תפארת יעקב אבן העזר גיטין ריג

משליח דעלמא שלא האמינהו שהוא שליח הבעל רק באמרו בפ"נ דוקא וכאן נאמן שהוא שליח בי"ד בלי בפ"נ אמנם כבר כתבתי לעיל לפרש מה שאמרו דאתוי' בי תרי שלא כדברי התוס' והרא"ש ע"ש באריכות אבל לדברי התוס' הנ"ל צ"ע

(יח) אם יש לו הרשאה. מדברי הרמ"א משמע דיש לו הרשאה שיעשה שליח בי"ד אז אצ"ל בפיו אבל מדברי הריב"ש מבואר דבהרשאה א"צ שיהא כתוב שהוא שליח רק שאמר בפ"נ ואף דבשליח דעלמא ל"מ הרשאה כזו בשליח הב' מהני ע"ש

(יט) שהוא הי' עמהם. מלשון הרמ"א משמע דשליח השני הי' עמהם אבל בדברי הריב"ש מבואר דהכוונה דהשליח הראשון הי' עמהם דעד נעשה דיין אבל בשליח שני דיין נעשה עד הוא ומ"מ נראה דטפי מצטרף השני מהראשון וכמ"ש לעיל סקט"ז

סעיף י. כשבא לעשות שליח אחר א"צ שיהיה (כ) בפניו אלא אומר בב"ד הרי פלוני שלוחי אפי' שלא בפניו וכן יכול למסור שליחות לב"ד שהם יעשו שלוחים אחרים ויכולים לעשות שליח שלא בפני שליח ראשון: הג"ה. וי"א דלא מהני שיאמר שליח ב"ד אני מאחר שלא שמע שהשליח אומר בפ"נ ובפ"נ אלא צריך שיהיה לו הרשאה או שיתקיים הגט בחותמיו (ריב"ש סי' נ"ג)

(כ) בפניו כו' וכן יכול. דין זה צריך ביאור קצת והנה הוצעת הסוגי' פרק כל הגט האי גברא דאמר לשלוחו ליתן גט לאחר ל' איתנס א"ל רבא מסור מילך קמי' דידן ובי"ד יעשו שליח לאחר ל' ואמרי' עלה אמר רבא הא מבעי' לי' כי משוי בי"ד שליח בפניו או שלא בפניו הדר פשטי' בין בפניו' ובין שלא בפניו ופירש"י בפני שליח קמא ורי"ף פי' בפני שליח בתרא וכתב הרא"ש על פירש"י דלפירושו למה הי' צריך מסירת מילי לבי"ד יעשה הוא עצמו שליח וכתב פי' הרי"ף ודחה דבריו דמשמע דקאי אהך דמעיקרא והר"ן העתיק פירש"י וכתב ע"ז ומינה דהבעל ודאי יכול למנות שליח שלא בפניו והוא תמוה דהרכיב פירש"י ורי"ף אהדדי דהך מינה הוא לפי פירוש הרי"ף דלפירש"י אין ענין זה לזה לכאו'. והנה יש להקשות להרא"ש לפי דברי הרי"ף ג"כ יקשה כמו לפירש"י מה צורך לו למסור לבי"ד יעשה הוא עצמו שליח שלא בפניו ואי דסובר כדעת הרמ"ה דא"י לעשות שליח תוך ל' שמא יעבור השליח על הציווי. מ"מ יקשה כיון דיכול לעשות שלא בפניו יכול לעכב הגט עד לאחר ל' ואז יתנו לו. גם יש לדקדק בגוף הסוגי' ממנ"פ אי יכול לעשות שליח בתוך ל' יעשה הוא בעצמו ואי א"י למה יוכל למסור לבי"ד ואי דבי"ד שאני דל"ח שיעברו על הציווי א"כ יעשה בי"ד שלוחים לגמרי מה חשש יש בפניו או שלא בפניו הא הם שלוחים ושליח עושה שליח וצ"ל דודאי הוא אינו יכול לעשות שליח שמא יעבור גם א"י לעשות שליח לבי"ד לגרש דא"כ לא יוכלו הם לעשות שליח רק בחלה והם בעצמם לא ילכו לשם לכך הוצרך ליתן לו עצה עד"ז שהוא יעשה בי"ד שלוחים לא לגרש רק לעשות שליח לגרש והשתא הם לא יעברו על הציווי גם יכולין למנות שליח בלא חלה דשלוחין לעשות שליח נעשו והיינו דמבעי' לן לפירש"י אי בפני שליח קמא דעדיין הוא העיקר כי הבי"ד אינן במקומן ממש ואי קשיא אי בעי בפניו ימנה הוא שליח הא ליתא דשליח שני באמת אינו כאן ושליח ראשון א"י לעשות שלא בפניו דהבעל לא עשה רק שליח אחד והוא יעשה שני וראשון מסתלק והולך לו אבל שלא בפניו דעדיין לא כלתה שליח ראשון א"י לעשות לאחר אבל בי"ד יכולין לעשות לאחר של"ב דלזה נעשו שלוחין ודו"ק ובזה הועיל במה שעשו בי"ד שלוחין לעשות שליח דהם יכולין לעשות שליח הב' שלא בפניו לק"מ קו' הרא"ש והן הן דברי הר"ן דמוכח מפירש"י דע"כ דבי"ד יכולין לעשות שלא בפניו א"כ מה ס"ד דבעי בפניו דקמא יעשה הוא בעצמו כקו' הרא"ש ומזה מוכיח דבעל ודאי יכול לעשות שליח של"ב מכ"ש מבי"ד ולפ"ז לפירש"י יש חילוק בין שליח לבי"ד למנות שליח של"ב דבתרא של"ב דקמא שפיר דמי ולדעת הרי"ף ודאי דמודה לפירש"י והעיקר מה דלא פירש כוותי' הוא משום דקשיא לי' מאיזהו צד ל"ב בפניו כיון דעשו הבי"ד שלוחין לעשות שלוחין הרי הם במקומו ומה שהקשה הרא"ש להרי"ף דנראה דקאי אדמעיקרא לק"מ ופשיטא דקאי באמת אדמעיקרא אפי' לפי' הרי"ף והיינו דמעיקרא באמת נסתפק רבא אי בעי' בפניו דבתרא או לא ולכך כדי להסתלק מן הספק אמר שיעשה בי"ד לשליח אחר בפניו דבתרא והוא לא יכול לעשות בעצמו שמא לא ימתין עד שיבא שליח לכאן בפנינו דהא אנוס הוא והא דפשיט רבא באמת דשלא בפניו נמי א"כ באמת הראשון בעצמו יכול לעשות והיינו דמביא ספיקא דרבא בתר הכי דלפירש"י ע"כ דהך דמעיקרא הוא לפי פשיטתו של רבא ודו"ק ועכ"פ צ"ע במה שנלפענ"ד שאין השליח בעצמו שהוא שליח לגירושין יכול לעשות שליח שלא בפניו של הב' ורק הבי"ד דנעשין שליח שלא לגרש רק לעשות שליח כן נ"ל לפי' רש"י ור"ן כמו שבארנו

סעיף יא. הסומא בשני (עיניו) אינו יכול להביא גט (כא) של חוצה לארץ מפני שאינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ לפיכך אם נכתב ונחתם בפניו כשהוא (כב) פתוח ונסתמא ה"ז אומר בפ"נ ובפ"נ ונותנו לה והוא שמכיר האשה (כג) בטביעות קול ואם אינו מכירה בטביעות קול (כד) לא מהני מה שאחרים אומרים לו שהיא זאת אע"ג דמהני בפקח (ובעינן גבי פקח שני עדים כשרים שאינן קרובים ולא פסולים) (ת"ה סי' רל"ח)

(כא) של ח"ל מפני שאינו י"א בפ"נ. זהו מה דמוקי ר"י הכא בח"ל עסקינן ואיכא למידק האיך חשיב במשנה סומא בהדי חש"ו דפשיטא דאפי' בא"י ואפי' נתקיים בחותמיו פסולין דלאו בני שליחות נינהו וסומא בא"י ונתקיים בחותמיו אפי' בח"ל כשר לכן נראה לפע"ד דר"י מוקי כולה מתניתין בח"ל ולאו מדין שליחות נגעו בה דמיירי שמסר לידם למסרו לפלוני שלוחו במדינות וכולה מתניתין מכח בפ"נ נגעו בה דבא"י ונתקיים בחותמיו כשירין בכהאי גוונא כמו שכתבו הפוסקים בשם בה"ג ונתבאר לעיל סי' קמ"א ולכך במשנה דבא לאפוקי הנך מהבאת הגט לגמרי לכך ממילא בח"ל מיירי דבא"י איכא גוונא דכשירין כנ"ל ולפי זה הא מוכח לכאורה דלא כרשב"ץ הובא בב"י דכל שליח שלא ניתן לגירושין לא הימנוהו לומר בפ"נ דהכא מוכח דוקא חש"ו פסולין אבל כהאי גוונא בבריא יכול להביא ולומר בפ"נ ודו"ק ויתבאר בסמוך עוד בזה

(כב) פתוח ונסתמא. כתבו התוס' אף דבפ' י"נ מבואר דפסול לעדות שאני גט דאפי' אשה כשירה תדע דהא סומא מעיקרא וכו' אבל הרמב"ן בחידושיו כתב דשא"ה דמצי מכוון דהגט בידו ויכול לומר גט זה שבידו בפ"נ ואפי' לגזור ל"ש בהא משא"כ בעדות קרקע דהתם לא מצי מכוון ואפי' מכוון גזרו בו ע"ש ונראה דנפ"מ בין התוס' לרמב"ן ברשעים שעשו תשובה דלרמב"ן כמו דבעלמא פסולין ה"ה בגט דבהא ל"ש לחלק כנ"ל אבל לשי' התוס' דבגט הקילו כמו שהתירו אשה א"כ כל תחילתו וסופו בכשרות ל"ב בגט לענין בפ"נ. ובהכי ניחא מה שיש לדקדק בתוס' דכתבו תדע חדא דלמה הקשו באמת מעיקרא בסומא מעיקרא דהא פסול לעדות גם קשה איזהו הוכחה טפי יש להם מהך הוכחה דפרק י"נ גם קשה הא מהך לא מוכח מידי דכיון דס"ד שלא לענין בפ"נ א"כ אינו עדות כלל שיפסל סומא לכן נראה דעיקר