תפארת יעקב אבן העזר גיטין רח

וכתב בה מי הם עידי הגט דזה מקרי נתקיים בחותמיו וא"כ אין השליח צ"ל בפ"נ ובפ"נ (רשב"א סי' תקס"א ומרדכי ריש התקבל) (ח) ויש חולקים ואומרים דהרשאה לא מקרי קיום (ריב"ש סי' שי"ח ובסדרים) וכן נוהגין דשליח אומר בפ"נ ובפ"נ אף כשיש לו הרשאה ואין שנות

סעיף ב. בעל שהביא ראיה ברורה בשני עדים שגט זה שנאמר בו בפ"נ ובפ"נ מזוייף הוא ה"ז בטל

(א) ממקום למקום. עי' ב"ש ונלפע"ד דהרמב"ם ס"ל אף דבש"ס קאמר א"ב באותה מדינה מ"מ כיון דלא מקשי מעיקרא אר"ח ואינך דהא ע"כ משום מצויין לקיימו הוא כמ"ש תוס' וע"כ דס"ל דאפי' לא ניידי כבני מחוזא מ"מ משכונה לשכונה דהיינו ממקום למקום ג"כ צריך בפ"נ דאין מצויין לקיימו רק לרבא דמצריך אפי' באותה שכונה דהיינו באותה מקום בהא צריך לשנוי' שאני בני מחוזא ונהי דקושיית תוס' יש ליישב בלא"ה דלעולם משום לשמה והטעם דשכיח גרים אבל באותה שכונה ס"ל דגרים נינהו. ואמת שהתוס' בכוונה הכריחו מעיקרא דאפי' באותה שכונה חיישי' לגרים ולפי אותה הוצעה שפיר מקשי אבל מ"מ אינו מוכר די"ל באמת בהא פליגי הנך אמוראי ורבא אבל מ"מ דייק לי' להרמב"ם הך דיוקא אבל לא נראה דס"ל לרמב"ם כמ"ש התוס' דהאידנא כלהו ניידי דא"כ אפי' באותו מקום נמי ומנ"ל לחלק

(ב) הרי זה אומר כו' בפ"ג. הטעם מבואר בש"ס לפי שאין עדים מצויין לקיימו והקשו ע"ז לבעי' תרי ומשני דמדינא לא בעי קיום כלל רק דרבנן אצרכי ובעגונא הקלו ויש לתמוה דהאיך מוכיח מדר"ל דמדאו' לא בעי קיום דהא מילתא דר"ל לא נאמרה רק לענין חוזר ומגיד דס"ד דוקא בעל פה אינו יכול לחזור ולהגיד כל שנחקרה עדותו אבל בשטר יכול לחזור קמש"ל ר"ל דשטר הוי כמי שנחקרה וכל עד שנחקרה עדותו יכול לחזור כדמוכח להדיא פ"ב, דכתובות דמביא הך דר"ל אסיפא דמתני' בכתב ידן יממ"א דללישנא קמא יכולין לחזור ולהגיד ואהא מייתי דר"ל דהוי כמי שנחקרה אבל כל שלא ידענו כלל שחתמו על שטר זה לא דיבר ר"ל כלל דהא חזינן ברישא התם דאינו מקויים באמת נאמנין וצ"ל דהוכחה הוא דע"כ דל"ח לזיוף דאי חיישינן א"כ כל שטר אינן יכולין לחזור כל שנתקיים משום דמעיקרא הוי כמי שנחקרה בב"ד ומ"מ בעי קיום האיך יהא כמי שנחקר מעיקרא משעת חתימה ומזה דייק דע"כ דל"ח לזיוף כלל ילפ"ז אני תמה בהך משנה פ"ב דכתובות במה נפשך אי הא דאצרכי רבנן קיום שוב ל״ה באמת כמי שנחקרה עד שנתקיים א"כ בסיפא נמי למה לא יוכלו לחזור קודם הקיום ואפי' יתקיים אחר הרי חזרו קודם ואי דלא אלים תקנתם למיחשב כמי שלא נחקרה לענין חוזר ומגיד א"כ ברישא נמי הא הוי כמי שנחקרה מעיקרא, ואמת דמדברי התוס' שם נראה דס"ל דבאמת בסיפא דוקא שנתקיים כבר דכתבו כיון דכבר מקוים הוא וכן מורה לכאו' לשון רש"י אבל מדברי הרמב"ם וכל הפוסקים משמע בהדיא דכל שאפשר לקיים אינן נאמנין בסיפא וכן מוכח באמת במשנה דנהי דהי' כתב ידם יש לפרש מעיקרא אבל אם יש עדים משמע בהדיא אפי' באו עכשיו ועוד דברישא משמע דאין כתב ידן יממ"א כלל בהא נאמנין

לכן נראה דמזה יצא לו להרמב"ם דשטר באמת מדאו' ל"מ כלל מטעמא אחרינא דהוי מפי כתבם ובודאי לא יכחיש הרמב"ם דעיקרו של שטר מדאו' הוא שיש לו כל תוקף שטר רק באופן דהגידו ע"פ העדות וכשחתמו בשטר חתימתם בשטר משוי לי' שטר מדאורייתא לכל דיני ותוקף שטר רק כל שלא נתברר העדות רק באותו שטר א"א לדון מה"ת באותו שטר מחמת מפי כתבם אמנם בהא כל שנתקבל העדות בעל פה כל מה שכתב בשטר דפלוני לוה וכדומה באותו יום ואח"כ יצא שטר בחתימות העדים שוב א"צ קיום כלל דל"ח לזיוף רק בלי עדותם בע"פ אפי' אנו יודעין שחתמו אינו מועיל ד"ת ובהא אתי רבנן והכשירו לדון עפ"י שטר משום נע"ד רק באופן שיהא מקוים דהם חשו לזיוף והשתא ניחא דברישא כיון דאינו מקוים נהי דל"ח מדאו' לזיוף מ"מ ד"ת בלא"ה ל"ה כמי שנחקרה בב"ד מכח מפי כתבם רק רבנן הכשרו מפי כתבם וזה אולי רק במקוים אבל בסיפא במקוים דליכא משום מפי כתבם הדר הוי כמי שנחקרה דל"ח לזיוף ומ"מ היינו דוקא בשטר אבל בגט נראה פשוט דליכא משום מפי כתבם כלל דהא גט הוא הכורת לכך מטבע הגט ובנתינתו לאשה נתגרשה תיכף ומה ענין זה למפי כתבם דאינן צריכין להעד כלל והיינו דקאמר בפשיטות דאורייתא ומשני לא נצרכה רק לר"א ודו"ק ונסתלקו כל הקו' על הרמב"ם ומסוגי' זו יש ראי' לדינא ודלא כהב"ש שכתב דסוגי' זו קשיא לי' כמ"ש

ויש לי עוד להוסיף בענין זה והוא דודאי קשה מה שהקשו תוס' דהאיך יעלה על הדעת דמדאו' יוכל כל אדם לזייף ולחתום שטר ע"ש מה שדחקו ליישב לכן ס"ל לרמב"ם דודאי מדאו' בכל שטר צריך שיתקבל העדות בע"פ משום מפי כתבם וכיון דהמעשה אמת אף דלא ידעינן אי חתמו בשטר שפיר ל"ח לזיוף לעשות בע"פ שטר ולזייף חתימות העדים שראו על פה ולזה כיון דראו חכמים דא"א להצריך שיעידו העדים בע"פ בק"ע משום נ"ד שמא ימותו או ילכו אחר שראו העדות לזה הוצרכו קיום דבלא קיום אי נכשיר מפי כתבם בודאי יש לחוש דכל אחד מזייף כיון שלא יצטרך כלל לעדים לזה המציאו קיום והקילו בו בכמה דברים כיון דמדאו' אין ענין זה כלל רק הם המציאו אותו וזה שכתב הרמב"ם פ"ב כבר בארנו דקיום שטרות מדבריהם כדי שלא תנעל דלת בפ"ל ולכאו' נהפוך הוא דמדאו' לא בעי קיום ולפי הנ"ל ניחא דמדאו' קיום לא בעי אבל הגדת עדים בע"פ בעינן וכדי שלא תנעל דלת המציאו הם שלא יצטרכו לבוא רק קיום ומ"מ מדאו' אם הגידו בע"פ אם שלא נודע אם חתמו סגי בהכי דל"ח אינש לזייף ורבנן אצרכו קיום דוקא וז"ב לפענ"ד ואין להאריך ועי' בספרי ת"י בחו"מ סי' כ"ח הוכחתי דאפי' בכתב בעלמא לא שטר התירו חכמים משום נ"ד ע"ש שכן מוכח מדברי הרמב"ם להדיא

(ג) אין משגיחין בו. קשה לי דבש"ס קאמר האי קולא חומרא משמע בהדיא דאי אתי מערער פסיל לי' ואף דהתוס' כתבו דלעז בעלמא יוציא וכשר הוי מ"מ תקשי כיון דאינו רק לעז מאי חומרא הוא הא מ"מ קולא הוא שהגט כשר אבל אי מצרכת תרי. לכן הי' נלפע"ד אף דבש"ס ספ"ב דגיטין מוכח להדיא דאי אתי בעל מערער לא משגחינן בי' היינו דוקא אי מערער בעצמו בלי שום ראי' והוכחה לדבריו אבל כל שאנו רואין שיש בדבריו ממש כגון שמביא ע"א או שאר הוכחה אף שאין לו עדות גמורה בעי קיום לסלק עירעור הבעל וכן משמע לי קצת מדברי תוס' שכתב שם דר"י סובר דיכול לקלקלה ע"י עדים וראי' ולשון זה וראי' לא הבנתי אי עדים היינו הך וע"כ הכוונה כל שיש ממש קצת בדבריו יוכל לערער וכבר כתבתי לעיל סי' קמ"א דבעירער חד ג"כ יש להצריך עכ"פ קיום חד ובש"ס לא הקשו רק על מה דקתני יתקיים בחותמיו לכך לא מצי מיירי, בעירער חד ע"ש שהוכחתי מהש"ס והשתא א"ש מה שאמרו האי קולא חומרא דבחד אתי פסיל לי' והיינו שיחזור אחר הוכחתו של שקר ורמאות עד שנחוש לדבריו אבל בתרי לא מהני העירעור עד שיביא עדים