תפארת יעקב אבן העזר גיטין רסו

דמפרש לאלתר כשהן עסוקין באותו ענין ולכך לא חיישינן לקנוניא תיכף אבל לאח"ז חיישינן והיינו כשנתארסה או ניסת ג"כ דאז יש חשש קנוניא וראב"א פליג דכל שלא נשאת לא חיישינן דדוקא אי בא לאבד זכות השני בנכסי' או בירושתה וכדומה בהא אינו נאמן אבל משום זכות באשה שקידשה ל"ח ודייק לה מדקאמר לא כל הימנו לאבד זכותו של שני ואי זכות האישות גרידא כיון דע"כ מיירי דהיא אומרת שאינה יודעת אם נתגרשה או הוחלף אח"כ דאי אומרת שלא נתגרשה הרי שוי' חד"א ונהי דנימא כיון דאינה אסורה לשני בטעות רק מטעם קנס לא אמרינן בהא שחד"א מ"מ צריכה עכ"פ גט מבעל הראשון דאפי' למשנה אחרונה דאינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה אבל בכה"ג דאיכא רגלים לדבר דשובר בידה בודאי הי' ראוי להאמינה להצריכה גט עכ"פ מבעלה הראשון ודוקא התם דאומרת טמאה אני לך ואוסרת עצמה עליו לגמרי וע"כ דמיירי שהיא אינה יודעת א"כ מ"ש דנקט זכותו של שני הא זכות דידה נמי הוי שתוכל להשאר גבי בעל שני וע"כ דלא משגחינן רק בזכות שזכה בימינה דהיינו נכסי' וירושתה וכדומה וזה ל"ש רק לשני והשתא כל שלא נשאת עדיין לא זכה בכל זה ואהא משני זכות הראוי' לשני ואפי' ארוסה והשתא שפיר קשי' להו לתוס' תינח לשמואל יש חשש קנוניא דכבר נתארסה ולא נשאת דמותרת לחזור אבל לראב"א מאי קנוניא יש ותרצו מה שתרצו וכן משמע בירושלמי דמייתי להדיא פלוגתא דמר מפרש לאלתר לא נתארסה ונתארסה הוי לאח"ז ומר מפרש בנשאת ולא ניסת ואף דבירושלמי משמע דמסייע ממשנה למאן דמוקי לה בנתארסה היינו מכח קושית תוס' דבנשאת ליכא קנוניא אבל גמרא דידן מסייע למ"ד ניסת באופן שכתבתי וס"ל כמו שתי' תוס' ועוד דבלא"ה יש חשש קנוניא להפקיע עצמה מבעלה שני שאינה רוצה בו וכה"ג חיישינן בסוף בתרא וממטי' גיטא לאיתתא דהאיך ע"ש, ועכ"פ כיון דבירושלמי מאן דקאמר נשאת דוקא נשאת פשיטא דראב"א דקאמר נשאת דוקא נשאת קאמר ומ"ש הרשב"א דנשאת לאו דוקא דהא בפ"ב דכתובות אמרי' לא נשאת נשאת ממש רק התירה להנשא א"כ פשיטא דנתארסה י"ל נשאת הוא תמוה חדא דהכא שאני דחזינן מאן דקפיד נשאת דוקא א"כ פשיטא דבכה"ג אמורא צריך לפרש דבריו ועוד דתינח נשאת אבל האיך קאמר לא נשאת זהו לאלתר מה שאין כן באמת רק אפי' לא נשאת הוי לאח"ז כשנתארסה ובהא לא שייך לומר כהי' הרשב"א דלאו דוקא קאמר דעכ"פ מה שאמר לא נשאת הוי לאלתר זהו אינו אמת ועכ"פ אפי' אי נימא דשמואל מוקי לה בלא נתארסה ג"כ שלא כנראה מדברי התוס' אבל עכ"פ לראב"א רחוק מאוד לומר דנתארסה והא לאח"ז מה שאמר בפי' לא נשאת לאלתר הילכך מ"ש הב"ש סק"ב בשם הב"ח לדעת הרשב"א צ"ע לפענ"ד שאינו נראה כן מדברי תוס' הנ"ל ועמ"ש בסמוך

(ב) אם לא נשאת. עב"ש דבכל זה אינה צריכה גט מבעלה הראשון ולפעד"נ פשוט דהיינו דוקא באומרת שאינה יודעת מה נעשה בגיטה ויכול להיות שנתגרשה בגט גמור והוחלף בלתי ידיעתה או שנתגרשה בשובר אבל באומרת שנתגרשה בשובר ולא הוחלף וכפי הנראה מפירש"י דפי' קנוניא אם כן מסתמא אומרת שלא נתגרשה אם כן נראה פשוט דצריכה גט מבעלה הראשון דשוי' חד"א ונהי דאינה אסורה לשני לגמרי מכח זה חדא דלמשנה אחרונה לא מהימנא ועוד דכיון דלפי דברי' הי' בטעות ואינה אסורה לו רק מטעם קנס א"כ על קנס לא אמרי' שחד"א אבל להצריכה גט מבעל הראשון דאמרי' שחד"א ולכך הרמב"ם דמפרש שממנה נפל ומצאו א"כ מיירי דהיא אינה יודעת כלום לכך לא זכה גט מראשון כלל אבל באומרת כמו בעלה בודאי צריכה גט כמ"ש

(ג) אינו נאמן. הרי"ף פסק כר"א כיון דמפרשי בגמרא אמוראי אליבי' והרא"ש העתיק דבריו ותמוה בזה הא הרא"ש פרק הנזקין כתב דאין מזה ראי' דבכמה מקומות מפרשי אמוראי לידע פי' המשנה אף שאינו להלכה ובאמת לק"מ דהתם שאני דללישנא קמא דר"נ מטלטלין עדיפי מגט וללישנא בתרא מטלטלין גרועי אבל הכא אי ס"ד דלית הילכתא כר"א רק כרבנן ולכ"ע לרבנן אפי' לאח"ז טובא אין זה גט א"כ מאיזהו צד נפרש דברי ר"א להרחיק המחלוקת כיון דהלכה כרבנן לגמרי א"כ כל מה שיש להשוות דברי ר"א לרבנן יש לנו להשוותם והאיך מפרש שמואל עמדו פליג ר"א כיון דבאמת הלכה כרבנן אפי' בניסת דיו שיחלוק ר"א בניסת ולמה דחוק לאוקמא מתני' זכות הראוי' לשני וע"כ דבאמת דברי ר"א נאמרו כהלכה ולכך משמע לי' לשמואל דאפי' בהא נראין דברי ר"א וראב"א פליג כנ"ל

סימן קנב. דין שני עדים אומרים שנתגרשה והאומרת אשת איש הייתי ונתגרשתי ובו יב סעיפים

סעיף א. (א) הבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן וחוששין לדבריו ותהיה (ב) ספק מגורשת ואפי' (ג) הודית לו שגירשה אינם נאמנים

(א) הבעל כו'. עב"ש סק"א דנראה דפסקו כמ"ד פלגינן אפי' בחד גופא. והדבר צריך ביאור והנה שם מייתי תרי מימרא דר"י בחדא אמר אינו נאמן ובחדא נאמן ומשני כאן למפרע כאן להבא והק' בתוס' האיך אפשר לפרש למפרע הא פשיטא דאינו נאמן דמאי הועילו חכמים בתקנתם שתקנו זמן ולמ"ד לא פלגינן י"ל דקמש"ל דאפי' להבא א"נ אבל למ"ד פלגינן קשה והניחו הדבר בתימה ולפ"ז להפוסקים דפסקו פלגינן גדלה תמי' הנ"ל כיון דבאמת פלגינן א"כ ע"כ למפרע בלבד מיירי וקשה פשיטא כנ"ל

אבל לפעד"נ ליישב קו' תוס' בפשיטות והוא שנראה לי דודאי באומר גרשתי למפרע ורוצה להאמינו באמת על איזהו ענין יש לו נפקותא למפרע כגון שזינתה וכדומה בהא וודאי ליכא למ"ד דפלגינן דיבורי' דהא עיקר הטעם דמאמינין לו דבידו לגרשה והשתא דעדותו באמת לענין הנוגע למפרע ממילא לא מהימן להבא דכל שאינו נאמן למפרע בדבר שבא להעיד לא שייך להאמינו כלל דהוא אמר גרשתי כבר כדי שיאומן למפרע אבל אי הי' מגרשה עתה לא הי' מועיל רק להבא ואי משום דהשתא יכול לגרשה אינו רוצה לאחזוקי נפשי' בשיקרא דאי יגרשה נראה שמודה שלא גירשה ועוד דיכול להיות דלא רצה רק אם יועילו דבריו למפרע וכל שלא יועילו שוב אינו רוצה כלל וז"ב לפענ"ד רק פלוגתייהו אי פלגינן או לא הוא באופן שאין עכשיו שום נפקותא למפרע והוא עצמו אומר שאינו רוצה שיאמינו לו רק שתהא מגורשת מעתה רק האמת אומר שגירשה כבר ובהא נחלקו דמ"ד דלא פלגינן סובר אף דאכתי הי' ראוי להאמינו מכח בידו לגרשה כיון שאין עדותו באמת רק על להבא רק שגירשה למפרע מ"מ כיון שאם אירע איזה ענין הנוגע למפרע אין אנו מאמינים א"כ א"א לסמוך על הגירושין גם להבא דלא פלגינן בחד גופא ומ"ד דפלגינן פליג דבהא נאמן ולפ"ז ר"י שפיר קמש"ל דאם אמר למפרע א"נ כלל בגוונא שהוא בא להעיד בדבר דלמפרע ובהא א"נ לכ"ע אפי' להבא אפי' למ"ד פלגינן דבכהאי גוונא ל״ש טעמא דבידו כלל כיון דכוונתו להעיד למפרע כנ"ל והשתא לא קשיא קו' התוס' כלל דבהא מיירי ר"י וקמש"ל דאינו נאמן גם להבא כיון שבא להעיד על למפרע להאמינו באמת למפרע באיזה ענין ולפ"ז בכה"ג אפי' להבא אפי' ספק ליכא דלגמרי א"נ ולפ"ז צ"ע בטור וש"ע שכתבו בפשיטות דהוי ספק ובאמת כה"ג נראה דהוי ודאי אינה מגורשת כמו שבארנו

ודע דלפמ"ש תוס' פ"ק דסנהדרין (דף ט':) בד"ה ואין דלהך סוגי' דכתובות אתיא כמ"ד בב"ב דבחד גופא לא פלגינן ע"ש א"כ כיון דקיימ"ל מחמת ממון אין נאמנין א"כ הלכה כהך מ"ד דבחד גופא לא פלגינן א"כ מבואר דלא כב"ש רק כשאמר למפרע