א"כ פשיטא דגבי עד יש הך חזקה רק התוס' כתבו גם באשה דהאיך מותרת היא לכך אפי' היא אינה יודעת הוי ספק מכח העד כנ"ל ודו"ק

סעיף ד. אמרו ב' ראינוה שנתגרשה וב' אומרים לא ראינוה (י) אפי' אם היו כולם שרויים בחצר א' ה"ז לא תנשא ואם נשאת לא תצא והולד כשר שבני ארם עשויים לגרש בצינעא: הג"ה. וי"א דאם אמרו שהיו כולם במעמד א' ושנים אומרים לא ראינו הוי הכחשה דכולי האי לא עבדי בצנעא (תא"ו נכ"ג ח"ג)

(י) אפי' היו כולם שרויין בחצר אחד. זהו מה דפריך בש"ס בברייתא מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומוקי רב אשי בראינו שנתקדשה וראינו שנתגרשה ולכאו' קשה הא אכתי תיקשי רישא לסיפא דברישא מוכח דאי מכחישין אלו לאלו לא תצא ובסיפא מוכח תצא. וראיתי להר"ן שכתב דרישא אשמעי' דתצא אפי' מעד אבל אי מכחישין ממש אי נשאת לעד לא תצא וסיפא קאמר בראינו לא תצא אפי' מאחר אבל במכחישין ממש מאחר תצא אמנם לפי הי"מ שכתבו התוס' שם ליישב קושייתם הא יש לחלק בין חזקת פנוי' לחזקת א"א דהקושיא הוא מדלא מחלק בסיפא בין ניסת ואח"כ באו עדים ש"מ דלא כר' מנחם בר' יוסי וא"כ לרבנן גם בגט לא תצא כהך ברייתא דלעיל שם ולפ"ז לר"א דמפיך להו א"ש בפשיטות דרישא קאמר בראינו תצא אבל במכחישין לא תצא מחמת חזקת פנוי' ובסיפא קאמר בראינו לא תצא ובמכחישין תצא מחמת חזקת א"א והשתא אין קושיא לחלק בין ניסת ואח"כ באו עדים דהא לא תצא קתני ובראינו דל"ש חילוק זה כלל ולפ"ז א"צ לדברי הר"ן כלל וכ"כ לפי דרכם של הי"מ צריך לומר דודאי הוי מצי לאוקמא כרבנן ואם נשאת תצא היינו לאחר ולעיל מיירי לעד רק דמשמע להו מדקתני סתם ואם נשאת דאפי' לעד תצא והשתא תינח השתא אבל לרב אשי דמפיק להו דקתני בראינו לא תצא א"כ מדיוקא דמשמע במכחישין תצא ליכא לאוקמא דהיינו לאחר אבל ברישא בחזקת פנוי' שפיר י"ל במכחישין לא תצא אפי' מאחר מחמת חזקת פנוי' והיפוך מהר"ן

איברא בלא"ה דברי תוס' הנ"ל צריכין ביאור דהאיך קאמר מ"ש רישא ומ"ש סיפא דהא בסיפא בלבד הוי קשה אי רבנן הא קאמרי לא תצא אי ר' מנחם בר' יוסי הוי לי' לחלק בין באו עדים ואח"כ נשאת לכן נראה ברור דאין כוונת הי"מ הללו לחלוק על תי' ראשון דבקידושין אפי' מדרבנן לא תצא מחמת חזקת פנוי' רק דקשיא להו תינח בנשאת לאחר אבל בנשאת לאחד מעידי' פשיטא דלא עדיף מגירושין דמהני לרבנן וא"כ כמו דמוקמינן הך דלעיל בנשאת לאחד מעדי' ה"ה דהוי מצי לאוקמא הך בהכי וע"ז כתבו הי"מ דליכא למימר הכי דתקשי סיפא דע"כ צריך לפרשה דאפי' לאחד מעידי' תצא א"כ כמאן אתיא אי כר' מנחם בר' יוסי הו"ל לחלק בין ניסת ואח"כ באו עדים ואי כרבנן הא לאחד מעדי' אפי' בגירושין לא תצא כמו בקידושין אבל לולא רישא הוי מצי לאוקמא כרבנן ובנשאת לאחר רק מכח רישא מוכח דבנשאת לאחד מעדי' מיירי ולפ"ז ע"כ מודים הי"מ דברישא עכ"פ מדרבנן תצא בנשאת לאחר רק בנשאת לאחד מעידי' לא תצא והיינו כדעת הר"ן: