תפארת יעקב אבן העזר גיטין ריא

ושני הישובים שייכי בקרוב כמו באשה וברור דכוונת הרשב"א מה שאמר אבל דיינין קרובים לבע"ד בעלמא פסולים אין הכוונה בשטר רק בעלמא בדין דעלמא שלא בקיום אבל בקיום הקילו כמו דחזינן דהקילו חכמים בקיום להתיר קרובים בהבאת הגט אלמא דקל להו לרבנן קיום להקל בו כן נמי הקילו להכשיר קרובים לדייני קיום ומה שלא הביא מעידי קיום בעלמא דהתם יש לומר דלאו משום קולא הוא רק על מנה שבשטר אין מעידין ואין מעידין לבע"ד כלל אבל דיינים דפשיטא דאין נקראין דיינים רק דדנין לבע"ד לזה הביא כיון דהוכשרו קרובים להבאת הגט דאיהו משוי לי' גיטא א"כ פשיטא דלבע"ד הוא מעיד ומ"מ הקילו א"כ ה"ה בקרובים לדייני קיום ומה שלא הכשירו אשה לקיום זה הקשה הרשב"א אח"כ ומתרץ דל"ה צורך בזה להקל טפי משאר שטרות אבל קרובים דבשאר שטרות ודאי גט לא גרע משאר שטרות וכ"כ הש"ך בחו"מ סי' מ"ו דמאן דמכשיר בעידי קיום ה"ה בדייני קיום וכתב דגם הרשב"א סובר כן [ותמה על הריב"ש שכתב לדעתו דפוסל בתרווייהו ובאמת הא לא קשיא דכוונת הריב"ש מ"ש הרשב"א שם אח"כ וז"ל שם דהא בעלמא כל הפסולין לדון מחמת קורבא פסולין להעיד על חתם ידן של עדים הרי להדיא כהריב"ש אבל באמת ברור דהוא ט"ס וצריך להיות שלא מחמת קורבא ודו"ק] והיינו דמפרש דברי הרשב"א כמ"ש ולפ"ז ה"נ יש להכשיר קרוב בפרט די"ל דהכא עדיף דהקילו טפי מבשטר ודו"ק

(יא) דיש להחמיר. לכאו' יש לתמוה האיך אפשר להחמיר מה דמפורש בש"ס דתניא כוותי' כמ"ד בפני שנים לכן נראה דחומרא זו נובע מהך מחלוקת הקודם דנחלקו אי קרוב כשר [ומהר"ן נראה דאפי' פסול י"ל דכשר רק אשה לא ע"ש] והשתא ממילא יש להחמיר כמו דאמרי' בש"ס דמ"ד בפני ג' סובר זימנין דאייתי אשה וסמכינן עלה ומ"ד בפני שנים לא פליג רק דאשה מידע ידעי דפסולה אבל קרוב כיון דאנן גופא מספקינן אי כשר באמת או לא א"כ פשיטא דלדידן ודאי איכא למיחוש דמייתי קרוב וסמכינן עלה דל"ש מידע ידעי כלל וז"ב ולפ"ז נראה דאין זו חומרא רק מדינא דהש"ס ראוי לעשות כן לדידן

סעיף ו. אומר בפני נכתב ובפני נחתם בשעה שנותנו ליד האשה או סמוך לו מיד (יב) תוך כדי דיבור לפיכך נתנו לה ולא הספיק לומר בפ"נ ובפ"נ עד שנשתתק פסול עד שיתקיים בחותמיו

(יב) תוך בדי דיבור. כ"כ התוס' וקשה לי כיון דס"ל לתוס' דאם נשאת תצא אפי' לרבנן רק על ולד ממזר נחלקו א"כ דאלם תקנתא דרבנן שתצא ממנו אפי' נשאת א"כ כיון דמצרכת לה נתינה אחרת לידה אלמא דנתינה קמייתא לאו כלום ואפי' אמר בפ"נ דצריך שיהא תוכ"ד א"כ מאי הועילו במה שיחזור ויתננו לה שלא תצא סוף סוף באיסורא דא"א היתה אצלו ובשלומא לר"י א"ש דכיצד יעשה כשלא ניסת דאז מתגרשת עכשיו בנתינה זו אבל לרבנן בניסת דמודים דתצא עכשיו נמי תלא דהיא אינה מגורשת רק מעכשיו ואטו אם יתן לה גט מחדש לא תצא לכן נראה ברור דעיקר טעמא משום דמשמע בברייתא דנתן לה בינה לבינו שלא בפני שנים דהרי בתר הכי קאמר דיחזור ויתן בפני שנים ש"מ דבא לומר אפי' אמר רק שלא בפני שנים כך הדין ולכך מצרכינן לומר בשעת נתינה דהיינו שיטול הימנה משום דלא האמינו חכמים בפ"נ רק למי שנשלח מן הבעל עם הגט אבל לאחר פשיטא דלא א"כ זה שיצא הגט מתח"י מאן יימר דהוא שליח הגט לכך צריך לחזור וליטלו הימנה כל שיהא בידו שיאומן לומר שהוא שליח הגט ונותן לה וכיון דנאמן להתגרש מעכשיו נאמן אדמעיקרא נמי שכבר נתן לה אבל כל שלא יתוודע שהוא שליח הגט לא יאומן כלל והיינו דקאמר כיצד יעשה ונראה דזה צריך לעשות שלא ידעו שקיבל ממנה הגט דאל"כ עדיין לא יאומן לכך נותנין לו עצה ליטול ויביא כשליח מחדש ויתן ויאמר בפ"נ. וכן נראה מדברי הרמב"ם להדיא דא"צ תוך כדי דיבור כלל ולהרמ"ה דעת אחרת דהכל תלוי בע"מ ומ"ש נראה לי ברור ויש ראי' לזה מדלא קאמר בש"ס מי דמי הכא בשעת נתינה דוקא קיום אפי' לאחר נתינה ולא אתי לאחלופי

סעיף ז. אם איחר מלאומרו יותר מתוך כדי דיבור או שלא אמרו (יג) (בפני האשה) (טור) או שנתנו לה בינו לבינה אע"פ שנשאת נוטלו ממנה וחוזר ונותנו לה בפני שנים ואומר בפניהם בפ"נ ובפ"נ ואם לא נטלו ממנה הרי זה פסול עד שיתקיים בחותמיו: הג"ה ולכן אלם לא יוכל להביא גט (יד) אע"פ שיוכל לכתוב בפ"נ ובפ"נ דצ"ל בפיו (ריב"ש סי' ר"מ) וי"א דצריך לאמרו בלשון הקודש והיינו בפני נכתב ובפני נחתם (כן משמע מהרא"ש פ"ק מסדר גיטין) ואם עם הארץ הוא מקרין אותו מלה במלה ומודיעים לו בלע"ז הפירוש (גם זה בסדרים) מיהו בדיעבד אם אמרו בלשון לע"ז נ"ל דכשר

(יג) בפני האשה. טור. ותמוה על הרמ"א שהביא דעת הטור כי לפי פירושו בד"מ אין מקום לדידן לדבר זה כי לא שייך רק לשי' הרמ"ה ויותר תימה שזכר דין זה בין כל הנך דצריך ליטול ובפי' כתב הטור בשם הרמ"ה דאין לחוש בזה רק לכתחילה אמנם לדעתי נראה פשוט דכוונת הרמ"ה דאף דצ"ל בשעת נתינה מ"מ אטו לא משכחת שיזרוק לחצירה ואפי' עומדת בתוכו אינה יודעת ואינה שומעת שאומר בפ"נ קמש"ל דצריך להיות לכתחילה בפני' ולק"מ קו' ב"י גם בטעם הדבר נראה כיון דגט חוב הוא לה הוי כמו אין מקבלים עדים בלי בעל דין דהא קבלת עדות זו חוב לאשה לכך צריך בפני' ומ"מ דיעבר פשיטא דכשר ודברי הרמ"א צ"ע

(יד) אעפ"י שיכול לכתוב. כ"כ ב"י שכן מוכח מדברי תוס' דתרצו על הך קו' הר"ן לוקמא באלם דלא קתני ול"א ולא תרצו כהר"ן ש"מ דבכתב ל"מ והנה מלבד מה דאפי' לפי דעתו ופירושו לא מוכח בתוס' מידי דתוס' תרתי קשיא להו אלם או שלא ראה כתיבת הגט א"כ על לא ראה ל"ש תי' הר"ן וכתבו ליישב מה דתרווייהו ניחא והא אין להקשות דל"ה להו להכניס כלל קושיא דאלם לק"מ כמ"ש הר"ן דהא י"ל דודאי פשיטא דאיכא לאקשוי' דמיירי באופן שאינו יכול לכתוב ג"כ בפרט לפי דעת תוס' דצריך להיות תוכ"ד הוי קשי המציאות דאי יכתב קודם ל"מ ולא אח"כ ובשעת נתינה קשה שיכתוב ועכ"פ מאי איכפת להו לתוס' כיון דע"כ צריך ליישב משום ולא אמר על אידך קושיא שכתבו ליישב קו' דאלם נמי בהא אמנם בזה הי' די לסלק הכרח הר"ן כיון דע"כ בלא"ה קשה מלא ראה וצריך לתרץ משום דלא קתני ולא אמר א"כ מנין לנו להוכיח דאלם בכתב כשר אבל באמת עיקר דברי הב"י תמוהין דודאי בלא"ה יש לתמוה חדא מה זה שכתבו דהו"ל לומר ולא אמר וכפי הנראה אין זה תי' רק להך קו' דלא ראה דל"ש ואינו יכול אבל לאלם מה שייך טפי אינו יכול בחרש מבאלם דתרווייהו פומייהו דכאיב להו ועוד תימה מה זה שתי' דהול"ל ולא אמר דא"כ תקשי באמת השתא נמי למה קתני בברייתא וא"י דליכא לפרושי רק בפקח ונתחרש ומאי איכפת לי' לתנא אי הוי נקט ולא אמר וא"צ למציאות רחוק ומאי רבותא יש בזה וברור דכוונת תוס' כך דבקושיא ודאי קשיא להו לוקמא באלם ומנין להו באמת דבכתב כשר דילמא צריך שיאמר או שלא ראה כלל דודאי אינו יכול לכתוב ג"כ וע"ז תרצו דדייק לי' למקשה מדלא קתני ולא אמר דאז הוי משמע דבאמירה תליא מילתא כל שלא אמר אף שיכול לכתוב אינו מועיל לכך קתני ואינו יכול להורות דמחמת חולשתו אינו יכול וממילא אינו יכול לכתוב והיינו חרש אבל אי באמירה