תפארת יעקב אבן העזר גיטין רלט

בהדיא בד"ה על מנת. דאפי' לא נגרוס כלל הך בבא על מנת שלא (תבעל) (תבעלי] מ"מ דייקינן שפיר מרישא. ומזה דייק רש"י דע"כ הכוונה אין חוששין שמא תבעל ובפלוני באמת חיישינן. ומ"ש עוד הרמב"ן דלכך נקט אבא ואביך משום דלא הוי שיורא היינו לטעמי' דבעל מנת נמי פליגי רבנן אבל לפי דעת רוב הפוסקים דבעל מנת לא פליגי ליכא למימר הכי

אמנם יש לתמוה לפירש"י שכתב דחיישינן שתבעל דומיא דעל מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם ומאי ענין זה לזה התם משום דלא הוי כריתות הוא דאגידה בי' כל ימי חיי' ואפי' תימא שסובר הרב ז"ל דהכא דמי ממש להתם דסובר התם נמי בנפל הבית או שמת האב הרי כלה התנאי ומ"מ לא מהני וה"ה הכא אף שכלה התנאי במיתת אותו פלוני מ"מ כיון שאמרה לינשא כל ימי חיי' הוי ממש כהך דהתם אבל מ"מ מאיזה צד פירש"י מחשש שתבעל והתם לאו מהאי טעמא הוא כלל. לכן נלפע"ד בכוונת רש"י שהוא ז"ל סובר דע"כ התם נמי מהאי טעמא הוא והיינו שכיון שאסרה כל ימי' לילך לבית אבי' א"כ אסורה לינשא כל ימי' שמא תעבור על תנאה וממילא לא הוי כריתות כלל דאגידה בי' כל ימי' ואסורה לאיש אחר על ידו. והיינו דקשיא לי' אי ס"ד דמשום דאסרה בשתיית יין או בהליכה לבית אבי' אף שאינו מענין האישות שהיתה אגידה בי' רק כל שהחמיר עלי' באיזה דבר שלא מצד אישות כלל ואין לו שייכות לאישות לא הוי כריתות א"כ תיקשי הא (בדף פ"ה.) מיבעי' לן התם אהך מתני' דקתני לאבא ולאביך דלא הוי שיורא חוץ מזנותך מאי חוץ מהפרת נדריך חוץ משלא כדרכה מאי חוץ מתרומתך וסלקא בתיקו. והשתא ומה הכא שלא אסרה רק בשתיית יין בלבד פשיטא לן דאין זה כריתות אף שאינו שייך לגדר האישות כ"ש התם דאסרה בביאה שלא כדרכה כל ימי' דהוא מגדר האישות. וכן בתרומה כפי פירש"י שם. והתוס' לא הקשו שם רק משום דבלא"ה לא אכלה אבל לולא זה הוי מודו דיש להסתפק בכהאי גוונא אי הוי שיור ולא הוי כריתות או לא ומ"ש דכאן פשיטא לן דלא הוי כריתות בשתיית יין בלבד ובהליכה לבית אבי' ובוודאי התם שאסרה כל ימי' מיירי ואעפ"י כך מיבעי' לן וסלקא בתיקו. וברור דהתם כיון שהיא מותרת לינשא מיבעי' לן שפיר אי הוי כריתות או לא כיון ששייר בגדר האישות שהיתה אגידה מקודם אבל לולא שהי' בו צד אישות לא הי' מקום להסתפק בכריתות דלא בעינן כריתות רק בדבר שהיתה אגידה בי' דהיינו נשואין ושאר דברי אישות כגון תרומה והפרת נדרים וכדומה אבל שתיית היין והליכה לבית אבי' בודאי אינו בגדר האישות כלל דיהא בעינן כריתות בזה ומה בכך דאסורה ביין כיון שמותרת להנשא רק טעמא דרבא כיון שאסרה ביין כל ימי' הרי אסורה לינשא שמא תעבור על תנאי וכיון שאסרה בנשואין על ידי זה שוב לא הוי כריתות ולא הוי גט כלל שהרי שייר בעיקר האישות שאסורה לינשא ולכך עדיף טפי מהפרת נדרים ותרומה דהתם שאני דמ"מ מותרת להנשא ואפי' בתרומה לא חיישינן שתעבור כיון דחוץ הוא אם תעבור לא בטל גיטא רק איסורא קא עבדא דלענין זה לא נתגרשה אבל מותרת היא לבעלה השני אבל כאן שהיא אסורה לשום אדם כל ימי' אין זה כריתות ואם קיבלה קידושין בינתיים לא הוי קידושין כלל. וזה שפירש"י דאינו גט שמא תבעל והיינו דלא הוי כריתות כנ"ל שהיא קשורה בי' שאסורה לינשא ואף דאכתי יש לחלק דהתם אסורה לעולם דאפי' מת האב כל יוצאי חלציו במשמע ואפי' נפל הבית יש לחוש שיבנה שנית משא"כ כאן כשימות אותו פלוני מ"מ סובר רש"י דהתם באמת במת האב יכולה לכנס לבית וכן בנפל ומ"מ לא הוי כריתות והיינו דעיקר תלוי במאמרו אם הוציא כריתות מפיו, תדע דהרבה פוסקים ס"ל דכל שמת הבעל בטל כשימות הבעל וע"כ דעיקר כפי מאמרו תליא מילתא שאם הוא אמר כל ימי חייכי ותלה התנאי בחיי האשה הרי אסרה כל ימי' ואף שיש לומר מבחוץ שמא ימות פלוני או נפול הבית בחיי' וממילא תהא מותרת אז מ"מ כיון שהוא זכר כל ימי חיי האשה לא תלינן להקל במה שנתחדש מבחוץ שנפול וימות פלוני קודם אבל כל שהוא תלה תנאי בפלוני או בחייו הרי הגביל לה האיסור והוי כריתות כפי מאמרו רק שנמציא מבחוץ להחמיר שמא תמות היא קודם וממילא לא תהא מותרת כל ימי חיי האשה זה לא אמרינן מאחר שהוא תלה התנאי בהגבלת זמן ואח"כ תהא מותרת הוי כריתות למפרע כל שנתקיים. ויש לי לדבר הרבה בענין זה ויתבאר לקמן עוד בזה כי אין כאן מקומו

(לו) ואין חוששין שמא תבעל לו. דין זה צ"ע כי דוקא לפירש"י הנ"ל מוכח כן אבל לפי פי' הרמב"ן הנ"ל שזכר המחבר דהכיונה אין חוששין שנבעלה והיינו שאינו נאמן שביטלה התנאי רק שיברר בעדים א״כ י"ל דבאמת חיישינן שתבעל וברייתא לא מיירי רק במת האב וס"ד דאסורה שמא נבעלה קמ"ל דלא כסברת הרמב"ן אבל כל שהוא חי מנ"ל דלא חיישינן שתבעל לו. וארווח לן בזה דהא בתוספתא מבואר להדיא דבאבא ואביך חיישינן שתבעל להם והתוס' דחקו מאוד לפרש לשון התוספתא דהכוונה אם נבעלה להם. מה שכמעט אי אפשר לכוון דבריהם בתוספתא. והיינו משום דקשיא להו דבהך ברייתא מבואר להיפוך וכדי שלא נצטרך לומר דפליגי כתבו כן אבל לפי דברי הרמב"ן דכאן הכוונה דלא חיישינן שנבעלה א"כ מהיכי תיתי לשבש התוספתא כיון דאתיא בפשיטות דבאמת חיישינן שתבעל להם וכל עוד שהם חיים אסורה לינשא אבל כשמתו ולא נתברר שנבעלה נאמנת שלא נבעלה ולא חיישינן שנבעלה ומשקרת. ועוד אבאר לקמן בסמוך דבהכרח יפרש הרמב"ן התוספתא בפשיטות שלא כדברי התוס' הנ"ל

סעיף יד. אמר לה ע"מ שלא תנשא לאבא ונשאת לא הוי גט (לז) שאין לו בה נשואין

(לז) שאין לו בה נישואין. תמוה לי על הטור ומחבר שסתמו בזה בלי שום חולק והרי הרמב"ן בחידושיו והרבה גאונים חולקין בזה שהרי כתב הרמב"ן לתרץ מה שאמרו והלכה ונשאת לזה שנאסרה עליו דאף דאין זה נישואין שהיא אשת איש מ"מ כל שנשאת דרך נשואין בהכי אמרה דכך היתה כוונתו א"כ פשיטא דהכא נמי כל שנשאת דרך נישואין עברה על התנאי. ומה שהביאו התוס' הראי' מתוספתא אינה ראי' כלל דבתוספתא הכוונה לחלק דבאמר על מנת שלא תנשאי לא חיישינן שתנשא לו שתעשה שגעון גדול כזה שתקבל קידושין מאביה ותכנס לחופה עמו אבל שתעשה איסורא חיישינן לכך כל שלא הקפיד בנישואין חיישינן משא"כ כשהקפיד דרך נישואין לא חיישינן אבל בעברה ונשאת וודאי גט בטל. ובאמת נראה שהתוס' כוונו להקשות דע"כ בסיפא הכוונה דנבעלה באמת דאי לחוש שתבעל תיקשי מברייתא דהכא א"כ מוכרח דברישא אפי' נשאת באמת לא בטל גיטא. אבל באמת הוא תמוה חדא דמהך ברייתא אין ראי' דהכא לא קתני רק שנבעלה לא חיישינן וכמו שכתבתי בס"ק לפני זה. ועוד דיש שאין גורסין כלל בהך ברייתא הך בבא דעל מנת שלא תבעלי לאבא ולאביך רק שהוגה בספרים כדי לכוון הקושיא ואי שתבעלי לא קתני וכבר כתבו התוס' גופא דאין צורך ועוד שיותר טוב לעשות מחלוקת בין התוספתא להך ברייתא משנמציא הך דינא דאפי' נשאת לא יתבטל הגט דא"כ לאיזה צורך התנה עלי' ואי נימא דבאמת כיון שאין נישואין במציאות אמרינן דלא הקפיד עלי' כלל ורק להפליג בדברים אמר א"כ תיקשי הא דקאמר (פ"ה.) דלמא בנישואין דעבר ואינסיב דמ"מ תיקשי