תפארת יעקב אבן העזר גיטין רנב

לק"מ דמאיזה צד ניחוש שביטלה הנאמנות דבשביל שנתפייסה ורוצה להיות תחתיו אינה צריכה לבטל הנאמנות רק שלא תאמר באמת [שלא] בא כשיבוא ובזה לא יהא גט ומה צורך לה לבטל הנאמנות להכריח רצונה מכאן להבא שאפי' תתחרט אח"כ לא יועיל לה ומאי איכפת לה אם בידה הברירה ואם עכשיו נתפייסה שאפי' לא יבוא יהא גט אח"כ א"כ תאמר באמת שבא ולא תכחישנו ובזה לא יהא גט ואם תתחרט תוכל לומר באמת שלא בא הלכך לא חיישינן לביטול הנאמנות כל שצריך ריצוי דידה וזה ברור לפע"ד

והנה הרמב"ן ז"ל כתב על דברי הרי"ף הנ"ל דלפי הגירסא שגורסין בברייתא על מנת מוכח דאפי' מעכשיו בריצוי שניהם יכולין לבטל הגט שאפי' יקיימו אח"כ התנאי לא יהא גט ולמד מזה באומר הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז וביטלו שניהם התנאי אפי' נתנה לו אח"כ אינה מגורשת. והר"ן ז"ל השיב עליו דא"כ באומר מחולין לך ג"כ למה לא יהא גט כמו שאתה אומר דתנאי שבידם שלא לקיים יכולין להתרצות דאפי' יתקיים יהא כאילו לא נתקיים ה"ה להיפוך כיון שבידם לקיים למה לא יוכלו להתרצות שאפי' לא יתקיים יהא כאילו נתקיים לפיכך כתב הר"ן לחלק דדוקא הכא שהיא תנאי לטובתה שלא לעגנה הלכך יכולה היא לומר זהו הנאתי אבל בהך דמאתים זוז לא נמצינו למידין מהנ"ל דדעת הרי"ף בתשובה דבאם יכול לבטל התנאי לבדו בלא ריצוי דידה שהרי לא השיג ע"ז רק מנקרע ונאבד והתם בתנאי על מנת ומעכשיו הוא דוקא ולא באם ובמעכשיו יכולין שניהם לבטלו דהא הכא ע"כ במעכשיו דאי בלי מעכשיו ניחוש שביטלו לבדו או שביטל הנאמנות ג"כ ומה יועיל נאמנות ופשיטא שלא יפרש הרי"ף משום לעז דא"כ מה צורך לו לריצוי דידה יפרש דביטלו לבדו וע"כ דלא ניחא לי' לעז וקשיא לי' מאי מועיל נאמנות והוצרך לפרש בריצוי דידה א"כ מוכח דמיירי במעכשיו. ולא הבנתי דברי הרמב"ן שכתב דלפי גירסא על מנת מוכח כן הא מדברי הרי"ף גופא מוכח כן דהא יפרשה בעל מנת דוקא כמו שבארנו ודעת הר"ן ג"כ כדעת הרי"ף ממש רק מחלק בין הכא לאומר ע"מ שתתני לי מאתים זוז וכל זה הוא דלא כהב"ש (ס"ק ט"ו) שכתב דלהרי"ף ורמ"ה ותוס' איירי הסוגיא בתנאי אם. והא ליתא דלהרי"ף מיירי בעל מנת בהכרח כמו להרמב"ם ורמב"ן וכן הר"ן מודה להרי"ף בעל מנת ג"כ מהני ריצוי שניהם ובאם ליכא מאן דפליג דלא בעי ריצוי שניהם והתוס' מפרשים באם ויכול הוא לבדו לבטל. אמנם לתוס' אינו רק חשש לעז ולהרמב"ם ורי"ף ור"ן הוי חשש גמור באמת רק שיש לומר מדרבנן] ועדיין מה שהקשה הר"ן על הרמב"ן מהך דמחולין לך לק"מ לפע"ד ולא קרב זה אל זה כלל דשאני הכא כיון שהגט אינו גט עדיין סובר הרמב"ן דמהני ריצוי שניהם שלא יהא גט לעולם כיון דעכשיו בשעת הביטול אכתי אינו גט אבל התם כיון דעכשיו אכתי אינו גט אינו מועיל ריצוי שניהם שיהא גט רק שיאמר הא גיטך שנית או יקח הגט ממנה ויחזור ויתננו לה. גם י"ל דהרמב"ן מפרש התם בנקרע הגט ונאבד ולכך כאן דמבטלין שלא יהא גט לא בעינן שיהא קיים עכשיו אבל שם דבעינן שיהא גט צריך שיהא הגט קיים רק לומר דמעיקרא נתכוין לכך וע"ז אמרי' כיון דלצעורא איכוון לא נתכוון לכך מעיקרא רק השתא הוא דחוזר בו הלכך צריך שיהא הגט קיים ויאמר שנית הא גיטך בלא תנאי משא"כ כאן כיון דעדיין אינו גט יכול הוא לחזור בו עכשיו שלא יהא גט לעולם וזה ברור לפע"ד ולק"מ

ולענין הלכה העיקר בוודאי כדעת הרי"ף והרמב"ן ז"ל כי לפי דברי התוס' ורש"י לא ימלט לפרש רק מחשש לעז והוא דאפי' נימא דלא חיישינן לביטול בינו לבינו חדא כמו דתקנו שלא לבטל גט ע"י שליח מחשש תקלה רק בפני ב"ד או בפניו של השליח כמו כן כאן כל שיכול לבטל התנאי יש תקלה דמנין נדע שבטלו א"כ פשיטא דאפי' למ"ד בטלו מבוטל אבל איסורא איכא לבטל א"כ מאיזה צד ניחוש שביטלו בינו לבינו ועבד איסורא ועוד אי הי' כוונתו שיוכל לבטל בלתי שיודע לאיש א"כ גם זה למה לי דלעולם ניחוש שביטל אפי' לא יבוא וע"כ דכך הי' התנאי כל שלא יבטל בפני עדים לא יהא בטול א"כ כיון דליכא עדים שביטל מאיזה צד ניחוש שביטל ואין מקום לחוש רק שביטל בפני' והיא משקרת א"כ שפיר מהני נאמנות ע"ז ואין צורך לפרש משום לעז. אבל באמת אכתי קשה כיון שיכול לבטל התנאי כמו כן יכול לבטל הנאמנות ואכתי יש לחוש שביטל בפני' וביטל הנאמנות שנתן לה ג"כ. ולכך הוכרחו התוס' (י"ח.) לפרש לר"ח משום לעז. א"כ ממילא העיקר כהרי"ף ולא אוכל לידע האיך יפרנס ר"ח מאן דמיתני לה אמתני' כיון שמת ליכא לעז כלל. ואי יפרש באמת מאן דמיתני לה אמתני' דחיישינן באמת שבא וע"ז שפיר משני באומר נאמנת עלי שהיא יודעת מזה בבירור שלא בא ורק לעיל שמא ביטל קשיא לי' כיון דיכול לבטל שלא בפני' מאי מועיל נאמנות הא אינה יודעת מביטולו אבל הא וודאי יכול להיות שיודעת שלא בא בבירור ואין צורך לפרש משום לעז. מ"מ תיקשי כמו דחיישת במתני' באמת שבא ניחוש בברייתא ג"כ באמת שביטל ואינו מועיל נאמנות ואי דיותר נוח לחוש לביאתו באמת משנחוש לביטולו א"כ האיך קאמר מאן דמיתני אמתניתין כ"ש אברייתא מאי כ"ש הא י"ל לביטול לא חיישינן כלל כיון שאתה מוכרח לומר שחלוק חשש ביאה מחשש ביטול. ועוד דבלא"ה האיך מדמה חשש אמיתי לחשש לעז דלמא ללעז לא חיישינן כלל. ואין מקום לומר רק דסובר ר"ח דאפי' מת שייך לעז שהיבם יוציא לעז או דמשמע לי' דמת קמ"ל דהוי גט וכ"ש לא מת ובלא מת קשיא לי' ניחוש ומשום לעז וכל זה דחוק מאוד. אבל להרי"ף ניחא הכל בפשיטות דמיירי במעכשיו ובעינן ריצוי דידה דוקא ושפיר מועיל נאמנה. ובהכי יש לפרש בפשיטות מאן דמיתני אמתני' דס"ד לחוש לביטול אבל לא לחוש שבא דוודאי יש לפרש דידוע שלא בא רק לחוש לביטול אפי' לא בא כגון ע"י שליח וכדומה ואהא קאמר דמאן דמיתני אברייתא אבל אמתני' הא לא אתא ודוקא הכא שהוא עצמו בא יש לחוש טפי שבא לפייס כי למה בא וע"כ שאין [רצונו[ שתתגרש מעתה אבל בלא בא כלל מהיכי תיתי לחוש לפיוס וזה ברור. ולפ"ז ממילא גם הך מ"ד דסובר דגם במעכשיו יכול הוא לבדו לבטל אין לו [קיום] כלל דלפי דעתו אי אפשר כאן רק משום חשש לעז דאל"כ האיך מהני נאמנות כיון שיכול לבטל בעצמו בלי ידיעתה ואפי' לא יוכל לבטל רק בפני' מ"מ כיון דלא בעי ריצוי דידה יכול הוא לבטל הכל התנאי והנאמנות בלי רצונה ומאי מועיל נאמנות. והנך רואה כמה תמוהין דברי הרא"ש בזה שפי' כפירש"י או כר"ח ותמה על הרמב"ם שפסק כלישנא קמא דאמתני' לא דהאיך פסק להקל בשל תורה דהא לפי דעתו אינו רק חשש לעז כמו שבארנו. א"כ בהכרח דגם מאן דמתני לה אמתניתין אינו רק לעז דאי חשש אמיתי האיך קאמר כ"ש אברייתא כנ"ל וזה ברור. ויתר הדברים בענין זה יתבאר בסמוך על מקומו ומעתה נבוא אל ביאור דברי המחבר והב"ש עפ"י הנ"ל

(טו) הואיל ולא נתייחד עמה. עב"ש (ס"ק י"ג) ובת"ג השיג עליו וכבר בארנו דהעיקר כהב"ש ומ"מ הוכחתי דאפי' למאן דמתיר בגט ישן להנשא לכתחילה היינו דוקא בגט שניתן לגמרי אבל על תנאי ועדיין לא נתקיים אסור לקיים התנאי לכתחילה כמו שאסור לגרש וצריכין שניהם לבטל התנאי או שלא לקיימו לעולם ואם אמר בפי' תשמיש נראה לכאורה ג"כ דאם נתייחד עכ"פ כשיעברו ל' יום בלי תשמיש מגורשת. אבל מדברי התוס' והר"ן לא נראה רק לר"ה בטל לגמרי וכבר בארנו דצ"ל הטעם דוודאי לא גירש בגט ישן והי' כוונתו על ל' יום הראשונים משא"כ לר"י דלא התנה על יחוד כלל י"ל כל ל' יום שיהיו. וממילא אפי' נתייחד הוי גט ישן

(טז) הרי היא נאמנת. עב"ש ואשיב על סדר דבריו בקצרה מ"ש דהרמב"ם ס"ל דהסוגיא איירי בידוע