תפארת יעקב אבן העזר גיטין רלה

(כו) או שאמר האב. עי' ב"ש וכבר בארתי לעיל דבהא כ"ע מודים אפי' רשב"ג דלא מהני אי אפשי כיון דצריכה לשמש כל ימי חייו א"כ כל שלא מת עדיין עומדת בגדר לשמשו ולא עדיף אי אפשי משימוש גמור ולא פליג רשב"ג בסיפא רק משום דלת"ק אפי' עברו שתי שנים אינה מגורשת ולרשב"ג כיון שלא הי' העיכוב ממנה הוי כמו שקיימא ושימשה שתי שנים אבל קודם הזמן הרי צריכה לשמשו כל אימת שירצה וברישא כל ימי חייו ולכך לא נזכר ברישא רק מת ולא אי אפשי. ואף דבתוספתא נזכר דרשב"ג פליג באי אפשי היינו דתוספתא סובר סתם יום אחד א"כ כל שלא רצה יום אחד ועבר היום הוי כמו בסיפא שתי שנים אבל לרבא דסתם כל ימי חייו לא פליג רשב"ג ברישא. ועכ"פ מוכח בתוספתא דלת"ק לא מהני אי אפשי. ולא יכולתי לידע האיך יעלה על הדעת דאי יאמר פעם אחת אי אפשי כבר נפטרה ואפי' ירצה אח"כ בשימוש כיון שהיא צריכה לשמשו כל ימי חייו היום אינו רוצה ומחר ירצה ואפי' אמר שאינו רוצה לעולם בשביל מחילתו לא נפטרה דמחולין לך לא מהני רק שלא יהא עכבה ממנה וכל שירצה למחר הוי עכבה ממנה וכבר בארנו לעיל באריכות דכך סובר רש"י ובהכי ריהטא כולה סוגי'

(כז) וי"א וכו'. עי' ב"ש דרשב"ג מודה בלא הניקה כלל ובזה הקשה בתוס' שהקשו מנתינה בע"כ ובאמת הא ליתא דכבר בארנו דעיקר הך דינא דבעינן הנקה עכ"פ משום דקיי"ל כרבנן דמחמרי בתנאי הלכך אף דסתם ב' שנים היינו דלהחמיר אמרינן להרווחא אבל כשמת אמרינן להחמיר לצעורא אבל לרשב"ג דסובר לקולא בכל צד א"כ פשיטא דאפי' לא הניקה כלל הוי גט. גם תמהני על הב"ש שנעלם ממנו תוספתא דמוכח להדיא דרשב"ג פליג בלא הניקה דקתני ע"מ שתשמשי את אבא ע"מ שתניק בני מת האב או הבן כיון שלא נתקיים התנאי אין זה גט וחכמים אומרים יכולה היא שתאמר הבא אביך ואשמשנו ע"ש. והשתא הא פשיטא דמיירי שלא הניקה כלל ולא שימשה כלל דאי שימשה האיך פליג ר"מ במת הא שימשה כל ימי חייו ומ"מ פליגי חכמים א"כ אפי' תימא דהך חכמים רשב"ג כדמוקמינן בש"ס כה"ג אבל מ"מ מוכח עכ"פ דלרשב"ג אפי' לא הניקה כלל הוי גט. ומ"מ יש ליישב דברי הטור דנהי דרשב"ג סובר כן מ"מ הוא מכח הך דצידן דסובר להרווחא וכיון דכו"ע מודו דבצידן לית הלכתא כוותי' א"כ פשיטא ה"ה בהך ולכך לא העתיק הטור פלוגתת הרי"ף ור"י רק בסיפא וזה ברור. אבל דברי הב"ש תמוהין כנ"ל והנה הרי"ף העתיק הך דר"ח וכתב ע"ז ולית הלכתא כרשב"ג. משמע דמדר"ח מוכח לה דאי כללא דר"י אמת האיך אפשר לומר דכלהו רשב"ג דמיקל בתנאי א"כ כיון דכלהו חד טעמא למה דוקא בצידן אין הלכה כמותו ומזה הוכיח דבאמת לית לי' לר"ח כללא דר"י ודו"ק. ועמ"ש לעיל והוכחתי דאפי' לרשב"ג באמר אי אפשי צריכה להמתין עכ"פ שתי שנים שמא ירצה עוד וכל שעברו שתי שנים ולא רצה הוי כמי שקיימת תנאה אבל לא קודם ולרבנן אפילו עברו לא מהני אבל מת לפירש"י מהני לרבנן אליבא דרבא אבל לרב אשי לא כיון שהחמיר ע"ש באריכות. אבל במת הבן אני מסתפק לרשב"ג אי נימא דאי נולד לו בן יכולה לקיים התנאי בבן הנולד כיון שלא אמר בני זה א"כ מת צריכה להמתין שמא יהא לו בן אבל אי נימא דאינה יכולה לקיים תנאה בבן הנולד א"כ לרשב"ג כל שמת נתקיים התנאי ודו"ק

ונידון מ"ש בקושית התוס' כבר כתבתי ליישב קושית התוס' בפשיטות. ונידון מ"ש בתנאי מעות שנראה מקצתו הוא תמוה דמקצת הוי כאילו לא נתנה כלום לכ"ע ואין ענין לכאן להתחילה להניק. ועי' מ"ש לעיל (ס"ג) דמודה רשב"ג כל שהי' יכולה ליתן קודם דהוי עכבה ממנה במה שלא נתנה מעיקרא. ולפ"ז בטלו דברי הב"ש ודו"ק

סעיף ט. י"א דכי אמרינן דהניקה או שמשה יום אחד הוי גט צאו דוקא יום א' דאפי' בשעה אחת סגי. (כח) ויש מי שאומר:: דיום אחד דוקא כליל שכת ויומו

(כח) ויש מי שאומר. בב"י כתב להיפוך דהרמ"ה מודה רק בפריש יום אחד וכבר בארתי לעיל דיפה עשה שחזר בו כאן דפשיטא דאין חילוק כלל ולמד יום אחד דוקא אפי' בסתם כך הדין. והרמ"ה כתב פריש משום דסובר סתם כל ימי חייו ע"ש שהוכחתי כן בראיות. גם הוכחתי דדעת הרמב"ם כהרמ"ה [רק מעת לעת דוקא אינו מוכרח] גם נתבאר דאפי' מי שסובר יום אחד דוקא היינו לענין כשהוא חי אבל במת לכ"ע סגי בשעה אחת ע"ש בתוס' בד"ה ורמינהו ובמהרש"א שם

סעיף י. הנותן גט לאשתו על מנת שתתן לו מאתים זוז (כט) וחזר והתנה עלי' תנאי אחד בפני ערים שתשמש אביו שתי שנים לא ביטלו דבריו האחרונים את הראשונים אלא הר"ז כאומר לה עשי אחד משני תנאים רצה משמשת רצה נותנת (ל) ואין אחד מהראשונים ואחד מהאחרונים מצטרפים אבל אם התנה עלי' שתתן לו מאתים זוז וחזר והתנה בפני שנים שתתן לו שלש מאות זוז כבר ביטל התנאי של מאתים זוז וצריכה ליתן שלש מאות זוז וכן כל כיוצא בזה: הג"ה. וי"א דכל זה דוקא בשלא מסר לה הגט לא בתנאי ראשון ולא בתנאי שני אלא אחר שני התנאים מסר לה הגט בפני עדים הראשונים והאחרונים אבל משר לה הגט בשעת תנאי הראשון או השני אותו תנאי דוקא (הר"ן פרק מי שאחזו)

(כט) וחזר והתנה וכו' שתשמש אביו כ' שנים. בש"ס איתא להיפוך מעיקרא שימוש שתי שנים ואח"כ מאתים זוז. ויש לי ספק בזה אי מה שאמרו בשמוש הזה שתי שנים בדוקא אמרו דבעינן שיהיו ב' התנאים שווין שיש לשניהם קצבה ובזה י"ל דלא ביטל אחרון לראשון אבל כשהתנאי הראשון הוא דבר שאין לו קצבה שהרי צריכה לשמש כל ימי חייו לדעת הפוסקים כרבא גם אם מת אחר ששימשה במקצת כבר נתקיים אבל מאתים זוז צריכה ליתן בכל אופן ואפי' מת לא מהני ולא נתקיים וא"כ איך נימא שהשוה ב' התנאים והוי כמו ב' וג' מאות זו דביטל האחרון לראשון. וכמו כן להנך דס"ל בשימוש יום אחד סגי בסתם י"ל דבעינן דוקא שימוש שתי שנים וכדומה שיש לו השתוות למאתים זוז אבל בסתם כיון דשימוש כל דהו סגי האיך נימא דהי' כוונתו כל איזה שתרצה ובוודאי חזרה הוא ובוודאי שאי אפשר לומר דברייתא דנקטה שתי שנים בכדי] נקטה ומאי איכפת לה אי הוי קתני סתמא דהוי רבותא טפי ולא להוסיף דברים לקלקל הכוונה. לכן נראה ברור דוודאי שתי שנים דוקא דהיינו דבר שיש לו קצבה. ונראה עוד דאפי' מת לא מהני בזה אפי' לרשב"ג דהא עכבה ממנה שיכולה ליתן מאתים זוז לקיים התנאי ואפי' לפי מה שכתבתי לעיל דמת מהני לכ"ע הכא לא כיון שאמר אח"כ מאתים זוז בוודאי היתה כוונתו שיהא התנאי מוגבל שלא ישתנה כמו הך תנאי דמאתים זוז רק במקום מעות נתן לה שימוש שתי שנים או פחות או יותר רק שיש לו [קצבה[ ולא ישתנה כנ"ל. אעפ"י שלא ראיתי מי שהעיר בזה כלל

ונידון מה שהקשה הב"ש נלפע"ד עיקר דדוקא לקיום הקדושין שם יכול לבטל לגרוע ולהוסיף אבל לא שע"י ביטול התנאי יגיע ביטול הקידושין הלכך הכא שע"י ביטול התנאי מגיע ביטול הגט יפה הביא הרב מי שחולק בזה דלא מהני כנ"ל

(ל) ואין אחד מהראשונים. עי' ב"ש. ותמוה לי דפשיטא דצריך עיון רב ליישב הך דהכא מהתם דמ"מ כיון