תפארת יעקב אבן העזר גיטין רלג

אפי' בתירוץ בתרא אינו מוכרח דנימא הך סברא דלא נתכוין לצעורא לצורך בנו לוודאי רק לספק ולכך מגורשת אפי' לא הניקה משום ספק להרווחא ספק לצעורא ואת"ל לצעורא שמא לא נתכוון לצערה רק לצורך בנו ואי נימא כן יהא מוכרח לתירוץ קמא דבלא הניקה לא דבתירוץ קמא אין הדבר בספק רק וודאי לצעורא ואין רק ספק אחד שמא לצורך בנו דוקא אבל לתירוץ בתרא הדבר בספק רק רבנן מחמרי בתנאי ורשב"ג מיקל ודו"ק. ומ"מ מלבד מה שדבריהם דחוקין מאוד לחלק בין הך לאיצטלית אבל בלא"ה כיון דס"ל לרבנן לצעורא ומ"מ במת פשיטא להו דלא נתכוין לצערה רק לצורך ואפי' ספיקא לא הוי א"כ פשיטא דבסיפא נמי כל שאין הכרח בדבריו שנתכוון אפי' שלא לצורך נימא ג"כ נהי דנתכוון לצערה מ"מ לצורך בנו הוא ואי משום דלא איצטרך לפרושי הא התוס' לא ס"ל כך דבסיפא נמי איצטרך כמ"ש בסמוך בד"ה בשלמא. א"כ מנין נאמר בסיפא דנתכוון לצערה אפי' שלא לצורך בנו כיון שאין הכרח ואי דחיישינן לזה ברישא נמי ניחוש. וע"כ צ"ל דכל שבא להחמיר עלי' אנו דנין בכל צד חומר שיש בו א"כ ברישא נמי כיון דעיקר התנאי וודאי להחמיר צריך עכ"פ שתניק שעה אחת לקיום התנאי ודו"ק. ועוד דמ"ש במפרש לא מהני מת כמ"ש בד"ה במפרש נימא דלא נתכוון רק לצורך בנו ומה שפי' להקל היא

בד"ה כאן במפרש וכו'. דבריהם אינן רק לשיטתם דבסתם מהני מת אפי' לא הניקה כלל א"כ ס"ד במפרש ג"כ קמ"ל במפרש בעינן יום אחד דוקא אבל לפירש"י דבסתם נמי בעינן יום אחד ולא מהני א"כ האיך קמ"ל זה במפרש הו"ל לאשמעינן בסתם דהא פשיטא דבסתם הוי רבותא טפי דהא באמת דעת התוס' בסתם לא בעינן כלל ובמפרש בעינן. גם יש לתמוה לפמ"ש מקודם דאף דרבנן ס"ל לצעורא מ"מ מהני מת אפי' לא שימשה כלל דלא נתכוון לצערה רק לצורך בנו א"כ ע"כ דזה פשיטא להו לרבנן דלא נתכוון לצער שלא לצורך א"כ מאיזה צד נימא במפרש דנתכוון אפי' שלא לצורך בנו הא פי' להקל עלי' ולמה יגרע מסתם והוא תמוה לפע"ד. לכן נלפע"ד דעיקר הקושיא ליתא דקמ"ל מפרש דכל שהניקה יום אחד משמונה עשר חודש סגי אפי' לא הניקה מעיקרא ולא אמרינן דצריכה להניק תיכף דוקא וכן ס"ל לרב אשי דסובר סתם כמפרש יום אחד דיום אחד משמונה עשר חודש סגי וה"ה מפרש לרבא וזה ברור. ומה שיש לדקדק לפי דברי התוס' הללו (בד"ה) בדברי] התוס' בד"ה בשלמא יתבאר בסמוך

בד"ה בשלמא לרבא כבר כתבתי לעיל ליישב קושית התוס' בפשיטות לרש"י ואדרבא מכח קושית תוס' הוכרח רש"י לפרש מת הבן שהניקה עכ"פ. ומה שהקשה ר"י לעיל בד"ה מת הבן כבר כתבתי דלק"מ ופירש"י מוכרח ואדרבא דברי התוס' נפלאו ממנו דמה זה שכתבו הואיל ופי' שתי שנים וודאי לצעורא קא מכויין דמ"מ תינח בהנקה בשימוש מנין דלצעורא קא מיכוון הא להקל עלי' בא וכן בהניקה מנין לצעורא שלא לצורך בנו דלמא פי' לאפוקי י"ח חודש ועוד דאי משום דפי' א"כ היינו הך פירש"י משום דלא איצטרך לפרושי דאל"כ מה בכך דפי' דנימא דנתכוון לצערה שלא לצורך. אך מה שהקשה מהרש"א דנימא לחלק לרב אשי דסיפא להחמיר רישא להקל. לק"מ לפע"ד דע"כ לא כתבו התוס' לעיל רק אי סתם ב' שנים הרי [במאמרו[ זה יום אחד בא להקל עלי' א"כ ס"ד אפי' מת אבל בלא פי' כלל רק סתם יום אחד א"כ וכי בשביל שלא החמיר רק יום אחד נימא אפי' מת ואיזה שיעור יש בדבר כמה הוא צריך להחמיר והרי כל דבריו להחמיר רק שלא החמיר יותר מיום אחד אבל לעיל היכא דסתם ב' שנים והוא פי' יום אחד הרי בא בדיבור זה להקל עלי' מה שבלא זה היתה צריכה יותר וזה ברור ולק"מ. זהו מה שרצינו לבאר בענין זה. ומעתה נבוא אל ביאור השו"ע והרב

(יז) כמפרש יום אחד. עי' ב"ש הטעם דלצעורא קא מכוון. ונ"ל דהיינו דוקא למ"ד דאפי' שעה אחת סגי אבל למ"ד דבעינן יום אחד דוקא א"כ י"ל דוודאי להרווחא קא מכוון רק דביום אחד נמי איכא הרווחא אבל שעה אחת דליכא הרווחא לא והיינו דסובר דוודאי אתיא כרבנן דמחמרי בתנאי. ולפ"ז הי' מקום לחוש להרווחא רק ביום אחד נמי הוי להרווחא. ובהכי ניחא דבתוספתא איתא להדיא שימשה שעה אחת הר"ז גט. ולפי הנ"ל י"ל דהך תוספתא באמת כרשב"ג דמיקל בתנאי ומקלינן דלצעורא איכוון וסגי בשעה אחת אבל אנן כרבנן דמחמרי בעינן יום אחד

(יח) וי"א דצריכה לשמש כל ימי חייו וכו' כ"ד חודש. כ"כ הרא"ש וכתב ב"י דהוי ספק מגורשת להרא"ש נראה מדבריו משום דמספקא לי' אי הלכה כרבא או כרב אשי אבל באמת נראה דכוונת הרא"ש כיון דהא דבעינן כ"ד חודש הוא משום דלהרווחא איכוון א"כ תיקשי הא רבנן ס"ל בהך דאיצטלית לצעורא וע"כ משום דהכא והכא לחומרא כדאמרינן התם דרבנך מחמרו בתנאי ולכך כתב לחומרא דלרבא גופא רק לחומרא בעי כ"ד חודש וכן בארתי לעיל לדעת רש"י וכ"כ רש"י להדיא בהך דאיצטלת דהוא רק מספיקא והיינו כנ"ל. ולפ"ז הי' נראה דאפי' למ"ד דיכול לומר אח"כ להוי גט בלי תנאי ואין צריך לחזור וליטלו הכא צריך שיטלנו ממנה דכיון דנפסלה לכהונה בנתינה ראשונה מכח ספק כדאיתא פ' המגרש דהיכא דנפסלה לכהונה מודה רבי לרשב"א. אך יש לדחות דשאני פסול מכח ספק דמ"מ כשאמר להוי גט בלי תנאי מתגרשת במנ"פ משא"כ כשנפסלה לכהונה מכח ריח הגט ודו"ק

ומ"מ נראה דרש"י חולק בהך דינא דלעולם צריך ליטלו מדפי' הך ברייתא דאמר על מנת שתשמשי וחזר ואמר שתתני מאתים זוז כשלא מסרו לה בנתינה ראשונה. ויש להבין אפי' מסרו מ"מ כשהוא רוצה בתנאי האחרון הרי לא קיימא הראשון א"כ הוי גט בתנאי השני וע"כ משום דלא מהני רק שיטלנו ממנה ויאמר להוי גט על תנאי אחר. ואף שיש לדחות מ"מ בלא"ה הוכחתי לעיל דלר"ה דסובר והיא יתן ותפסו בה קידושין ע"כ כיון שיכולה לעולם לקיים תנאה לא גרע מקנאתו לפסול לכהונה

(יט) כ"ד חורש. נראה דאם התינוק כחוש או חלוש באופן שהוא צריך לינוק ביותר מ"מ כיון דבשעה שהתנה לא אסיק אדעתי' מודים הנך פוסקים דאינה צריכה להניק יותר אבל אם התנה עני' לאחר שתי שנים בזה נראה להכריע במחלוקת הטור והרמ"ה דוודאי אם אין התינוק צריך לינוק והוא מתנה שתניק ביום אחד סגי [ואפי' שעה אחת דכל שהוא שלא לצורך וודאי לצעורא (קא מכוין] ולכ"ע בשעה אחת סגי] אבל אם התינוק צריך לינוק לפי חולשתו והתנה עלי' שתניק סתם צריכה להניקו עד ד' וה' שנים כל זמן שצריך דבזה וודאי אין שיעור כ"ד חודש. אמנם לרב אשי דסובר יום אחד תליא בהא אי רב אשי אפי' שעה אתת קאמר א"כ סובר לגמרי לצעורא כמ"ש הב"ש (ס"ק י"א) א"כ הכא נמי סגי בשעה אחת אבל אי רב אשי יום אחד דוקא קאמר והיינו דסבר להרוותא סגי יום אחד א"כ הכא אי אין התינוק צריך לינוק מודה דסגי בשעה אחת דהכא וודאי לצעורא קא מכוון אבל אי התינוק צריך לינוק בעינן יום אחד. והרא"ש שהשיג על הרמ"ה בפשיטות דסגי ביום אחד תמוה לפע"ד דכל שהתינוק צריך לינוק האיך שייך לומר שהי' לו לפרש דהא לא ידע כמה יצטרך לינוק ודוקא קודם שתי שנים יש שיעור שתי שנים משא"כ אח"כ כנ"ל לפע"ד עיקר

רק יום אחד. בהא לכ"ע סגי בשעה אחת אפי' אי רב אשי דוקא יום אחד קאמר. כן משמע להדיא