תפארת יעקב אבן העזר גיטין ריז

גירושין גמורין ולא יערער וע"כ כמ"ש דהטעם להרמב"ם והר"ן שלא תחלוק בשליחות ונראה להביא ראי' ברורה לדברי הרמב"ם מהא דפריך ריש גיטין לרבה דמוקי לאחר שלמדו ומשום גזירה שיחזור דבר לקילקולו ובמילתא דל"ש לא גזור דהא אשה ל"ש ותנן בלבד שצריכה לומר בפ"נ והדבר תמוה דהא כבר אמרו שם מעיקרא ליסוד מוסד דרבה אית לי' דרבא ג"כ א"כ מאי קושיא בהך ברייתא דאיכא קיום חותמיו רק שיצטרך בפ"נ לאחר שלמדו משום גזירה שמא יחזור וכו' בהא אמרי' דבלא שכיח כגון באינו יכול לא גזרו אבל באשה דמיירי שאינו מקוים [תדע דבמקוים לרבא ודאי א"צ בפ"נ] א"כ צריך בפ"נ משום קיום כמו לרבא ואינו משום גזירה כלל דנימא בל"ש לא גזרו והוא תמוה מאוד. הן אמת כי לפי תי' קמא בתוס' ד"ה אי הכי יש ליישב קו' זו ג"כ דהקושיא דלרבה דבפ"נ עדיף ל"ש למיתני ובלבד שתהא צריכה הא בקיום דגרע מבפ"נ סגי אמנם דברי תוס' בעצמותן צ"ע לפענ"ד דלאחר שלמדו פשיטא דגם לרבה קיום חותמיו עדיף ותוס' גופא כתבו שם ישובים אחרים לקושייתם ע"ש שהרגישו ובאמת יש לתמוה בתוס' דמה יעשה בקו' הנ"ל דלא נתיישבה רק לפי תי' א'

אמנם לדעת הרמב"ם והר"ן א"ש בפשיטות דע"כ אשה זו שצריכה לומר בפ"נ לאו מדינא הוא דשאני אשה שהרי יכולה לומר שנתגרשה כבר כמו שכתב הר"ן וכמ"ש הרמב"ם דליכא למיחוש באשה גופא לעירעור דבעל וע"כ דכל הטעם דגזרו אטו שליח דעלמא הילכך כל שבאה בתורת שליחות לא מהימנא במיגו אף דל"ש עירעור א"כ שפיר מקשה לרבה הא את הוא דאמרת כל לא שכיח לא גזור רבנן כל שא"צ בפ"נ מצד עצמותו רק משום גזירת חכמים אטו אחר א"כ אשה זו למה תהא צריכה לומר ואהא משני דשאני הך גזירה שלא תחלוק בשליחות דיכול וז"ב אבל לדעת הראב"ד דאשה הוי ממש כמו שליח דעלמא ומדינא צריכה לומר בפ"נ א"כ פשיטא דלק"מ לרבה כמו לרבא ובהכי ניחא ג"כ מה שיש לתמוה דמאי פריך לרבה דילמא קודם שלמדו מיירי [ועי' בחידושי הרמב"ן מה שדחה תי' תוס' דכולה מתני' בלמד] ולפי הנ"ל ניחא דודאי הך מתני' חידושי אתי לאשמעינן דאשה צריכה לומר בפ"נ מה שהי' בדין שלא תצטרך לומר כמ"ש הר"ן ואי קודם שלמדו פשיטא דלא עדיפא מאתוי' בי תרי דמשום לשמה צ"ל כ"ש אשה עצמה וע"כ לאחר שלמדו ומשום קיום וקמש"ל דלא מהימנא במיגו כמ"ש הר"ן רק גזרינן אטו שליח אחר א"כ תיקשי הא לא גזור בלא שכיח ובהכי ניחא ג"כ מה שאמרו סוף פ"ב דגיטין וממקום שבאת מה אילו צריכין שיאמרו וכו' והדבר תמוה דמה ס"ד שלא תצטרך לומר בפ"נ הא אפי' עד דעלמא דפשיטא דנאמן להעיד על אחד שמת להתיר אשתו ומ"מ בגט צריך בפ"נ ומ"ש אשה דלא ובאמת כי מתחילה הי' נראה לפרש דהכוונה בא"י דעד דעלמא אינו צריך לס"ד דגם אשה אינה צריכה קמש"ל דהוי כחמש נשים דגם בא"י צריכין לומר דאל"כ יש חשש דמכוונת לקלקלה כמבואר שם ואשה זו ג"כ דאתיא מינייהו לא עדיפא דגם בא"י צריכה לומר אך באמת מלבד מה דס"ל להרבה פוסקים שם דחמש נשים בא"י אינם נאמנות כלל אפי' באומרות בפ"נ א"כ ע"כ דבחו"ל מיירי ועוד דמשמע דכ"ע מודים דאשה בא"י לא צריכה בפ"נ כשהיא בתורת שליח הולכה ולא נחלק הראב"ד רק בבאה שלא בתורת שליח אבל בתורת שליח מודה דהוי כמו שליח דעלמא [אף דמדברי הב"ש לא נראה כן. גם יש לתמוה באמת כיון דס"ל להרבה פוסקים דחמש נשים בא"י אינן נאמנות כלל להביא גט א"כ אשה דילפינן לה מינייהו ואמרינן וממקום שבאת א"כ אף בזה נימא כשם אילו אינן נאמנות רק בח"ל אף אשה כך ולדעת הפוסקים דבא"י ג"כ נאמנות כשאומרות בפ"נ א"כ אף אשה תצטרך לומר עכ"פ גם בא"י בפ"נ וצ"ע] א"כ ע"כ דבח"ל מיירי א"כ תיקשי מאיזה צד ס"ד שלא תצטרך לומר בפ"נ בח"ל ולהרמב"ם והר"ן ניחא דס"ד דנאמנת במיגו דגרושה היא מכבר או כמו שכתב הרמב"ם למיחש בה לעירעור דבעל קמש"ל דמ"מ צריכה והיינו דלא העדיפו כחה משליח דעלמא משום גזירה כנ"ל

והנה הרשב"א הקשה מהך דפרק אשה שנתארמלה ובאמת הוא תמוה דמנין לנו דהתם בגט בידה דכל שיש גט בידה אף שאינו מקוים הוי כמי שנחקרה בב"ד כל שאין מערער כמ"ש הרמב"ם ואדרבא לפי מה דמחלקינן שם בש"ס בין מת לנתגרשה דשאני גירושין דאמרינן לה אחזי גיטך מבואר דכל שיש גט בידה הוי כמו מת דוודאי לא שייך לומר לקיימו וכ"ש בח"ל דאינו מצוי לקיימו ומה יכולה לעשות במה שאינה יכולה לקיימו והרי הגט בידה וכמו כן לתירוץ קמא שם דגירושין יכולה להכחישו בגט בידה הוי כמו מת דהא אינה יכולה להכחישו שיברר שהוא מזוייף משא"כ באומרת שנתגרשה בלי גט בידה כלל

ולענין עיקר הדין נלפענ"ד להכריע דודאי כל שיש בידה גט שאין אנו מכירין כלל שמות החתומים מי ומי הם באופן שיש חשש לומר שחתמה שמות כרצונה באופן שא"א להכחישה לברר השקר נראה דהוי ממש כמו הך דהתם דמחלקינן בין מת לגירושין וה"ה הכא אבל כשהוא חתום בשמות שאנו יודעין מי הם ובאיזהו מקום הם רק שאין אנו מכירין חתימתם בכה"ג נראה שיש לסמוך על הרמב"ם בצירוף כך סברא דהוי כמו מת כיון דיכול להכחישה לברר שאותן עדים מאותו מקום לא חתמו כלל על גט זה וכל שאינה יכולה להכחישו נאמנת כמו מת וצ"ע

(לב) תנאה בעלמא הוי. זה מה שפירשו הא דאמרי' בש"ס סוף סוף מכי מטי' להתם איגרשה לה הכוונה דמתגרשת למפרע דאינו רק תנאי ואני לא ידעתי אי כך הכוונה הוי מצי לישנוי' שאמר בפי' שלא יתחילו הגירושין רק מאותו שעה שתבוא לשם לכן נראה לכאו' פשוט דמהא ראי' להראב"ד דהכוונה בש"ס סוף כי מטית להתם איגרשה א"כ אין אמירתה בפ"נ בתורת שליחות רק להחזיק הגירושין שנתגרשה מקודם תיכף בבואה לאותה מקום וכה"ג בעינן קיום חותמיו דוקא שלא האמינו בפ"נ רק לשליח האומר בפ"נ ומגרש בו בשעת אמירה או אח"כ ולא להחזיקה גרושה למפרע כנ"ל

סעיף יד. ויש חולקים ואומרים שאין להתירה להנשא ע"י גט שיוצא מתחת ידה אם לא נתקיים בחותמיו אע"פ שאין עליו עוררים שמעולם לא שמעו מי שנהג קולא כזו: הג"ה. בעל שמביא גט לאשתו והוא בעצמו הוליכו ממקום שכתבו אותו עד מקום הנתינה צריך למסרו לה שליח וצריך לומר בפ"נ ובפ"נ כמו השליח כדי שלא נבוא לטעות גם בשליח אחר מאחר שעכשיו (לג) אינן בני תורה (ב"י בשם א"ח)

(לג) אינן בני תורה. עב"ש ודבריו תמוהין דאי ס"ד דהא דקאמר השתא מינקט נקיט לי' בידי' אינו רק לטעמא דלקיימו אבל לשמה קודם שלמדו ל"ש הא"ט א"כ תקשי מה הועיל בתירוץ זה הא פשיטא דאי שני עדים מקיימין אותו בודאי ליכא למיחוש לעירעור דבעל ומ"מ גם קודם שלמדו ביכול לא סגי בקיום חותמיו רק צריך בפ"נ א"כ מאי עדיפותא דבעל במה שאינו יכול לערער משום קיום שלא יצטרך בפ"נ אף אחר שלמדו כמו יכול לאחר שלמדו היכי דמקוים בחותמיו דליכא למיחוש טפי לעירעור מבעל עצמו שהביא ועכצ"ל דהך סברא דלא אתי ומערער אפי' קודם שלמדו שייך דמה"ט גופא ליכא למיחוש כלל משום לשמה ג"כ דמשום לשמה נ"כ עיקר החשש שיבא ויערער וכל דנקט לי' בידי' לא אתי