תפארת יעקב אבן העזר גיטין רי

סעיף ג. (ט) כשם שא"צ לקיים הגט כשאומר בפ"נ ובפ"נ כך א"צ לקיים עידי השליחות אלא נאמן לומר שהבעל עשאו שליח (בעדים) אע"פ שאין מכירין חתימת עידי השליחות או אפי' אין לו שום עדות בשליחות אלא שאמר שהבעל עשאו שליח כראוי נאמן (וע"ל סי' קמ"א סעיף י"א וסעיף ל״ד כיצד נוהגין לכתחילה)

(ט) כשם שאין צריך וכו'. זהו מ"ש הרא"ש ריש גיטין דכשם שהאמינו לשליח על בפ"נ כך האמינהו שהוא שליח ואיכא למידק דשם בהא דקאמר דאתוי' בי תרי הקשו תוס' והרא"ש על פירש"י דפי' דהם יקיימהו רק פירש"י דבי תרי אומרים דהבעל שלחם דלא מהימן לומר לא שלחתום וכיון ששלחם לא חיישינן דהחתים במזיד עדים פסולים דאינו חשוד להכשילה ע"ש והשתא תקשי למה תקנו חכמים שיאמר השליח בפ"נ ואי לא ראה פסול הא השתא נמי שאומר בפ"נ לא הועילו רק שנאמין לשליח ששלחו הבעל א"כ נאמין אותו בהא בלבד שהבעל שלחו ושוב אין חשש זיוף שכל ששלחו אינו חשוד להכשילה ואפי' לא ראה כתיבת הגט מאי איכפת לן וכמו בשנים לא בעי בפ"נ כן באחד מה צורך שיאמר כל שאומר שהבעל שלחו ליסגי בהכי ואי משום דבעי' מעיקרא מידק דייק א"כ יאמר שהוא שליח הבעל בפני שנים וליסגי בהכי או בפני שלשה וצ"ע לכאו'

ואמת כי לכאו' הי' מקום אתי ליישב בפשיטות דבלא"ה יש להבין בהא דקאמר האי קולא חומרא הוא חד אתי בעל ומערער ומשני מעיקרא מידק דייק יש לתמוה הא באמת אי אתי בעל ומערער לא משגחינן בי' א"כ הו"ל לשנוי' העיקר דל"מ עירעור ודוחק לומר דמעיקרא באמת ס"ד דמהני עירעור כיון דלא ידע סברא דמידק דייק ולפי האמת ל"מ ועיי"ש בתוס' מה שנדחקו בזה ולשון הש"ס חומרא הוא מורה בבירור דבאמת יפסל. גם לא הבנתי כלל הך סברא דמידק דייק ופירש"י דברצון מיגרשה ואטו בתוונא דליבא יתיב דיודע שלא יחזור בו לעולם וכיון שהוא נותן לו גט לילך לגרש מה יש לו לידע יותר ומ"מ יכול להיות שירצה לבטלו. לכן הי' נ"ל לפרש בפשיטות דהכוונה דהאי קולא חומרא הוא דהא חד יכול להיות באמת שאינו כמו שאומר ומשקר או לא דיקדק ואי מצרכת לה תרי לא יוכל הבעל לערער דודאי לא יוכל להשיג עדים שקרים לערער אבל בחד שמא באמת אינו כדבריו ויבוא הבעל ויברר שלא כדברי השליח ויפסל וא"כ חומר הוא לה שהאשה בעצמה אינה יודעת באמת אם השליח אומר אמת ובזה שאתה מאמין לשליח יגיע לה נזק אם אינו אומר אמת יברר הבעל בעדים שלא כדבריו ויפסל אבל בתרי שוב ליכא למיחוש למידי ואהא משני דלא חיישינן דהשליח משקר או לא דיקדק כיון שנותן בפני שנים או בפני ג' בודאי דיקדק יפה שהאמת אתו וממילא לא יערער הבעל שלא ישיג עדים שקרים והיינו דלא אתי לאוריעי נפשי' בדבר שאינו דמרע נפשי' כשיתברר שאינו כן וידעו אותן השנים או השלשה שהשליח שיקר באומרו בפ"נ. והשתא תינח אם השליח אומר בפ"נ ובפ"נ אבל אם לא יצטרך השליח לומר רק הבעל שלחני בלבד בהא שפיר הוי חומרא דדילמא משקר באמת והבעל יבוא ויברר דהעדים מזיופים אף שלא יוכל לברר שלא שלחו מ"מ יברר דהעדים מזוייפים והשליח לא מרע נפשי' בזה דהוא יאמר מה לי בזה הוא שלחני ואיני יודע אם גט כשר נתן לי או מזוייף והבעל לא יוכל להכחיש שלא שלחו הילכך תקנו שיאמר דבר שהבעל יוכל להכחישו ושפיר ירא דמרעי נפשי' שהבעל יכחישנו ע"י עדים. גם לפמ"ש לעיל לפרש דהכוונה ע"י הוכחה וראי' ג"כ א"ש דמרעי נפשי' כשיבא הבעל בהוכחה שאינו כן או שיבוא חד וכן נ"ל מלשון רש"י דפי' ואוקי חד להדי חד ש"מ דאינו מפרש דלא יהא רק לעז רק באמת יפסל ולפ"ז קשה קו' תוס' גם מה זה דקאמר חד להדי חד אטו הבעל כחד עד חשיב הא בעל דבר הוא

לכן נראה דהכוונה שיערער בעד אחד ובהא מהני עירעורו כמ"ש לעיל דהוי חד לגבי חד רק קיום תרי לא בעי ולפ"ז ג"כ א"ש דהשליח אינו ירא רק לומר בפ"נ ולא שהוא שליחו דבזה קשה מאד שיכחישנו ולא ראינו אין ראי' אך אמנם לפי מה שפרשו התוס' והרא"ש בעצמם הך סוגי' בודאי קשה כנ"ל ליסגי שיאמר הבעל שלחני בפני ב' או בפני ג' וצ"ע

ומ"מ לענין הדין בודאי דברי הרא"ש נכונים דשליח נאמן שהבעל שלחו כמו שנאמן בפ"נ רק בהא מ"ש דכל שהבעל שלחם שוב ל"ח והיינו כדי ליתן טעם למה בבי תרי לא בעי בפ"נ ולפעד"נ שאין צורך לזה רק הטעם דכל שהם שניהם שלוחים לגרשה לא יבוא הבעל ויערער דהא יודע ששלח שנים והם יכולין לקיימו ומסתמא קיימהו והאשה עצמה מסתמא תראה לקיים על ידו הילכך אין אנו אחראין לתקן שלא תתגרש עד שיאמרו כי הבעל לא יערער שיודע שהם מצויין לקיימו אבל בלשמה לולא התקנה שיאמרו לפני בי"ד בודאי לא יאמרו כלל והאשה אינה יודעת כלל מזה לברר מפיהם שנכתב לשמה הילכך שפיר יש לחוש שיבוא ויערער כל שלא אמרו אבל לענין קיום אפי' לא יאמרו לפני בי"ד יקיימהו דכל אחד מקיים שטרו בכל מה דאפשר ומסתמא יתקיים הגט על ידו אבל באחד כל שלא יאמר לפני בי"ד לא יועיל קיום על ידי אחר רק באומר בשעת נתינה מועיל מתקנה ודו"ק אבל דברי תוס' והרא"ש הנ"ל קשה להולמן כמ"ש

סעיף ד. בד"א שנתנו צה בפני ב' כשאין השליח (י) קרוב או פסול אבל אם הוא קרוב או פסול צריך ליתנו לה בפני ג' זולתו: הג"ה. וי"א (יא) דיש להחמיר אפי' אין השליח קרוב או פסול ליתנו לה לפני ג' כדי שלא יבוא ליתנו לה בפני שנים אף כשהוא קרוב או פסול (טור בשם הרי"ף) וכן נוהגין ויש מחמירין עוד ליטול שנים אחרים לעידי מסירה ולא יהיו קרובים לדיינים ולא לאיש ולא לאשה גם הג' שיושבים לא יהיו קרובים לעידי הגט ולא לשליח (בסדר גיטין) וע"ל סי' קמ"א סעיף ל"ג. יש מחמירים ואומרים דהרב הנוטל שכר מסדר נתינת הגט לא יהיה א' מג' היושבים לדיינים אלא יושיב ג' אחרים והרב שואל כל השאלות ומסדר הנתינה (בסדר גיטין כן עשה מהרא"י)

סעיף ה. אותם שנתנו לה בפניהם אין צריכין לישב וכשאומר השליח בפ"ג. ובפ"ג צריך לעמוד ויש מי שאומר שלכתחילה צריכים לישב אותם שאומר בפניהם בפ"נ ובפ"ג. ולכתחילה יתנו לה ביום ולא בלילה (תוס' ריש גיטין)

(י) קרוב. בזה יש מחלוקת דאיכא מ"ד קרוב מצטרף והיינו כמו דנאמן לעדות כן לדיינות ודוקא אשה לא מצטרפה דאינה ראוי' להיות בי"ד כלל. והנה מדברי הר"ן נראה דאף דבעלמא דיינים קרובים פסולים הכא מהני להך דעה והיינו דעת הרשב"א אבל המעיין ברשב"א יראה דטעמו לפי שסובר דבכל שטר דייני קיום ועידי קיום כשרין א"כ כ"ש כאן דהקילו בי' טפי מבשטר דאפי' אחד מהן לקחם וכ"כ הרמ"א בחו"מ סי' מ"ו דפסק בדייני קוים בודאי פסולין והוא ג"כ כהר"ן אבל באמת העיקר דכוונת הרשב"א להיפוך דאי ס"ד דמחלק בין הכא לשטר א"כ תקשי כמו דלענין קיום קרובים חלוק גט משטר והיינו כיון דהקילו בהבאה אשה ופסול א"כ אשה נמי תכשר מה"ט לקיום אף דבעלמא פסולה דהא חזינן דהקילו בהבאה וליכא למימר משום דאשה לא חזי כלל לב"ד כמ"ש הר"ן א"כ ליכא למילף קיום מהבאה א"כ מאי קשיא לי' להרשב"א שם בסוף ותמי' לי י"ל וכו' ועוד