תפארת יעקב אבן העזר גיטין רכו

זה לזה דכל כהאי גוונא מודה רשב"ג שהוא היתה יכולה ליתן תיכף כשהי' חי וכשלא נתנה עד שמת הוי עכבה ממנה תדע דלעולם תוכל להמתין עד שתמות ולא תתן וע"כ דכוונתו היתה שתתן דוקא וכיון שלא נתנה עד שמת הוי עכבה ממנה ודוקא לענין נתינה בע"כ נסתפקו התוס' דאז וודאי הוי עכבה שאינה ממנה שהרי היא נותנת אבל לא במת שהיתה יכולה ליתן כשהי' חי וזה ברור לפע"ד ויתבאר לקמן אי"ה עוד בזה

(ט) עד שתחלוץ. זהו דעת הרמב"ם וה"ה עשה לו סמוכין מהך סוגי' דמעכשיו אם לא באתי מכאן ועד יב"ח ע"ש ולפי זה לדעתי לאו כספק מגורשת דיינין לה רק כל שלא נתבטל התנאי בפועל זקוקה ליבם וזה אצלי מן התימה שאם כן הי' בדין שלא תחלוץ דכל העולה ליבום עולה לחליצה והכא לא שייך אי יבוא אליהו ויאמר שלא תקיים דהא אנן ידעינן שלא תקיים שהרי מת בעלה והוא תמוה לפע"ד ועוד דעיקר הראי' מהתם מלבד מה שאין הדבר דומה כלל דהתם היפוך מבואר דאף שנתקיים התנאי לא חשיב קיום עד שיתקיים ממש אלמא דבעינן קיום גמור א"כ כ"ש כאן שלא יתקיים כלל דלא הוי גט כלל ועוד דהא כתבו התוס' שם דהתם הטעם שאין הכל יודעין שמת ולא שייך הכא ואם נניח סברת התוס' אף אני אומר טעם אחר שאפשר שכוונתו של הבעל שתתגרש לאחר י"ב באופן שלא יבוא אבל לא שתתגרש תיכף ודו"ק לכן ברור כדעת הטור דהרמב"ם כספק מגורשת משוי לה דמיספקא לן בהך לי אי ולא ליורשי קאמר או אפשר דנתכוון גם ליורשין והיינו דקאמר ת"ק זקוקה ליבם ורשב"ג סובר וודאי ליורשיו קאמר ג"כ דמה נ"מ הרי כוון לצערה ומצטערת ומה שאמר שהרי לא קבע לה זמן הכוונה דס"ד כיון דהך נתינה לא יועיל לה שתתגרש דאולי לא נתכוון ליורשין א"כ ממילא אינה נותנת ליורשין דלמה לה ליתן בחנם א"כ ממילא בטל הגט לגמרי מחמת שמבטלת התנאי שלא תתן ועל זה אמר כיון שלא קבע זמן עדיין אינו בטל לעולם ואי משום דנתינה ליורשין לא מהני אין זה וודאי שתתייבם וזה ברור ולכן בקבע זמן כתב הרמב"ם שאם הגיע הזמן ולא נתנה הרי בטלה התנאי ואפי' לא מת הי' בטל א"כ מ"ש מת ואף שאפשר שמה שלא נתנה הוא מחמת דנתינה ליורשין לא מהני לה אבל אי הי' חי היתה נותנת מ"מ ס"ס בטלה התנאי במה שלא נתנה משא"כ בלא קבע זמן ובהכי ניחא מה שכתב הרמב"ם לפיכך אף שאבד הגט או נקרע קודם שימות הרי זו לא תנשא עד שתחלוץ והוא תמוה וכבר תמה המ"ל שם דמאי רבותא הוא זו והאיך ס"ד דבאבד יהא עדיף שלא תצטריך חליצה ולפי הנ"ל ניחא כיון דעיקר החשיבות דלא נתכוון ליורשין א"כ לא מבעי' בהי' הגט בידה דוודאי יש לומר דלא נתכוון ליורשין דאל"כ הי' לו לומר בשעת מיתה שתתן ליורשין ואז אף אם נדון כוונתו מקודם שלא ליורשין מ"מ יועיל דלא גרע מביטל התנאי כמ"ש הב"ש ס"ק א' אבל באבד או נקרע ס"ד טפי דנתכוון מקודם ליורשין ג"כ ומ"מ לא אמר בשעת מיתה דלא יועיל דאם יש במשמע בלשונו ליורשין אין צריך לומר ואי אין במשמע ליורשין לא יועיל אמירתו עכשיו שאינו יכול לבטל התנאי כל שאין הגט בעין וזה ברור

סעיף ד. אמר לה ע"מ שתתני לי ר' זוז מכאן ועד ל' יום ונתנה לו בתוך שלשים יום (י) בעל כרחו (יא) והוא אינו רוצה לקבל (יב) ה"ז גט פסול עד שתתן מדעתו

(י) בעל כרחו. הב"י בשם הרשב"א כתב דאפי' למ"ד נתינה בע"כ הוי נתינה היינו דוקא דהנותן נפטר בנתינתו אבל לא שיהא כאילו קיבל המקבל וזכה ונ"מ לענין קידושין דבכהאי גוונא אינה מקודשת ע"ש ולכאורה מדברי הר"ן מוכח להיפוך: שהרי כתב דמכאן מוכח דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז ונתן לה בע"כ מקודשת אבל באמת לא דמי דוודאי אם קידשה עכשיו בפרוטה ובכל דבר שהאשה מתקדשת בו רק על תנאי ליתן לה מאתים זוז צדקו דברי הר"ן דאי נתינה בע"כ מהני יכול ליתן לה בע"כ אבל כשלא קידשה בפרוטה רק באותן מאתים שיתן לה א"כ בע"כ נהי דהוא נתן אבל היא לא קיבלה ולא זכתה ואין כאן במה להתקדש וזה ברור ומ"מ גם במה דמשמע מדברי הרשב"א דהנותן נפטר לגמרי נראה לי דהיינו דוקא בפניו אבל בהך דתקן הלל דיועיל אפי' שלא בפניו נראה פשוט דהיינו דוקא לענין שלא יוחלט הבית אבל לענין אחריות של המעות כיון שלא נתן לו בפניו לא עדיף מפרעון חוב דלכ"ע מהני בע"כ ומ"מ שלא בפניו לא נפטר מאחריות כדמוכח ברא"ש בהדיא דדוקא בפניו מהני פרעון חוב בע"כ ולא שלא בפניו א"כ בהך דהלל נמי נהי דתקן דיועיל אפי' שלא בפניו היינו שלא יוחלט הבית אבל כל שנאנסו המעות מהלשכה או נגנבו חייב באחריות דמ"מ הוא לא קיבל הפרעון ומצידו דהיינו מצד הממכר לא הוחלט הבית כי עשה כל יכולתו והניח המעות בלשכה לכך לא הוחלט הבית אבל מ"מ באחריות חייב ובזה נראה לי לפרש לשון הברייתא חולש מעותיו ללשכה ופירש"י זורק מלשון חולש על קיום והיא לשון גורל והוא דחוק מאוד ולמה לא נקט מניח המעות בלשכה גם לא מצינו במקום אחר לשון זה היכי שהוא בא לומר שיזרוק שיאמר יחלוש לכן נראה לפי שהוא מחליש בזה מעותיו שאינו פרעון גמור לגמרי דעדיין הוא חייב באחריותו ואי הי' הלוקח כאן והי' נותן לו כבר הי' נפטר ממנו לגמרי אבל כאן הוא מחליש מעותיו במה. שנותן ללשכה כי לא יועיל רק שלא יוחלט הבית אבל עדיין לא נפטר וחייב באחריותו ודו"ק. ולא אוכל לידע מה קשיא להו לתוס' שם שהקשו לס"ד דרבא למה הי' נטמן עוד הקשו שם הא פרעון חוב לכ"ע מהני בע"כ ובאמת שתי הקושיות מיושבין חדא בחבירתה כי ברור דפרעון חוב לא מהני רק בפניו כמ"ש הרא"ש בהדיא א"כ התם שפיר נטמן דבפניו הי' מועיל מטעם פרעון חוב אבל שלא בפניו דלא מהני בתורת פרעון [וכ"ש לפי מה שבארנו דאפי' לאחר תקנה לא מהני לשם פרעון כנ"ל] הוצרך הלל לתקן שיועיל נתינה בע"כ שלא יוחלט הבית ומזה סובר רבא דבעלמא דלא הוי פרעון חוב כגון גבי גט בפניו הוי כמו בבתי ערי חומה שלא בפניו ודו"ק ועיין בסמוך

(יא) והוא אינו רוצה לקבל. עב"י בשם מורו מה שנתווכח עם אחד בדין זה כי דעת הריבי"ר דכל שקיבל אפי' ע"כ לכולי עלמא הוי נתינה ודעת המשיג עליו דאפ"ה לא הוי נתינה וראיית הריבי"ר מדברי התוס' שכתבו דלכך נטמן שלא יעשוהו ב"ד לקבל ע"כ ובזה יפה כתב המשיג דהתם שאני דהוי מדעתו כשיאמר רוצה אני כמו כל גט מעושה ולכך כתבו התוס' ב"ד דוקא וכ"כ הרשב"א בחידושיו להדיא ולי יש ראי' ברורה שלא כדברי הריבי"ר והוא דהתוס' הקשו הא הלכה כרשב"ג דכל עכבה שאינו הימנה הוי גט א"כ מ"ש נתינה בע"כ דלא מהני וע"ש מה שתרצו ויש לתמוה ע"כ לא קאמר רשב"ג אלא במאי דס"ל לרבנן דכל שנתבטל התנאי אף שאינו ממנה בטל הגט ובזה סובר רשב"ג דזה לא מיקרי ביטול במה שאינו ממנה אבל מ"מ פשיטא דאי עדיין לא נתבטל ויכולה לקיים וודאי לכ"ע צריכה לקיים התנאי א"כ הכא שפיר נסתפק רבא בנתינה בע"כ דאי הוי נתינה כבר נתקיים התנאי אבל אי לא הוי נתינה הרי עדיין לא נתקיים התנאי ונהי דלא נתבטל במה שאינו רוצה אבל עדיין מוטל עלי' לקיים התנאי כל אימת שירצה דהא לא קבע זמן ואי קבע זמן מ"מ כל קודם הזמן עדיין צריכה לקיים תנאי וכ"ש אי יש ביכולתה ליתן לו ע"כ באופן דהוי נתינה לדעת הריבי"ר הנ"ל