תפארת יעקב אבן העזר גיטין רטו

מוכח להדיא בש"ס ר"פ האומר וחומרא בעלמא הוא דנהג האידנא להצריך לשליח קבלה עידי אמירה הילכך אז ל"ה ח"ד דכמה פעמים א"צ רק אמירה שתנשא אבל כאן דאין מוסרין הגט לאשה רק שיאמר השליח בפ"נ או עדים שנמסר לידו לגירושין א"כ עכשיו ח"ד הוא דהא באמת לא נמסור בלי עדי מסירה ליד האשה משא"כ שם דאנו דנין לאחר גירושין ואז מקבלין עידי אמירה א"כ אז ל"ה ח"ד דא"צ יותר כשהגט בידו ודו"ק

אמנם התוס' דחו בפ' מרובה תי' זה דהא צריך שנראה עכ"פ הגט בידו ולא סגי בעידי אמירה לכן נלפענ"ד ליישב עיקר קו' תוס' לשיטת הרי"ף דל"ש ח"ד רק ששני הכיתות מעידין בעיקר העדות זה ח"ד וזה ח"ד ובשניהם ביחד הוי עדות שלם אבל שם עידי אמירה אינן מעידין כלל בעיקר הגירושין רק שהוא נעשה ידו כידה ואטו אם תהי' באמת האשה עצמה בכאן לקבל הגט אין כאן התחלת הגירושין רק שיכתוב הגט ויגרשנה זהו הגירושין א"כ העדות שמעידין שהשליח במקומה לא מיקרי ע"ד שלא העידו כלל חלק מחלקי העדות כמו עדות חזקה רק שהאיש זה במקום האשה וכת האחרונה הם מעידין עיקר העדות שנתגרשה ובכה"ג ל"ה ח"ד כל ודו"ק. שוב ראיתי בחידושי הרמב"ן לגיטין פרק האומר ונראה שכוון למ"ש ע"ש

סעיף יג. האיש שנתן גט לאשתו ונכתב ונחתם בפניה ואמר לה (כז) הרי את שליח להולכה (כח) עד (כט) ב"ד פלוני והם יעמידו שליח ויתנו ליד גט זה ותתגרשי בו הרי זו נאמנת לומר בפניהם בפ"נ ובפ"נ (ל) (וצריכה לאמרו בשעה שהגט יוצא מתחת ידה) (טור והרא"ש) והם נוטלים אותו ונותנים לשליח ליתנו לה כמאמר הבעל (לא) ואם לא התנה עליה הבעל תנאי זה והרי הגט יוצא מתחת ידה אינה צריכה לומר כלום והרי היא בחזקת מגורשת ואע"פ שלא נתקיימה חתימת ידי העדים שעדים החתומים על הגט כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי כ"ז שאין מערער ואפי' אמר לה אל תתגרשי בו אלא בכ"ד פלוני (לב) תנאה בעלמא הוא וכשתבוא לאותו ב"ד והגט ברשותה מתגרשת בקבלתה ראשונה וא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ

(כז) הרי את שלוחי להולכה. עב"ש וכבר הארכתי בזה לעיל בסי' קמ"א ושם הוכחתי דבש"ס מוכח להדיא היפוך מהרשב"א אם לא שנפרשה ע"פ שיטת בעל העיטור ועכ"פ העליתי דדין זה צ"ע והרשב"א גופא נסתפק בענין זה ע"ש בחידושיו ובמ"ש לעיל באריכות

(כח) עד בי"ד פלוני. עב"י בשם רשב"ץ דהשולח גט ביד אחד למסרו לשלוחו מכבר ל"ה הראשון רק מעשה קוף ולא האמינהו לומר בפ"נ ועב"ש מה שנסתפק בזה ואין בזה ספק דכך מוכח להדיא בש"ס בעובדא דאבא בר מניומי דאי הי' נותן לאבא בר מניומי לכ"ע הוי כשר והא הוי שליח שלא ניתן לגירושין וע"כ כיון שציוה לזה לעשות לאב"מ לשליח נאמן בפ"נ והיינו כסברת הב"ש אך אמנם בגוף דברי הרשב"ץ יש לדון טובא כי לכאו' מדברי התוס' בד"ה ושוי את שליח להולכה לא נראה כן דהקשו שם והא הוי שלית של"נ לגירושין דא"י לעשות שליח אחר ותרצו לחלק בין אם הבעל ציוה לעשות אחר שירצה בין שמסר לו ליתן לזה דוקא אינו יכול לעשות אחר ויש לתמוה האיך ס"ד דכל שאינו שליח לגרש א"י לעשות אחר אפי' בציווי הבעל א"כ תקשי להו התם אפי' הי' מוסר לאב"מ בעצמו למה מועיל והא אינו יכול לעשות אחר וע"כ דכל בציווי הבעל יכול לעשות אחר א"כ התם גופא מוכרת לחלק כמו שחילקו בתירוצם ועכצ"ל דס"ד דתוס' דבאמת אב"מ הי' שליח הבעל מכבר אבל על ידו של זה א"א לעשות שליח כלל כיון דאינו לגירושין א"כ תקשי האיך נאמן בפ"נ כיון דאינו עושה שליח אחר כלל רק הבעל אמר לו למסרו לשליח שלו מכבר והיינו עובדא דהרשב"ץ וע"כ דס"ל לתוס' דאפי' בכה"ג נאמן בפ"נ אבל שליח לא מצי משוי וצ"ע לכאו'

ועוד יש להוכיח כמ"ש מהא דקאמר שם מעיקרא לפרש הך דהאשה מביאה גיטה דאמר לה במקום פלוני אתנחי' מארעא ושקלי' והיינו דס"ד דטלי גיטך מטג"ק שפיר דמי א"כ תקשי הא בכה"ג ל"ה שליח לגירושין כלל והאיך תאומן לומר בפ"נ ובשלומא למסקנא דמוקי באומר לה שוי את שליח להולכה שפיר מחלק הרשב"ץ או כסברת הב"ש דכיון דהוא עושה שליח ע"פ דבורה חשיבה שליח לגירושין להאמינה בפ"נ אבל להניח על הארץ מה נפ"מ למסרו לשליח מכבר או על הארץ גם בהך סוגי' דהכל כשרין להביא גט דמוקי ר"י בחו"ל משמע בהדיא דכולה מתני' בחו"ל מתוקמא דל"ש לומר דחש"ו וסומא דנקט להו בהדדי מיירי בתרי אנפי בהא אפי' בא"י ואפי' נתקיים וסומא בחו"ל דוקא וע"כ דהתנא פוסל חש"ו מהבאה לגמרי אפי' ממעשה קוף ולכך כלל להו בהדי סומא דבגוונא דל"צ בפ"נ כשרין להבאה עכ"פ במעשה קוף כעובדא דרשב"ץ אבל בחו"ל בכל גוונא פסולין דא"י לומר בפ"נ א"כ מבואר עכ"פ דאחר שאינו חש"ו ולא סומא כשר להביא ע"י מעשה קוף ולומר בפ"נ בחו"ל דלא כרשב"ץ

איברא יש לדקדק להוכיח דעתו של הרשב"ץ והוא דיש להבין לפי אוקימתא דר"ה בר מנות דאמר לה אתנחי' על ארעא דלפ"ז כיון דהך משנה אשה עצמה מביאה גיטה מיירי בהך גוונא א"כ ע"כ דהך משנה דפסלה חש"ו להבאת גט וכן סומא ע"כ דאפי' בכה"ג פסולי דהא בחד מחתא מחתינהו דאיהי כשירה ואינהו פסולי וא"כ תיקשי נהי דמצי לפרש כולה מתני' בחו"ל כרב יוסף וטעמא משום בפ"נ וא"כ הנך לא מצי למימר בפ"נ מ"מ תקשי קטן והגדיל נכרי ונתגייר בכה"ג יהיו כשרין להבאת גט דהא אינהו מצי למימר ואי משום תחילתו בפסלות הא כתבו תוס' דבגט לא איכפת לן דאשה כשירה ובשלומא להיות שלוחין לגרש א"ש דלאו בני שלוחין נינהו אבל בהך גוונא דמיירי באשה לפי אוקימתא דר"ה בר מנוח פשיטא דל"ב שלוחין דוקא כמ"ש בה"ג להדיא דמעשה קוף עכו"ם כשר א"כ בחו"ל נמי בקטן והגדיל למה יפסל ומזה מבואר כדעת רשב"ץ דכל שאינו שליח לגירושין אינו נאמן בפ"נ א"כ קטן ונכרי דאינן יכולין לגרש דלאו בני שלוחין נינהו אף לומר בפ"נ אין נאמנין ואי קשיא אשה למה מהימנא לק"מ דדוקא כגוונא דהתם דשליח ע"י אחר כל שאינו לגירושין נפסק שליחותו במה שמסרו לאחר ואין לו חלק בגוף הגירושין כלל דהא הך שליח הולכה שמסר לידו הוא מוסר הגט לאשה וכן בקטן להניח על הארץ הרי האשה מקבלת הגט מהארץ אבל אשה זו דעדיין היא עושה הגירושין במה שנוטלת מהארץ הילכך שפיר מיקרי שליח לגירושין אפי' בכה"ג משא"כ לקמן דאמר לה ליתן לשליח הולכה שפיר קשיא לי' לרשב"ץ דהא אינה לגירושין דשליח הולכה אסר לה הגט והיא אינה עושה כלום וע"ז הוצרך לתרץ דלפי שהוא עושה אותו לשליח הוי לגירושין אבל מעיקרא בלא"ה הוי לגירושין כנ"ל ואי קשיא מה שהקשינו הא מ"מ מהתם מוכח דאחר כשר ג"כ לק"מ לפענ"ד דמיירי באמת דמסר הגט לשליח שיוכל הוא ליתנו בעצמו ויוכל למסור לשלוחו שעשה בעצמו ג"כ [וכ"ש לפי מה דקיימ"ל דיכול לעשות שליח שלא בפניו] והשתא עכו"ם וקטן ואינך פסלי כה"ג דבעצמם אינן יכולין דפסולי לשליחות לכך ממילא אפי' למסור לאחר שנעשה שליח מהבעל אינן יכולין דאין נאמנין בפ"נ כיון, דאין יכולין לגרש אבל אמר דיכול לגרש אפי' בהך גוונא יכול למסור כיון דיכול לגרש בעצמו כשירצה נאמן בפ"נ דהוי שליח לגירושין אמנם מדברי התוס' הנ"ל ודאי משמע לכאו' כדעת הרשב"ץ אם לא שנפרש דהוי ס"ד דתוס' דבאמת ר'