תפארת יעקב אבן העזר גיטין רנד

והרא"ש תמה עליו האיך פסק להקל בשל תורה. והוא תמוה דהא ע"כ צריך הרא"ש לפרש בברייתא משום לעז בעלמא דהא משמע מסתימת דבריו דמפרש כרש"י או כר"ח דאל"כ פשיטא שהי' לו לפרש. וכן נראה להדיא מדברי הטור א"כ ע"כ צ"ל דהך שמא פייס דמתניתין ג"כ דרבנן דאל"כ פשיטא דליכא למימר מאן דמתני אמתני' כ"ש אברייתא והאיך קאמר דהיא איסור תורה. גם בלא"ה נלפע"ד ברור דדעת הרי"ף כדעת הרמב"ם דאל"כ לאיזה צורך העתיק הך מאן דמיתני וסיים הא לא אתא ש"מ דכך כוונתו לפסוק במסקנא כיון דלא אתא לא חיישינן וזה ברור. גם בעיקר מה שהקשו דהלכה כלישנא בתרא לק"מ דהא הכא הוצרך הסוגיא לפרש מתניתין וברייתא למה לא חיישינן שמא פייס דהא בברייתא לכ"ע חיישינן א"כ האיך הי' באפשר לשנות איכא דמיתני קודם דהם קאי אהך משנה דאח"כ מעכשיו אם לא באתי ואדרבה אח"כ דקאמר מאן דמיתני הו"ל לומר בהיפוך מאן דמיתני אברייתא קודם ומדנקט בהיפוך ע"כ משום דתופס הך עיקר הא לא אתא לכך נקט לה במסקנא וכל זה ברור

(יט) תלה ביאתו בעדים. דין זה צ"ע להנך דמפרשי שמא פייס וביטל ברצונה א"כ י"ל דלא מהני רק נאמנות לה דאז לא חיישינן שביטל הנאמנות ג"כ דהיא לא תרצה דמה צורך לזה להניח הברירה מידה אם נתפייסה עכשיו להיות תחתיו אפי' בלי ביטול הנאמנות לא יהא גט שלא תאמר שבא אבל בתלה ביאתו בעדים מה בכך ניחוש שמא פייס וביטל התנאי לגמרי עם כל מה שתלה בעדים הכל נתרצו שניהם לבטל ובריצוי שניהם פשיטא דהכל נתבטל ומאי מועיל מה שתלה בעדים אבל נאמנות לה וודאי מהני כנ"ל. לכן דברי המחבר צ"ע בזה ודו"ק

סימן קמה. דין ש"מ ואם עמד ומת מחמת מקרה רע ובו י' סעיפים

סעיף א. הרי זה גיטך אם מתי או הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה או הרי זה גיטך לאחר מיתה (א) אינו גט (ב) ויש אומרים שהוא ספק

(א) אינו גט. עב"ש ולפי דבריו י"ל דבאם מתי למ"ד דהוי ספק אי הלכה כר"י א"כ אפי' אי הבעל חי ולא מת כלל הוי ספק מגורשת דאי הלכה כר"י אם מתי הוי תנאי א"כ כיון דאינו כפול התנאי בטל והמעשה קיים. ולפי דברי ה"ה ע"כ באינו כפול דאל"כ בוודאי תנאי היא. אך יש להבין בש"ס דקאמר ר"ה ולדברי ר"י חולצת וקשה כיון דמיירי באינו כפול דאי בכפול ליכא למימר לאחר מיתה הי' כוונתו כמ"ש ה"ה ובאינו כפול אפי' חי נמי ספיקא הוא ולמה קאמר חולצת וכמו כן במשנה גופא קשה דקתני במהיום ולאחר מיתה חולצת משמע דמחיים ליכא ספיקא וקשה היכי דמי אי בכפול ע"כ תנאי הוי ואי אינו כפול אפי' חי עדיין הוי ספק מגורשת. ודוחק לפרש גט ואינו גט מחיים ואם מת חולצת דהו"ל לומר בפשיטות הוי ספק מגורשת או מגורשת ואינה מגורשת כמו בכל מקום. וצ"ל דוודאי הנך דס"ל במהיום לא בעי כפול והוצרכו לאוקמי מילתא דשמואל בלי מהיום א"כ מוכרחין לומר סברת ה״ה דבכפול לא הוי גט לאחר מיתה אפי' לרבנן בלי מהיום אבל הנך דס"ל אפי' במהיום בעי כפול ושמואל במהיום א"כ י"ל דכפול בלבד הוי גט לאחר מיתה לרבנן כמו באם מתי גרידא. אבל לא ידעתי באיזה סברא נחלקו בהך מילתא מה שאין ענין למחלקותם אי מהיום בעי כפול ולא מצינו שנחלקו בהא בכפול בלי מהיום אי הוי גט לאחר מיתה לרבנן או לא. גם קשה לי דה"ל לתנא דמתני' ור"ה למיתני הך דינא באמת באופן שלא כפל התנאי ואפי' מחיים הוי ספק מגורשת דאי הוי גט לאחר מיתה לא בעי כפול דהוי קביעות זמן וממילא לא הוי גט כלל דדבריו קיימין ואי תנאה הוי ולא חזרה א"כ התנאי בטל ומעשה קיים ודו"ק

(ב) וי"א שהוא ספק. משמע דבלאחר מיתה ג"כ הוי ספק. ובאמת בזה דעת רש"י כפי מ"ש הר"ן לדעתו דאביי חולק אר"ה והכל מודים דאינה מגורשת כמו לכשתצא חמה מנרתקה. ובוודאי שכך נראין הדברים דקאמר הכל מודים ואפי' ר"י ולדברי ר"ה בהא נמי נחלקו לר"י ספק ולרבנן אינו גט. איברא דקשה מאוד דפריך לר"ה פשיטא כיון דלרבנן ספק במהיום כמו כן לר"י בלאחר מיתה גרידא. וקשה הא אביי חולק באמת דלכ"ע אינו גט. ומ"ש הר"ן דהוי מצי ליפרוקי הכי הוא תמוה דאטו אנן אפרוקא קשיא לן. אהא דמקשה פשיטא קשיא לן דהרי סברא פשוטה היא עד שאין צורך לאמרה כלל והאיך יחלוק אביי בזה. והנה מתחלה עלה ברוחי לומר דיש חילוק בין האומר לכשתצא בין האומר ולאחר מיתה דלכשתצא וכן לכשאמות מורה וודאי דאח"כ יחול הגט לא קודם ובהא מודה ר"י דלא משגחינן בזה בזמנו של שטר. ואין להקשות באומר מהיום לרבנן בוודאי אפי' בלכשאמות ספיקא הוי כיון דאמר בפי' מהיום א"כ ליתני רבותא לרבנן בלכשאמות די"ל דקמ"ל רבותא אפי' לאחר מיתה לא אמרינן וודאי תנאה הוי. אך באמת יען דבלא"ה כבר הוכחתי לעיל (סי' קמ"ד ס"ד) דע"כ לא פליג ר"י רק במת משום דאי הי' כוונתו לאחר מיתה בטל הגט לגמרי לכך יש לפרש בכל מה דאפשר לקיים דבריו שיהא גט דאל"כ לאיזה צורך נתן הגט אבל כל שיש לקיים דבריו דאפי' הי' כוונתו אח"כ לא נתבטל הגט כמו לכשתצא חמה מנרתקה דשפיר י"ל דהי' כוונתו שתתגרש אח"כ כפי פשטות לשונו ואם יחי' באמת תהא מגורשת אח"כ ואטו חדת הוא לן דאחד כותב גט ומגרש אח"כ ואף זה לא רצה (אח"כ) שתתגרש רק אח"כ משא"כ בתנאי מיתה שאם אתה אומר חזרה הרי הוא בטל הגט לגמרי וחספא נתן לה ונצטרך לומר שטעה וחשב דיש גט לאחר מיתה זה לא אמרינן דחזר בו וטעה ג"כ והיינו דנקט אביי במילתא חדתא בלכשתצא ולא נקט כהך גווני גופא דמיירי בה ר"י ורבנן במיתה הכל מודים בלאחר מיתה לא נחלקו רק באם מתי משום דבמיתה וודאי פליג ר"י [וס"ל[ כר"ה כיון דלרבנן הוי ספיקא אבל בלכשתצא ליכא ספיקא כלל כיון שהגט הי' מתקיים לפי דבריו שפיר אם לא הי' מת. ולפ"ז בלאחר מיתה לכ"ע הוי ספק אפי' לאביי להנך דחיישי לדר"י. אמנם מדברי המחבר לעיל (רס"י קמ"ג) מוכח להיפוך וכבר כתבתי בסי' קמ"ד כמה ראיות נכוחות כהנ"ל ע"ש שהארכתי

סעיף ב. הרי זה גיטך (ג) מהיום אם מתי או מעכשיו אם מתי הרי זה גט (ד) וכשימות תהי' מגורשת (ה) ויותר טוב שיאמר מעכשיו משיאמר מהיום שאם אמר מהיום ומת בתוך היום (ו) יש להסתפק שמא אין דעתו (ז) אלא מסוף היום ואין גט לאחר מיתה

(ג) מהיום אם מתי. עב"ש שהביא דברי הד"מ שכתב על דברי המרדכי פרק מי שאחזו. דהפוסקים לעיל (סי' קמ"ג) חולקין וכתב הוא לחלק בין ברי לשכ"מ. ולכאורה מדברי המרדכי שם שכתב מכאן הצריך מהר"ם שיהא הגט קיים כדאמרינן איכא בינייהו שנתקרע הגט והך מילתא בברי נאמר ש"מ שאין לחלק. ונראה שלזה כוון הד"מ שכתב דהפוסקים בסי' קמ"ג חולקין. אבל באמת אין צורך לחילוקו של הב"ש כלל ובלא"ה דברי הד"מ תמוהין ונעלם ממנו במח"כ תשו' מהר"ם שהביא המרדכי שם אח"כ והוא הראה מקום