תפארת יעקב אבן העזר גיטין רלד

בתוס' בד"ה ורמינהו. וכמו שכתבתי לעיל. ועי' מהרש"א שם. והנה התוס' חולקין בזה דלא בעינן שתניק כלל וכבר בארנו דשיטת רש"י עיקר עפ"י סוגית הש"ס וכל קושיות התוס' ישבתי על נכון באריכות

(כא) קודם שתניק. זהו דעת הרמב"ם. ותמהו עליו דלרב אשי ע"כ אפי' לא הניקה כלל. ועי' בה"ה ובר"ן מה שכתבו לדעתו. והוא תמוה דעיקר הקושיא דלרב אשי אי ס"ד דבעינן שתניק א"כ מאי איריא מת האב הא באי לא צריך יותר. וכמדומה שבזה לא הועילו כלום. וכבר כתבתי דעיקר הכוונה ברמב"ם דסובר כיון דלא אסיק בתיובתא היינו משום דרב אשי יום אחד דוקא קאמר ומת האב בשעה אחת והשתא לא פריך מידי כמ"ש התוס' שם בד"ה ורמינהו. וכמו שפירשתי דבריהם באריכות לעיל. ולכך פסק הרמב"ם דביום אחד סגי ואי מת ולא הניקה כלל לא מהני ודו"ק

(כב) שתי שנים. יש להסתפק אי התינוק כבר בן ו' חדשים וכדומה ואמר שתי שנים אי צריכה להניקו שתי שנים מהיום או דדנין כוונתו עד שיהא התינוק שתי שנים דאף דפי' מ"מ לא הי' הכוונה רק דלא מהני מת כמו שפירש"י אבל לא שתניק יותר משתי שנים. וקצת יש להוכיח כן מדברי התוס' שהקשו לפי רש"י לר"י דסובר י"ח חודש והוי להו להקשות לת"ק כשהתינוק כבר ו' חדשים דאיצטריך לפרושי שתניק שתי שנים מהיום וע"כ דבאמת אינה צריכה רק עד תשלום ב"ש ועדיין לא איצטריך לכך הקשו מר"י דאז וודאי לא סגי בשמונה עשר חודש כיון דפי' ב' שנים. ומ"מ צ"ע כיון דפי' שתי שנים ולא קאמר עד שתי שנים וודאי י"ל מהיום שתי שנים

(כג) הרי זו משלמת הזמן שפי'. יש לי ספק אי יש לו שני תינוקת ומת אחד אי יכולה לקיים התנאי במה שתניק השני. גם אי נולד לו בן אח"כ אי יכולה להשלים בבן הנולד דהא לא קאמר בני זה דוקא. ולכאורה הי' נראה כיון דלא קתני בסיפא מת האב רק מת הבן וא"א גבי אב א"כ י"ל דטעמא דת"ק דמת הבן עדיין לא קיימא תנאה ואגידא בי' שהרי יכולה להניק עוד כשיולד לו בן וכן בא"א תוכל לשמשו כשירצה וכל אימת שתשמשנו שתי שנים תקיים התנאי וכן כשתניק בנו אבל מת האב דלא שייך זה לא. ולפ"ז הי' מוכח דיכולה לקיים התנאי בבן הנולד. אך לפ"ז אם מת הבעל והבן מודה הת"ק לרשב"ג ולא משמע כן בפוסקים. ומ"מ נ"ל דאי' לא אמר בני זה אפי' מת אותו הבן שהתחילה להניק יכולה להניק בן אחר שיש לו ובנולד לו בן צ"ע

(כד) מת הבן. מדלא קתני גבי דאמר אי אפשי שתניקו בני שאינו מניח לה להניק הבן. משמע דבכהאי גוונא מודה ת"ק לרשב"ג וע"כ לא פליגי רק בעכבה שאינה לא ממנו ולא ממנה אבל בעכבה שהיא ממנו ולא ממנה בהא מודה ולכך לא נקט אי אפשי רק בשימוש האב לא בהנקת הבן. ותדע לך עוד דהרמב"ם נקט שתעשי עמי, מלאכה ובסיפא לא קאמר בהא דאמר אי אפשי והיינו דבהא לכ"ע הרי זה גט. איברא מדברי התוס' שהקשו לרבא מנתינה בע"כ והא הלכה כרשב"ג. אלמא דלרבנן אפי' בכהאי גוונא אתיא להו שפיר. ומ"מ אינו מוכרח דאלימא להו לאקשויי מרשב"ג. אבל לפי מה שתירצו לחלק באמת י"ל דמודו רבנן ובלתי ספק אי אפשר לדחות הוכחה זו דקתני גבי בן מת וגבי אב אי אפשי מבואר דגבי בן מודה ת"ק באי אפשי. ומ"מ פשיטא דלא גרע מנתינה בע"כ דאכתי לא קיימא התנאי ואם ירצה אח"כ צריכה להניקו עד ב' שנים ובשביל שאינו רוצה עכשיו לא נפטרה. ומהאי טעמא באמת לא קשיא קושית התוס' לרשב"ג מנתינה בע"כ דמודה רשב"ג דאי יכולה לקיים התנאי צריכה לקיים דאל"כ הוי עכבה ממנה אבל אי הוי נתינה כבר קיימא התנאי

(כה) או האב. במשנה לא קתני מת האב בסיפא. וכבר הוכחתי דעת רש"י דמת האב מודו רבנן משום דבהא ליכא טעמא לחלק בין סתם לפריש דהא איצטריך לפרושי להקל עלי' שלא תשמש כל ימי חייו. ולהפוסקים דפסקו כרב אשי באמת החמיר עלי' במה שקבע זמן אפי' בשימוש לכך מת האב ג"כ פליגי אבל לרבא בוודאי מת האב לא פליגי כלל וכיון דבלא פריש מת הבן מהני ה"ה בפריש מת האב דלהקל עלי' בא רק מת הבן דלא איצטריך ופי' בהא פליגי רבנן ובאי אפשי פליגי גבי אב ג"כ משום דבלי פריש ג"כ לא מהני אי אפשי ור"מ דפליג בברייתא במת האב משום דבברייתא סתם יום אחד כדמוכח בתוספתא ששם נשנו כל אלה הברייתות דמייתי וכיון דסתם יום אחד בפריש בא להחמיר עלי' וכ שבא להחמיר לא מהני מת כמו שבארנו כל זה בסוגית הש"ס לעיל באריכות. ולפ"ז יש לתמוה על הטור דפסק כהרא"ש כרבא ומ"מ העתיק מת האב. וביותר יש לתמוה דפסק אם אמר ו' חדשים ואין עוד ו' חדשים לתשלום ב' שנים וודאי לצעורא אמר ואי יש יותר מו' לתשלום ב' אף דפי' מהני מת. והוא תמוה דפשיטא דב' שנים בשימוש האב הוי ממש כמו ו' חדשים בבן ויש יותר מו' חדשים לתשלום ב' דהתם נמי הרי צריכה לדעתו לשמש כל ימי חייו וכשאמר ב' שנים הוי כמו ו' חדשים דבן וכיון דגבי שימוש לא מהני מת פשיטא דה"ה בהא. ואולי סובר הטור דמה שפסק הרא"ש כרבא היינו להחמיר אבל חש לדברי רב אשי ג"כ. ולפ"ז גבי שימוש במת חש לדברי רב אשי וא"כ להחמיר בא לכך לא מהני מת אבל בו' חדשים ועדיין יש יותר מו' וודאי להקל בא. ומ"מ צ"ע דגם בזה נאמר אולי הלכה כרב אשי דיום אחד וכל שפי' יותר הוי להחמיר וצע"ג

והנה הב"י כתב על דברי הטור שאינן מוכרחין ולפי מה שכתבתי י"ל דמוכח להיפוך גם בסיפא דמילתא דהטור בשאין עוד ו' לתשלום ב' שנים ג"כ יש מקום לעיין לפירש"י דפירש הטעם דלא איצטריך. והקשו עליו התוס' דהא איצטריך לר"י ולפ"ז נהי די"ל דלא חש רש"י להך קושיא לר"י דלדידי' באמת שמונה עשר חודש ונקט כ"ד לת"ק אבל כהאי גוונא דהטור דאפי' לרבנן איצטריך א"כ לא פליגי רבנן. אבל באמת הא ליתא דכבר בארנו דכל היכא דבא להחמיר אפי' איצטריך מודה רש"י דפליגי רבנן ובאמת לק"מ קושי' התוס' כמו שנתבאר באריכות

ועי' ב"ש (ס"ק י"ד) שהקשה כיון דבכל חי האב יכולה לשמשו יום אחד א"כ במת לא נשלם הזמן כמו בתנאי שתתן לו מאתים זוז. וקושיא זו לא קשיא רק להפוסקים יום אחד אבל אי סתם כל ימי חייו כל שלא שימשה רגע כבר נתבטל התנאי בפועל שאי הי' חי ולא שימשה כבר הי' מבוטל וה"ה מת רק להפוסקים סתם יום אחד קשיא לי' דיש לה שהות כל ימי חייו לשמש אותו יום א"כ אי הי' חי עדיין לא הי' מבוטל ה"ה מת לא נתבטל בפועל. וכל זה לפי הבנת ה"ה ברמב"ם שם אבל לפי מה שנתבאר לעיל והשגתי על ה"ה לק"מ. ובלא"ה דמיונו של ה"ה להתם מלבד מה שהקשיתי לעיל אבל בלא״ה האיך מדמה להתם דתוכל להמתין עד אחר י"ב חודש אבל לא שלא יהא גט לעולם. אך מ"מ אפי' לדברי ה"ה לא דמי להכא כלל דוודאי בלא"ה יש לתמוה על ה"ה דהא באמת נתבטל התנאי בפועל שהרי אמר לה ע"מ שתתני לי ואמרינן דליורשיו לא א"כ הרי קבע זמן לנתינה כל ימי חייו וכיון שמת ולא (נתנה] הרי ביטלה התנאי בפועל שלא נתנה בחייו. ובכרח צ"ל דסובר ה"ה דאף דאמרינן לי ולא ליורשי, מ"מ הוא לא הגביל הזמן דדוקא בחייו תנן ואי הי' במציאות ליתן לאחר מיתה הוי מהני רק ממילא בא שאינו במציאות ונתינה ליורשין אינו לו משא"כ כאן כיון דאמרינן דלא מהני השימוש רק בימי חיי האב דוקא אף דגם לאחר מיתה יש שימוש ליקח לו, ארון ותכריכין ולחצוב קבר וכדומה שאמרו יוסף חפני שמעון אפרתי הם שימשוני בחיי הם ישמשני במותי סבור מינה בהדין עלמא. אלמא דיש שימוש לאחר מיתה ג"כ. וכיון דאמרינן דלא מהני רק בחיי האב הרי קבע זמן לשימוש הזה בחיי האב וכיון שמת ולא שימשה כבר נתבטל התנאי בפועל כנ"ל