תפארת יעקב אבן העזר גיטין ריב

בלבד תליא מילתא וכתיבה ל"מ הוי לי' לומר ולא אמר דהוי משמע אף שיכול לכתוב אמירה מעכבת וז"ב ולפ"ז מוכח מדברי התוס' איפכא דכתיבה מהני וכמו כן יש ראי' כיון דלמ"ד לשמה ודאי מהני כתיבה כמ"ש מהרש"א שם א"כ אי ס"ד דלמ"ד לקיימו ל"מ כתיבה הול"ל א"ב כתיבה כגון אלם וצ"ע

והנה בעיקר דברי הריב"ש תמה הב"ש דבח"מ מבואר דעתו דמקיימין בכתב לכך מחלק בין ברי לאלם והוא דחוק מאד דמאי סברא יש לחלק בזה ולר"ת דמחלק בכל עדות כשר מפי הכתב אבל הוכחת הב"ש לאו כלום הוא דשאני גט כשאומר בפ"נ דהאמינו ליחיד לקיים ועשו היכר דלא לאחלופי א"כ לא הקילו בכתב כשאר קיום תדע דבהא מהני אפי' אחר נתינה ולעולם יקיים חד מכח בפ"נ בעינן בשעת נתינה דוקא וידיעתו ל"מ אלמא דאין לדמות בפ"נ דהוא קיום יחיד מתקנה לקיום תרי ולפ"ז בקיום תרי מודה הריב"ש דמהני בכתב אפי' באלמים אמנם מה שתמה הש"ך על הרמ"א סי' מ"ו בלא"ה לק"מ לפענ"ד דשם אזיל בשי' הרמב"ם דמפי כתבם דרבנן בשטר הילכך כיון דרבנן הקילו בשטר מפי כתבם לדון על כתבם א"כ לא עדיף הקיום מהשטר בעצמו ומה בכך דהקיום בכתב כל השטר בכתב אבל כשהעדים בעצמן מקיימין דבהא לא הקילו כלל דמה"ט צריך שיאמר ואני עד עיי"ש א"כ מאיזהו צד נקיל מפי הכתב הא בהא ליכא קולא כלל ונשתתק ל"ש ועוד דלמה יכתוב עדותו בכתב יחתום לפנינו ונקיים ע"י דימוי לחתימותו בשטר ולפ"ז פשיטא דבגט דל"ש מפי כתבם ולא הקילו די"ל דמודים דפסול מפי הכתב ודו"ק

סעיף ח. ואם לא אמר השליח בפ"נ ובפ"נ (טו) ומת הבעל אין תקנה ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה ולומר בפ"נ ובפ"נ ואין לו תקנה אלא להתקיים בחותמיו

(טו) ומת הבעל. דין זה הוא מתשו' הריב"ש ויש לגמגם בו טובא חדא אי הכוונה מטעם דמצריך נתינה חדשה והוי גט לאחר מיתה א"כ לשי' הרמ"ה שהביא הטור או לפמ"ש לעיל דל"ב בשעת נתינה רק משום דכל שאין הגט בידו לא מקרי שליח להאמינו בפ"נ א"כ כשידוע שהוא שליח הגט או להרמ"ה דעדי מסירה לפנינו אפי' מת הבעל יכול לומר בפ"נ דמאי נפ"מ איברא מדברי הריב"ש מבואר דלאו מה"ט הוא רק כל שמת בטל שליחותו ולא ידעתי למה ואדרבא כל התקנה משום חשש שיבוא ויערער וכל שמת הבעל דליכא למיחוש לזה הי' בדין דא"צ בפ"נ כלל א"כ אפי' תימא דלא פליג כיון דאז בשעת נתינה הי' חי עכ"פ למה יגרע דלא סגי לי' רק בקיום חותמיו בפרט לפי מה שהוכחתי לעיל דא"א לומר בשום פנים דהגט נגמר בשעת נתינה שני' א"כ כיון דלהתוס' אם ניסת תצא מה תקנה שייך בנתינה שני' שלא תצא כיון שלא תיקן נשואין דמעיקרא ומעכשיו איגרשה לה וע"כ דבאמת בנתינה ראשונה מתגרשת רק כך מטבע בפ"נ ליתן לידה א"כ מה בכך שמת ובטל שליתותו הא כבר נעשה שליחותו והשתא לאו שליחותי' עביד רק עצות שהצריכוהו חכמים לומר בפ"נ וכל שליח לא נעשה שליח לומר בפ"נ רק לגרש והוא מעצמו אומר עפ"י תקנת חכמים לכן דין זה של הריב"ש צ"ע לפענ"ד

סעיף ט. שליח שעושה שליח יעשנו בפני ב"ד דהיינו (טז) שנים והוא מצטרף עמהם אם הוא כשר לדין ואומר בפ"נ ובפ"נ בשעה שנותנו לשליח ובן אחר לאחר עד מאה וכל אחד אומר בפני ב"ד (בשעת נתינה או תוך כדי דיבור) (בסדר גיטין) (יז) שליח ב"ד אני וכן יאמר האחרון כשנותנו לידה: הג"ה. ולאו דוקא האי לישנא אלא ה״ה אם אומר אני השליח נעשיתי לפני ב"ד סגי (מ"כ תקון ישן) ואפי' לא אמר כלום (יח) אם יש לו הרשאה והוא במקום עיגון יש להקל (ריב"ש סי' י"ח) וכך יאמר כל אחד לחבירו הנני פלוני בר פלוני ממנה אותך פלוני בר פלוני להיות שליח במקומי בחריקאי ויהיה ידך כידי כו' לגרש פלונית בת פלוני אשתו של פלוני בר פלוני בכל מקום שתמצאנה והנני נותן לך רשות לעשות שליח ושליח שליח וכו' ומיד שיגיע הגט ליד פלונית בת פלוני אשת פלוני תהא מגורשת וכו' (הכל בסדר גיטין) כדרך שנתבאר לקמן בסדר הגט סעיף ל' ואין שליח ב"ד צריך הרשאה כמו שליח הראשון אבל נוהגין בהרשאה כמו בשליח הראשון (ריב"ש סי' נ"ג) וע"ל סי' קמ"א סעיף כ"ד ואפי' לא היו חתומים על ההרשאה רק ב' וכתבו בל' עדות ולא בל' דיינות נאמן השליח השני לומר שהיו ג' או (יט) שהוא היה עמהם ולא שייך בזה אין עד נעשה דיין (ריב"ש סי' שי"ח) ולא חיישינן לב"ד טועין אא"כ אנו מכירין באותן שסדרו הגט שאין בקיאין שאז אפי' כתוב כהוגן חוששין להם (גם זה שם)

(טז) שנים והוא. עב"ש דאפי' המחמיר בס"ד מודה כאן והיינו מדלא הגיה הרמ"א כאן על דברי המחבר כלום וכן הטור לא זכר דברי הרי"ף כמו לעיל איברא מדברי הב"י לא נראה כן דכתב לתמוה על הטור שזכר כאן הך דינא מה שכבר זכרו לעיל ולהב"ש לק"מ דקמש"ל הטור דבכאן לכ"ע מצטרף אפי' להרי"ף שהביא מקודם דמחמיר וע"כ דסובר הב"י שאין. והנה הובא שכ"כ בפרישה וספר זה אין בידי ואולי כתבו באמת לתרץ קו' ב"י

אמנם בעיקר הדין תמהני מאד כי לא זכרו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ולא שום פוסק דכאן השליח מצטרף ואדרבא כתבו בפשיטות בפני בי"ד וכן מדמייתי ברייתא דתניא כוותי' דר"י דקתני בה ויחזור ויתננו בפני שנים ובמשנה נקט בפי' בפני בי"ד ש"מ דבי"ד דוקא וטעמא רבה איכא בהא מילתא דדוקא לעיל דהשליח אומר בפ"נ לפני שנים ואין אנו מסופקים אי אמר רק כך מטבע בפ"נ לאמרו בפני ג' א"כ הוא מצטרף אבל כאן שאין אנו יודעין כלל אם אמר בפ"נ רק הואיל ונעשה שליח בפני ב"ד מסתמא בי"ד עשו כהוגן א"כ ה"מ אם נעשה בפני ג' אבל בפני ב' אם באמת לא אמר בפ"נ לא נצטרף מעולם עמהם להיות בי"ד אלא הוא בפ"ע שליח ונותנו לזה בפני שנים ולא אמר ולא נצטרפו לבי"ד מעולם משא"כ לעיל דידוע דאמר בפ"נ שהרי שנים מעידין שאמר רק מטבע בפ"נ לאמרו בפני ג' א"כ מאי איכפת לן ממילא הוא נצטרף עמהם כיון שאמר וז"ב לפענ"ד ועכ"פ חידוש גדול השמיענו הטור דגם בהא מצטרף מה שנראה באמת דעת הפוסקים להיפוך כמו שבארנו

(יז) שליח בי"ד אני. הטעם פירש"י דמסתמא עשו בי"ד בהכשר ולפ"ז צ"ל דהשליח נאמן בזה שהוא שליח בי"ד כמו שנאמן שליח ראשון על בפ"נ ויש להבין מה שנא דאין השליח נאמן לומר שהבעל שלחו ולא יצטרך בפ"נ דהא בעל נמי לא חיישינן דנעשה בפסול כמו שכתבו התוס' והרא"ש להדיא דלכך שנים שהביאו גט א"צ לומר בפ"נ דכל שידוע שהבעל שלחם ליכא למיחוש לזיוף א"כ חד נמי כמו בשליח בי"ד נאמן שהוא שליח בי"ד אפי' לא שמע בפ"נ מן הראשון מוכח מכל הפוסקים דנאמן דמה נפ"מ כיון שאצ"ל דב"ד עשו בהכשר א"כ למה לא יאומן כל שליח בעלמא שהבעל שלחו ולא נצרך בפ"נ כלל וע"כ צ"ל דלא האמינו לשליח רק בדבר שיוכל להתכחש ע"י עדים של"ה כדבריו אבל שלא נעשה שליח קשה להתכחש עליו הילכך בזה לא האמינוהו ולפ"ז הי' אפשר לומר דאף כאן צריך לפרש הבי"ד והמקום שנעשה בו שלית דאז דמי לבפ"נ אבל אם אומר סתם שליח בי"ד אני ואינו מזכיר איזה בי"ד ואיזה מקום דקשה להתכחש א״כ מ"ש